בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המחזה "יוליסס על בקבוקים" מחזיר את התיאטרון הישראלי לעיסוק במהות

מחזהו של גלעד עברון בבימויה של אופירה הניג מתגלה כהיגד אמנותי מורכב וחכם

תגובות

פעם, בשנות ה-70 של המאה הקודמת, היה התיאטרון העירוני חיפה המקור למחזאות המקור: שם הועלו "חפץ" של חנוך לוין ו"ליל העשרים" של יהושע סובול. בשנות ה-80 הוא היה התיאטרון הפוליטי בה' הידיעה, עם "נפש יהודי", "גטו" ו"הפלסטינאית" של יהושע סובול, וגרסה ייחודית של "מחכים לגודו" של בקט בעברית-ערבית בבימויו של אילן רונן.

אחר כך, ב-1989, התפוצצו חזיזים בהצגה חגיגית של "סינדרום ירושלים" של סובול, בבימויו של גדליה בסר, אחרי מסע שיסוי פוליטי נגד התיאטרון ומנהליו, בשל עמדתו הפוליטית ה"שמאלנית", כביכול. סובול ובסר התפטרו, וכל התיאטרון הישראלי עשה תפנית אל היותו מוטה שיווק, עוסק ביום-יום הישראלי אך נמנע מעיסוק ישיר בפוליטיקה. בהכללה גסה אפשר לומר - והיו כמובן יוצאים מן הכלל - שמאז שנות ה-80 התיאטרון הישראלי נעשה פופולרי יותר ויותר, ולעומת זאת נעשה חשוב פחות ופחות לשיח הציבורי.

בימים האחרונים תהיתי לכמה מבין עשרות האלפים המשתתפים במחאה על מצוקת הדיור יש מנוי לתיאטרון הציבורי, כמה מהם הולכים באופן סדיר לתיאטרון, ואם מישהו מהם היה שוקל - גם אם מחליט שלא - לבחור בין ערב כצופה בהצגת תיאטרון לבין לילה באוהל בשדרה.

מסוף שנות ה-80 היטלטל תיאטרון חיפה בין משבר למשבר, החליף מנהלים ואיבד קהל. בעונות האחרונות נראה שהוא מתייצב איכשהו, עם משה נאור כמנהל אמנותי, עם קו-פרודוקציות עם תיאטרונים אחרים (נאור כבמאי), וכמה ניסיונות מקוריים.

רק עכשיו ראיתי את הצגת "יוליסס על בקבוקים", מחזהו של גלעד עברון בבימויה של אופירה הניג, שבכורתו היתה בחודש ינואר. המחזה לא הוצג הרבה פעמים מאז (אני בספק אם מאז בכורתו התקיימו יותר מ-20 הצגות) ולא עורר ריגוש מיוחד כשהוצג. וזה נראה לי כמאפיין את חיי התיאטרון הישראלי, כי בעיני זו הצגה שהיא גם טובה וגם חשובה, שמחזירה את התיאטרון הישראלי לעיסוק במהות, כפי שהיה בימיו הטובים (שהם תמיד בעבר, כמובן).

את ההצגה ראיתי באולמו של אנסמבל הרצליה, בדמדומי ימי ניהולה של אופירה הניג, שכזכור סיימה את תפקידה על רקע הכרת המנהלים הציבוריים של התיאטרון שהעשייה שלה אולי חשובה וזוכה להערכה, אבל לא מוצאת קהל, ובעיני הרשויות הציבוריות זה מה שקובע.

ככל הידוע לי, המחזה הזה של עברון היה אמור לעלות באנסמבל הרצליה, כהמשך לעבודתו עם הניג. אלא שבין חילופי מנהלים אדמיניסטרטיביים באנסמבל יצא כך שהמחזה הזה, בבימוי הניג, מועלה על ידי תיאטרון חיפה. ההפקה היא של חיפה, והדבר ירשם לזכות התיאטרון החיפאי, אך הידיים העושות הן של הניג, כי בהצגה זו גם משתתפים חלק משחקני האנסמבל והיא גם שייכת לאופיו התובעני של האנסמבל.

זה די אירוני שבשבועות בהם השיח הציבורי בישראל מסמן שמה שמעניין ומהותי וחשוב לו יותר זה ענייני ביתו וכיסו (שכבודם במקומם מונח, אני מציין מתוך ביתי, כשידי עמוק בכיסי) ולא ענייני פלסטינים ושלום והמצור בעזה, אני מוצא חשיבות מיוחדת במחזה זה, שכן גיבורו הוא ערבי, המתעקש להביא סיוע הומניטרי לעזה הנצורה.

