בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי שהמוות הפריד בינינו

יש מעט מאוד הצגות הראויות שיחזיקו אותן בחיים, במאמץ אמנותי וארגוני, במשך שנים רבות. מה יש ב"אשכבה" של חנוך לוין שהופך אותה לכזאת?

24תגובות

התיאטרון הקאמרי הציג בשבוע שעבר באולמו הגדול את "אשכבה", המחזה האחרון שביים בחייו חנוך לוין. בכורתו התקיימה במארס 1999 והוא נותר מאז ברפרטואר של הקאמרי, מועלה פעם-פעמיים, או לקראת סיור בחו"ל. מאחר שזו יצירת מופת, צוואתו של אמן שנשמרה כפי שהועלתה לראשונה, הלכתי לראותה. בשבילי זו היתה פעם רביעית, אולי חמישית. באולם פגשתי צופה שראה אותה כבר 25 פעמים. הוא סיפר לי שאחד ממכריו ראה אותה כבר 70 פעמים.

לפני שאתייחס לייחודה של ההצגה, חשוב לעסוק בעצם העובדה שהיא עדיין מוצגת, כפי שהועלתה לראשונה לפני 12 שנים, כשעל הבמה נמצאים 12 מתוך 16 השחקנים שהשתתפו בה ב-1999. זה נוגע לייחודו של המוסד "תיאטרון רפרטוארי ציבורי". בתוקף היותו "רפרטוארי" הוא ראוי לתמיכה בכספי ציבור ולכן הוא "ציבורי". כדי לבסס זכות זו ראוי להבין מה פירוש המושג "תיאטרון רפרטוארי".

המלה "רפרטואר" באה מלטינית ופירושה המילולי "רשימת מצאי", על סמך הקידומת "re" שמסמנת חיזוק או חזרה של הפועל הבא בעקבותיה, "parire", "למצוא, להפיק". אנחנו מבינים את זה כיום, בהקשר של תיאטרון, כלהקת שחקנים עם במאי שמעלה מחזות מתוך רשימה המקובלת על הכלל של מחזות שנכתבו במשך השנים, וזכו להכרה תרבותית על ערכם.

מאחר שרשימה המקובלת על קהילה רחבה יחסית של קהלי ועושי תיאטרון, בתרבויות ושפות שונות ברחבי עולם, יכולה להתקיים רק כשיש מצאי של מחזות שנכתבו במשך שנים, מובן מאליו שהמושג "תיאטרון רפרטוארי" הוא מודרני. בימי היוונים, שייקספיר, מולייר ורסין לא היה קיים תיאטרון "רפרטוארי".

גדי דגון

אבל גם המושג "רפרטואר" עבר שינויים במשך השנים. באנגליה, למשל, במשך כ-60 השנים הראשונות של המאה ה-20 המוסד התיאטרוני ברוב ערי השדה היה Repertory Theatre, שהמקבילה האמריקאית שלו היא Stock. להקת כאלה היו מעלות ברצף הצגות במקום מושבן, כשבמקביל להצגת מחזה אחד - לתקופה של שבוע או שבועיים - הלהקה עורכת חזרות על המחזה הבא, המחליף את הקודם לו באולם המקומי. המושג Stock, היינו מצאי, מרמז על כך שהמחזות נבחרים מתוך רשימה שאינה מצריכה השגת זכויות יוצרים. במסגרת זאת הוצגו גם מחזות מקוריים, חדשים, אבל העיקרון היה שמחזה אחד מועלה להרצה המוגבלת בזמן, ואז הוא מוחלף באחר, המוצג על ידי אותה להקה.

מלאכה סבוכה

"התיאטרון הרפרטוארי הציבורי" הוא תולדה מאוחרת יותר. משמעותה היא שלהקת שחקנים קבועה, פחות או יותר, מעלה רפרטואר מחזות מגוון, שחלקו הניכר הוא בעל ערך תרבותי מוכח, ומקיימת לוח הצגות - באולם אחד, שניים או שלושה - כשהצגה אחת מוצגת שלוש פעמים, ואז מחליפה אותה הצגה אחרת, וזו מוחלפת בשלישית, ואז חוזרת הראשונה וכך הלאה. במצב הזה לתיאטרון יש "רפרטואר" של עשר, עשרים או שלושים הצגות והוא עורך ביניהן רוטציה, כשאחת לתקופה הרפרטואר מתחלף או מתחדש: הצגה מסוימת ממצה את חייה ויורדת, והצגה אחרת תופסת את מקומה ברפרטואר, אבל במשך תקופה מסוימת - עונה או שתיים - התיאטרון מחזיק בהיצע שלו מספר לא מועט של הצגות.

