כרטיס בכיוון אחד

ללא דמות ראשית ועם שמונה הלוויות. גיבורי המחזה "אורזי מזוודות" של חנוך לוין, שעולה כעת בהפקה חדשה, הם הלידה והמוות והרף העין שבין לבין: החיים

מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

בתמונה האחרונה של "אורזי מזוודות", קומדיה עם שמונה הלוויות של חנוך לוין שעולה מחדש בתיאטרון הקאמרי, ניצבות הדמויות במחזה שעדיין חיות סביב ל"עגלה הזאת", המובלת עד ידי הקברן, שעליה מונחת, מתחת לסדין לבן, גופתה של הניה גלרנטר. זוהי אמו של אלחנן (דרור קרן, בעל התום של הילד הלוויני בתוך אפרוריות הבוגר הלוויני), שהוא היחיד שעליו אפשר איכשהו לומר שהוא הדמות הראשית במחזה הזה, שכולו דמויות משנה.

מי שבתוקף הנסיבות (מכיוון שהמספיד הקבוע, מוטי כץ השרמנטי, מת פתאום) ומתוך דחף פנימי נהפך למספיד, מוטקה ציפורי ("ככה צומחים מנהיגים", אומרת אחת האלמנות, ביאנקה) אומר, בין השאר, שיש שאלה שמתעוררת למראה הגופה והקברן: "הרי חוץ מהפחד ממחלות היה מוכרח להיות ב(מנוחה) עוד משהו, דברים שלא נאמרו, חיים שלא נחיו... אלוהים, אתה נתת לנו את ההלוויות כדי להזכיר לנו את חיינו, עשה שלא נשכח את העגלה הזאת והסדין הזה בין ההלוויות". את ציפורי מגלם במרץ בלתי נדלה יואב לוי.

אם המוות, הדבר היחיד שבטוח ונצחי בחיים, נועד להזכיר לנו את חיינו ומשמעותם, הרי התיאטרון, שהוא סוג של שחזור החיים, הוא תזכורת בריבוע. ובהיות הצגה, מטבע אמנות התיאטרון, דבר בעל קיום רגעי וחולף - הרבה יותר מהחיים שהיא מחקה, הצגה מחודשת של הצגה שנכתבה בעבר היא תזכורת לחלופיות התיאטרון והדרך הנכונה להנצחתו, וגם כמובן אחד מתפקידיו המובהקים של תיאטרון רפרטוארי מעצם מהותו.

במובן זה, התיאטרון הקאמרי, שהיה ביתו היצירתי של חנוך לוין כמעט מראשית הקריירה שלו (בפועל מ-1972, עם ההצגה "יעקבי וליידנטל") עד אמצע שנות ה-80 (אם כי גם המחזות האחרונים שהועלו בחייו הוצגו שם - "רצח", "אשכבה" ו"הבכיינים", 1998-1999), יודע לשמר את מורשתו של המחזאי והבמאי הישראלי הגדול הזה. ספק אם היה יכול לפתח את אמנותו ללא החממה האמנותית שהיתה לו בקאמרי בימי ניהולו של אורי עופר.

הקאמרי כיום מחזיק ברפרטואר את הצגת המופת האחרונה שלו "אשכבה" (שהיא גם תפילת אשכבה לו עצמו, מה שרוב הקהל לא ידע בזמן אמיתי), חידש את "יעקבי ליידנטל" בנאמנות לגרסת הבמאי המקורית (עם ליהוק אחר, בבימויו של יוסף כרמון, שחקן לוויני מובהק), והעלה מאז מותו את "הרטיטי את לבי", מחזה שהתגלה במגירותיו של לוין, "רומנטיקאים", "רווקים ורווקות", "איחש פישר", "שיץ" ועתה "אורזי מזוודות".

באמצע הברידג'

לפני שאעסוק בייחודו של מחזה זה, מ-1983, אני חייב לומר משהו על ייחודה של הצגת הבכורה של חידושו, בצהרי יום שישי שעבר. אינני יודע אם באולם היו "300 שחקנים שהופיעו במחזות חנוך לוין", כדבריה של רבקה מיכאלי בדברי התודה אחרי ההשתחוות והתשואות. מה שאני יכול להעיד (ממראה עיני; אני מתנצל בפני מי שלא ראיתיו/ה) הוא שבמעמד הבכורה היו באולם ועל הבמה לפחות שמונה ממשתתפי הפקת המופת המקורית בבימויו של מייקל אלפרדס: תיקי דיין, זהרירה חריפאי, אילן דר, שפרה מילשטיין, דב רייזר, יוסף כרמון, חנה רוט, אלברט כהן ואסתי קוסוביצקי (היחידה שהיתה על הבמה בשתי ההפקות).

הידיעה הזאת, והעובדה שהאולם היה מלא במעריצי ומעריכי יצירתו של לוין, מכריו, מוקיריו ובני משפחתו, יצרו ריגוש שאין דומה לו. אלה האירועים שמהם נוצרת המורשת, התורה שבעל פה של אמנות התיאטרון שהיא כולה תורה שבעל פה ובמראה עיניים בלבד.