בעיני זה מחזה חשוב לא רק משום שהוא אחד המעטים ביותר על הבמה הישראלית שעוסק בנושא הזה. העניין הוא לא עצם העיסוק, שכן היו בתיאטרון הציבורי הרפרטוארי גם הצגות שעסקו בנושאים אלה: "ע' 17", "פלונטר" ו"השיבה לחיפה" בקאמרי, למשל. אבל ייחודו הוא בכך שבניגוד למחזאות הישראלית בשנים האחרונות, שהיא במהותה או ריאליסטית או דוקומנטרית או היסטורית או בידורית (או שילוב כלשהו של מרכיבים אלה), המחזה הזה הוא היגד אמנותי מורכב, חכם, בעל אמירה ומדיר שלווה בצורה שבה אמנות צריכה ויכולה להיות.

מטען רוחני חיוני

המחזה עוסק גם במצור בעזה; אבל הוא לא עושה זאת על ידי תיעוד של ההוויה שם. גיבורו הוא מורה ערבי שמנסה להסתנן לעזה, כדי להביא לעזתים ספרות רוסית. הוא מורה לספרות, והוא משוכנע בתמימות של משוגעים אמיתיים שספרות - ודווקא זו הקנונית, הקלאסית, ההולכת מאוד בגדולות - היא חיונית לכולם, גם לתושבי עזה שאין להם כלום. המורה מתעקש להביא לעזתים לא ספרות צרפתית, שהיא, לדבריו "רוקדת", ולא את האמריקאית, שעסוקה בעצמה, אלא ספרות רוסית, שמאפשרת "לרוח להמריא גבוה".

וזו היא מעלתו של המחזה הזה בעיני - הוא ממריא גבוה. הוא לא עוסק בשחזור מציאות; הוא מצייר חמש דמויות. האחת היא אותו "יוליסס על בקבוקים", שמפליג לעזה למרות המצור על רפסודה שעשה מבקבוקים ועם מטען ספרותי. הוא מכונה על ידי שוביו, אנשי הביטחון הישראלים, "יוליסס", גם כי שמו הלטיני של אודיסאוס, הנמצא במסע נצחי חזרה אל ביתו (בעזה) נוח יותר להגייה, אבל גם כדי לרמוז, אני מניח, לרומן של ג'יימס ג'ויס, "יוליסס", שגם הוא מסע לעיר שהיא משאת נפש, וגם סמל לרוח האדם הממריאה, בלי קשר לעליבות חיי המציאות.

המופרכות המגוחכת של המשט ההומניטרי של היוליסס הזה מחשידה אותו, כמובן, בעיני שוביו. הרי לא ייתכן שהוא מתכוון למה שהוא מתכוון; בוודאי יש כוונה מאיימת יותר מאחורי מעשהו ה"תרבותי" במציאות הלא תרבותי הזאת. אבל כיוון ששוביו תרבותיים, הם ממנים לו סניגור, שמנסה לחלץ אותו מן המאסר, ומציע לו להודות כי אינו שפוי. המורה לא מוכן להיחלץ בתירוץ. הוא מעקש כי המטען הרוחני שהוא מביא הוא חיוני לעזתים, ואינו מתפרק מאחריותו. אדרבא; שידונו אותו על הברחת ספרות קלאסית אסורה.

אבל האסיר הפלסטיני הוא רק בעיה אחת של עורך הדין. הוא צריך להתמודד עם שותף למשרד, עורך דין פלילי שצמח בעצמו מסביבה פלילית, ומחלץ רוצחים מדין לא מפני שהוא מאמין כי הם חפים מפשע, אלא כי הוא עורך דין, שרוצה נתח במשרד; ועם אשתו הצעירה ואוהבת החיים, שרוצה שבעלה ישיר בשמלת בובה מגוחכת בנשף צדקה שהיא מארגנת (ושיהיה לה, אולי, רומן עם השותף).

הקו העלילתי הזה הוא עוד רמז ספרותי, שכן זו עלילה של סיפור קצר של תומס מאן (לזכותו של עברון יאמר שהוא לא מתגרה בצופה; הוא טורח לספק בגוף המחזה את המידע הנחוץ לצופה כדי להבין את הרמזים הספרותיים, מבלי להיות טרחני או להעליב את האינטליגנציה של הצופה המשכיל).