זה ההבדל העיקרי בין מה שקיים בארץ, בתיאוריה, ובין מה שחלק ניכר מהציבור מבין כ"תיאטרון" על סמך ההיצע בלונדון ובעיקר בניו יורק. שם, בווסט אנד או בברודוויי, רצה הצגה באותו אולם ברצף מאות או אלפי פעמים: "פנטום האופרה" בניו יורק נכנס לשנתו ה-25, באותו בימוי, תוך כדי חילופי שחקנים. בראשית ספטמבר הוחלף השחקן היחיד שהשתתף גם בהצגת הבכורה הניו-יורקית, ג'ורג' לי אנדריוס, שמחזיק בשיא גינס של הופעה באותו תפקיד. הוא גילם את מסייה אנדרה, אחד ממנהלי בית האופרה. במסגרת רענון הלהקה החליף אותו בתפקיד חתנו ו"פנטום האופרה" ירוץ כל עוד יהיה לו קהל.

התיאטרון הרפרטוארי הציבורי עובד על עיקרון הפוך. לא בהכרח בסוג ההפקה, שכל מחזות זמר מועלים כיום בתיאטרון רפרטוארי ברחבי עולם, אלא בעקרון ההרצה: לא רצף הצגות כל עוד יש קהל, אלה היצע רחב ומתחלף. התיאטרון הציבורי הרפטוארי בישראל "התבלבל" בסוגיה זו: כשבסוף שנות ה-80 העלה התיאטרון הקאמרי את "עלובי החיים" (שגם אותו הפיק, כמו את "פנטום האופרה", קמרון מקינטוש) הוא נסחף על ידי הצלחה מסחרית, וכל המערכת התיאטרונים הציבורית בישראל התחילה לחשוב מסחרית, במקום רפרטוארית.

חשיבה רפרטוארית עולה כסף: החזקת מספר רב של הצגות "חיות" ברפרטואר מחייבת החזקת להקה גדולה שיכולה לאייש אותם במקביל, מלאכת תיאום לא קלה, פירוקים והרכבות תכופים של תפאורה, וגם דרך שיווק אחרת, שאינה יכולה למכור סדרות ארוכות של הצגות ברצף לקבוצות מאורגנות. שמירה על איכות הצגות שרצות בהפסקות ארוכות בין "טפטופים" של שתיים-שלוש הופעות ברצף כל אחת היא מלאכה סבוכה, שתיאטרוני ישראל לא באמת מסוגלים לקיימה כראוי.

לאור כל אלה ייחודי ההישג המיוחד של הקאמרי (שגם כך מחזיק בהיצע "חי" הגדול ביותר של הצגות - לפחות 20 במקביל כמעט בכל רגע נתון) כשהוא מחזיק בחיים את "אשכבה" במשך 12 שנים. התקדים היחיד שאני יכול להעלות על הדעת בתולדות התיאטרון העברי הוא "הדיבוק" של הבימה, שהוחזק ברפרטואר של התיאטרון הלאומי בבימויו המקורי של וכטנגוב יותר מיובל שנים, מ-1922 עד שנות ה-70, כשהליהוק משתנה כמובן.

גרסת וכטנגוב ל"דיבוק" הוצגה במשך יותר מ-50 שנה 1029 פעמים (הפרטים מאתר "הבימה", על סמך נתונים שכינסה חני זליגסון). זה אולי לא הרבה בהשוואה לכ-1,000 פעמים שהתיאטרון הקאמרי העלה את "המלט" בבימויו של עמרי ניצן, עם איתי טיראן בתפקיד הראשי בשש השנים האחרונות. כי לא רק מספר ההצגות קובע, אלא גם גודל האולם ("הדיבוק" שיחק על במה גדולה, "המלט" באולם של 160 מקומות), אלא גם מספר השנים מהבכורה שבהן ההצגה נשארת "חיה".

במובן זה "אשכבה" היא הצגה "צעירה": רק 12 שנים, שבהן הועלתה 280 פעמים בלבד, כולל הופעות בפסטיבלים בחו"ל. השנה מתוכננת עוד הצגה אחת, ב-14 בדצמבר, וכדאי להצטייד בכרטיסים מבעוד מועד, כי זו הזדמנות נדירה.