נדמה שהמחזה הזה לא זכה להערכה הראויה בזמנו. הוא נראה כמיצוי וסיכום שלב ביצירה של לוין, אף שהוצג כבר אחרי שתי היצירות ה"אפיות" הגדולות שבישרו את השלב החדש והמרתק של יצירתו, "ייסורי איוב" ו"הזונה הגדולה מבבל". הוא ניצב בין המחזות האנושיים הקאמריים ("יעקבי וליידנטל", "סוחרי גומי", "שיץ") ובין אלה שמציירים את מה שאדם מעולל לאדם ביום-יום על במה גדולה, בהצגות רבות משתתפים ("חפץ", "קרום", "נעורי ורדה'לה").

אלא שב"אורזי מזוודות" אין דמות ראשית, ולכן המחזה לא נושא את שמה. כל 22 הדמויות הן ראשיות ומשניות. כי גיבורי המחזה הזה הם הלידה והמוות והרף העין שאנחנו עוברים בין לבין. בראשיתו אומר מוניה גלובצ'יק (אוהד שחר, בהופעה ראשונה במחזה של לוין), השולח את אמו הזקנה לבית מרפא: "את היית האחרונה שחצצת ביני ובין המוות". אחרי שמונה הלוויות, בסוף המחזה, אומר אלחנן, שזה עתה קבר את אמו, "כל אלה שחצצו ביני לבין המוות מתו. ביני לבין המוות לא חוצץ עוד כלום".

יותר מכל המחזה הזה הוא הצצה - ביראה - אל המחיצה הזאת בינינו לבין המוות, שהיא החיים של זולתנו. כשבלה עומדת לנסוע ללונדון (שלא מחכה לה, אם כי הייאוש שם יותר נוח; האם האנגלים יודעים איזו מחמאה על חייהם קיבע בתרבותנו חנוך לוין? רק על זה מגיע לו אות מסדר הבירית), מתפרצת אמה, ביאנקה (רוזינה קמבוס הנפלאה, התגלמות החיים על הבמה): "מה אתם עוזבים אותי למות?! אני ערירית, חשבת על זה? את כל חיי הקדשתי בשבילכם... ילדים! בעל וילדים! הפרעתם לי לשחק רמי וברידג'! הפרעות של הרמי שלי, זה מה שהייתם! לכו! תתפזרו באוויר! לכו!"

מאוחר יותר ביצירתו של לוין יתברר שכולה עומדת בסימן של הרגע הזה של המיתה, שלאחריו אין עוד דבר, ושעליו החיים אינם יכולים להגיד יותר דבר. על זה "ההולכים בחושך" ו"אשכבה" ו"הבכיינים", וגם, בדרכו, "אורזי מזוודות", שעדיין מתפרש על המחיצות האנושיות הנמצאות בסביבתו של כל אחד מאתנו, בינינו לבין המוות.

בזמנו הנטייה היתה לראות את המחזה הזה, כאמור, כסיכום ומיצוי (ובעיני המלעיזים, חזרה על נושאים ידועים; הם כמובן התעלמו מכך שהנושאים ידועים לנו משום שלוין ערך לנו התוודעות אתם). אז לא בלט מה שכל כך בולט עכשיו: זהו מחזה מהפכני לזמנו במבנהו. הוא מורכב מפיסות אנושיות קטנות, בלי עלילה ליניארית, אבל כך, בדרך העריכה שלו, הוא תצרף מופלא של "רגעים קצרים" המצטרפים לרגע אחד המעמיד את הצופה מול חייו ושאלת משמעותם. כי פעם - וזה ודאי - ייפלו המחיצות שאנחנו משלים את עצמנו שעומדות בינינו לבין המוות.

מה שנפלא בתיאטרון בכלל, ובזה של לוין במחזה זה ואחרים, הוא העובדה שהמתים גם הם דמויות בעולמו-עולמם-עולמנו. כך צבי, בעלה של הניה, שמת צעיר ונותר צעיר לנצח, והוא מפתה אותה לבוא ללקק גלידה ולראות קולנוע פנורמה בשמים. ואילו ברונו הופשטטר (עזרא דגן המגלם בצורה משכנעת לא פחות גם את המת הראשון במחזה, שבתאי שוסטר) - אחרי מות בנו אמציה (אודי רוטשילד, במראהו הנערי וקולו הייחודי) מגידול במוח, על סף נישואיו לאמריקאית עשירה - קם באמצע הלילה, נוטל מזוודה ורוצה לנסוע. "לאן", שואלת אותו צילה, אשתו (אסתי קוסוביצקי, שבבכורה גילמה את בלה; תיקי דיין החליפה אותה בתפקיד). "אני נוסע לבקר את אמציה, הבן שלנו... הבית כל כל ריק ואני... רוצה להיות עם הילד שלי". צילה עונה לו: "אני באה אתך, ברונו, חכה לי".