האתגר הגדול יותר של עורך הדין הוא הקליינט האחר שלו: בכיר בשירותי הביטחון, שמנסה "לטפל" בעזה באופן מושכל; לחשב קלוריות שיאפשרו לנמצאים במצור לשרוד, מבלי שיואשם בפשעי מלחמה; להתמודד עם הטרוריסט הספרותי שנמצא בתא שלו באופן שיעמוד בכללי הדין הבינלאומי, והמסגרות המוסריות שבהן הוא חי.

בסופו של דבר איש שירות הביטחון הוא זה שגם שמכריע את הקו העלילתי. הוא מכיר את יצירות הספרות שעליהן מדבר המורה-הטרוריסט כביכול. אבל בניגוד לאסיר, הוא לא מתרשם מהן. כשהוא נאלץ לשחרר את האסיר, אחרי שמיצה את האפשרויות המינהליות, הוא והאסיר יודעים שייפגשו שוב.

בתפקיד הצופה

כל זה מסופר פשוט, בסדרת דיאלוגים, כשעורך הדין מתמודד עם ארבע מציאויות מקבילות. בסופו של דבר הוא נשאר בחיים בכולן: הוא רוקד בבגדי בובה כדי לספק את אשתו הצעירה, כשהוא יודע שהוא נלעג, וגם יודע באיזה סיפור לוהק על ידי המציאות. הוא יודע שהוא מגוחך כמו המורה שמתעקש להביא ספרות לעזה, ושמעשי שניהם עקרים באותו מידה; אלא שהאסיר, בגלל היותו מי שהוא, משלם בחייו, ועורך הדין נשאר - כמו הצופים - בתחושה שדווקא בגלל היותו צופה במחזה, ואולי שחקן מגוחך ומשני, אין לחייו הרבה משמעות. או שאם יש להם, זו משמעות מטרידה של צופה, שכנראה צריך היה להתערב כדי לנסות לשנות את מהלך העלילה, אבל לא היה מסוגל. מה שנותר לו זה לצפות, לדמוע, ולקרוא בספרות על אנשים שחשבו שהחיים שלהם יכולים להיות טובים יותר.

כוחה המיוחד של ההצגה הזו הוא לא רק בטקסט, שנשאר עם הצופה זמן רב ומחייב אותו להתעסק בפענוח משמעותו לגביו, אלא גם בביצוע. על במת קופסה שחורה ניצב עורך הדין, שמגלם איצ'ו אביטל, כולו תירוץ אנושי אחד גדול. מארבע דלתות תוקפת אותו המציאות: אשתו, נעמי פרומוביץ'-פנקס, כהתגלמות ההוויה הישראלית שוחרת הטוב, החביבה כל כך, המסוגלת לחיות תוך התעלמות ממה שקורה סביב (בשבילה עזה זה מלון על החוף וים); השותף, יורם יוספסברג, בעל מראה "סליזי" והתנהגות חלקלקה, התגלמות ה"פליליסט" שהוא הסלב התורן; ויוסוף אבו-ורדה, התגלמות רוחו של תיאטרון חיפה בימיו הגדולים, בעל נוכחות מרשימה וסמכות מצמררת ושקטה; תוספת האירוניה היא כמובן בעובדה שהוא מגלם את עושי המלאכה המלוכלכת הישראלית (שמישהו הרי צריך לעשות).

אבל כל זה היה נשאר בגדר "עוד הצגה" - גם אם של מחזה לא שגרתי, חשוב ומחייב התייחסות - אלמלא הופעתו של חליפא נאטור בתפקיד הראשי. כשאני מנסה לסכם לעצמי מה הייחוד בהופעתו, צמד המלים העולה בדעתי הוא "חום רך": הוא מקרין מידה מדהימה של אנרגיה אנושית חמה הכובשת את הצופה ועוטפת אותו. זוהי איכות גברית מובהקת, אבל היא נעדרת שמץ של אגרסיביות. יש כאן איזו התגלמות הומנית, שמתלכדת עם ההומניות המגוחכת אך האמיתית של הדמות, על גורלה (וגורלנו?) המר.

את ההצגה מסיימת גרסה מוקלטת של "מה שיהיה יהיה", קה סרה סרה, להיט אופטימי של השלמה עם המציאות. לא במקרה הצליל הולך ונהיה צורם בעוד האור יורד על הבמה. זה כנראה מה שיהיה, כל עוד נשב כצופים פסיביים ונזיל דמעה, כמו עורך הדין העומד במרכזו של המחזה.



איצ'ו אביטל, בחזית, וחליפא נאטור ב''יוליסס על בקבוקים''. לא עוסק בשחזור מציאות
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו