שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"אני, דארין טאטור": טעם מר נותר מהצפייה, בגלל הסיפור שמאחורי הקלעים

את "אני, דארין טאטור" יצרה השחקנית עינת ויצמן בעקבות ידידותה עם המשוררת והאמנית שהועמדה לדין בגלל פוסטים בפייסבוק. במקום ההצגה היה מוטב להקדיש ערב שלם לקריאת שיריה. זה היה משמעותי יותר, מבחינה אמנותית ופוליטית

ננו שבתאי
ננו שבתאי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ננו שבתאי
ננו שבתאי

סיפורה של המשוררת והאמנית דארין טאטור הוא סיפור מדהים, מזעזע ואבסורדי. היא נעצרה, נאסרה והועמדה לדין על סמך פוסטים שפירסמה בפייסבוק, כאלה שכביכול תמכו בשאהידיות, ושיר שכתבה שהתפרש כקריאה לאלימות נגד העם היהודי. את מסע הייסורים שלה תיעדה טאטור בפרטנות, כשהכתיבה משמשת לה כאמצעי הישרדות נפשי ורוחני. האירועים באמת קשים. לא כאלה שאפשר להתגבר עליהם בקלות, אם בכלל. ראשית, ההאשמות המופרכות, על ידי מי שבקושי דובר ערבית, ובהמשך לכך, מסכת ארוכה של עינויי גוף ונפש, שנעשו לה על לא עוול בכפה. לטאטור יש נפש ואישיות עדינה במיוחד, השואפת לאי־אלימות ולשלום. על כל אלה אפשר היה לקרוא בראיונות עמה בעיתון. אבל איך מביאים סיפור כזה לבמת התיאטרון ומהי מטרת הבאתו למדיום? זה כבר סיפור אחר לגמרי.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