28 שנים עברו מאז שנכתבה התמונה הקטנה הזאת, אבן קטנה בתצרף המחזה. וזאת בדיוק תמונת המוצא בספרו האחרון של דויד גרוסמן "נופל מחוץ לזמן". היצירות שונות. הנסיבות שונות. היוצרים שונים כמעט באופן קיצוני. אבל אל מול מות הבן אותה תמונה: האב, שאמור היה לחצוץ בין בנו לבין המוות, רוצה ללכת אל הבן המת.

מספרים שבשנות ה-40 בהוליווד התפאר הבעלים של אולפני קולומביה הארי קוהן שהוא יודע מה הקהל רוצה ויש לו סימן שלא מאכזב. "כשהטוסיק שלי מגרד (למראה סרט), סימן שהקהל יאהב את זה". התסריטאי הרמן מנקייביץ' ("האזרח קיין") הגיב, באוזני הבוס ושאר התסריטאים של קולומביה: "תארו לעצמכם! כולם מחוברים לתחת של הארי קוהן". אמר והלך לפנות את שולחן העבודה שלו בדרכו החוצה.

אף אחד לא מחובר אלי, אבל גם לי יש סימן גופני מובהק לחוויה תיאטרונית שחורגת מן השגרתי, אפילו במיטבו. מין זרם חשמלי עובר אז בחוט השדרה שלי, מהצוואר במורד הגב. כשעזרא דגן ואסתי קוסוביצקי חוללו לאטם בתחילת המחזה, לצלילי הטקסט שהם חולקים ביניהם: "לפני 30 שנה היה טקס... גבר ואשה התחתנו... אחרי שנה נולד להם ילד... הם נתנו לו את כל אהבתם... הילד גדל... הם הזדקנו... והילד נשאר תקוותם היחידה" - זה מה שחשתי בגבי. הריקוד הזה חוזר, בדגש שונה, כמובן, אחרי מותו של אמציה.

לפני 28 שנים התמונה הזאת לא ריגשה אותי במיוחד. המקום שלנו בחיים משנה אותנו כצופים, ולוין מדבר על ואל כולנו, בכל הגילים, באשר אנחנו בני אדם. כתבתי כבר שאודי בן משה ביים את הגרסה החדשה מתוך כבוד לעבודתו של מייקל אלפרדס, כשהוא עושה שימוש בניסיונה ועבודתה של רות דר, שעיצבה גם את ההפקה הקודמת. כל התפאורה היא מעקות מרפסת (החוצצים בין הבית והחוץ), שבתמונה אחת מתרכזים כולם על הבמה, כדי לאפשר לזיגי (אבי גרייניק) את מופע הגמגום האולטימטיווי שלו במלה אחת על בני האדם במחזה - "חזירים" (הרבה זמן לפני שידענו משהו על קפיטליזם חזירי). שיבחתי גם את עבודתו של בן משה בליהוק והדרכת השחקנים, וכמובן על הפנינה בתוך פנינה שיצר בשביל הקהל והמחזה עם ולמען חנה מרון.

אנושיות מרוכזת

כאן אני צריך לומר במה בכל זאת נופלת הצגה זו מקודמתה: על הצגתו של אלפרדס שרתה רוח של אחידות משחקית. כל הדמויות היו מעוצבות, מוקפדות, והיתה תחושה שכולן שייכות לאותו אנסמבל, נושמות יחד. בהצגה הזאת יש הרבה שחקנים, ורובם עושים מלאכה טובה מאוד. ובכל זאת מעטים מצליחים ליצור את האנושיות המרוכזת שהיא גם יצירת אמנות מלאה, על קווי המתאר החדים, בלי לבלוט. רבקה מיכאלי היא קומיקאית מעולה. היא ממצה את הרובד הזה בדמותה של הניה גלרנטר (זהרירה חריפאי בהפקה הקודמת). אבל עם היותה מצוינת בדרכה הייחודית, חסר בה אותו פן של אנושיות שהיא גם טיפוס וגם אב-טיפוס.

במובן זה אודליה מורה-מטלון במשחקה בדמות בלה היא אבן הבוחן; זו הדמות שרוצה קשר, אבל לא יכולה להבין מה הגיבן (שלומי אברהם), שיכול היה לחלום על הכי טוב, מוצא בה. כואב לה שהיא פסגת חלומותיו של גיבן. אבל כשהוא מודיע לה שהוא כבר לא חולם עליה היא נעלבת. "אפילו הוא כבר לא חולם עלי". יש משהו מרגש בעבודה המרוכזת שלה, בקול הנמוך, באיפוק שמשדר אנרגיה עצורה, שהופך את המחיצה שהוא האדם למשהו אנושי, ששווה לבלות עמו ערב שלם, כי זה מה שהוא. או היא. אילו כל שחקני ההצגה היו מצליחים להגיע לרמת הריכוז שלה, זו היתה הצגה מושלמת.

אני מקווה שההצגה הזאת, למרות עלותה בשל ריבוי המשתתפים בה, ואף שהיא לא מתחנפת לצופיה (אם כי היא בהחלט מבדרת), תישאר זמן רב ברפרטואר של הקאמרי. זה אחד הדברים הטובים והייחודיים שיש לתיאטרון הישראלי לדורותיו להציע לקהלו.


''אורזי מזוודות''. הדרך הנכונה להנצחה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