למי שאינו יודע, המחזה של לוין מבוסס על שלושה סיפורים של צ'כוב, שעניינם העיקרי הוא היחס למוות והצורך לדבר - או לשתוק - על "אותו עניין שעליו כבר לא אוכל לומר דבר". אלה לא רק המלים התיאטרוניות האחרונות שהביע חנוך לוין היוצר בחייו: זו עשייה תיאטרונית בעלת יופי נדיר, עם העיצוב של רקפת לוי והמוסיקה של יוסי בן נון.

קסם האשליה

מי שהיה באולם יכול להעיד שההצגה התקיימה באווירה של פולחן, במידה מסוימת כיאה להיותה סוג של תפילת אשכבה. כשאני אומר "פולחן" איני מתכוון להיות התיאטרון "מת", מוזיאוני (כהגדרתו השוללת של פיטר ברוק) אלא דווקא לכך שהוא מעניק תחושת התעלות של התכוונות אמת לדברים.

שבתאי קונורטי, שגילם בבכורה את החובש, נהרג לפני שנים בתאונת דרכים. מחליף אותו אבי טרמין; נדב אסולין מחליף את אלון נוימן בתפקיד אחד המלאכים (שני האחרים הם עדיין דרור קרן ודינה בליי). את זהרירה חריפאי שגילמה בבכורה את הזקנה החליפה תחילה ג'יטה מונטה, ועתה רבקה גור; הזמרת היתה בזמנו קרן הדר, אחר כך לימור עובד. עתה זאת יעל צבי.

אבל מלבדם פלורנס בלוך וסיגלית פוקס הן עדיין הזונות, שמעון מימרן וגבי עמרני שני השיכורים, יוסי רחמני הוא עדיין הסוס, יצחק חזקיה הוא העגלון המשתוקק כל כך לספר על בנו שמת, סנדרה שונוולד היא הנערה שקוברת את בנה התינוק וכשניצבת לפניה הברירה אם לבכות או לשתוק, מחליטה לשתוק (וזה לוין, לא צ'כוב) ויוסי כרמון, ותיק שחקני לוין, בתפקיד הראשי, עדיין מוביל את קינת המוות הזאת, המלאה אהבה לחיים, ביופי שגרם לי לבכות.

מעבר לטקסט (שהודפס במלואו בתוכניית ההצגה לפני 12 שנה, ללא ביוגרפיות של היוצרים) יש להצגה הזאת ייחוד תיאטרוני נוסף. התפאורה שלה עשויה בחלקה על ידי השחקנים, בדומה למסורת התיאטרון השחור. הצופים רואען את השחקנים המהווים תפאורה, אבל הם לובשי שחורים וכמו "לא קיימים" על הבמה כדמויות אנושיות.

זה אחד האמצעים הייחודיים של קסם ההצגה הזאת: אתה רואה את קסם האשליה, ובד בבד אתה רואה איך יוצרים אותה לעיניך. הבקתה של הזקן והזקנה בתמונה הראשונה היא שחקן - אחד האחים קריכלי, סימון, גם הוא על הבמה מאז הבכורה - שעל ראשו כובע בצורת גג רעפים, והיא ניצב על קביים, כשנעליו בצורת שני שרפרפים. כשהזקן והזקנה מגיעים לבית החובש, גם מאחורי החובש ניצב שחקן עם גגון על הראש, על קביים, כשרגליו שרפרפים. הצופים ראו אותו נכנס לבמה, כפי שראו את הבקתה של הזקנים יוצאת ממנה בתמונה הקודמת. הזקן אומר "הבקתה... נראתה ממש כמו הבקתה שלנו", והשחקן שמגלם את בקתת החובש (רומן קריכלי, אחיו של סימון, גם הוא כאן עוד מהבכורה), מושך בכתפיים מעל הקביים ופורש ידיים כאומר "מה אני יכול לעשות".

לא הרבה הצגות ראויות באמת שיחזיקו אותן בחיים, במאמץ אמנותי וארגוני ניכר. "אשכבה" היא ללא ספק אחת מהן, סמל של התיאטרון הישראלי בן זמננו, כמו ש"הדיבוק" היה בשעתו. אחד מתפקידיו של תיאטרון רפרטוארי - לא היחיד ואולי לא החשוב שבהם - הוא להחזיק את ההצגות האלה, ציפור הנפש של חיי התיאטרון בחיים. דווקא מפני שהתיאטרון מטבעו הוא אמנות חולפת. "רפרטואר" פירושו להחיות מחזות מחדש שוב ושוב, ולפעמים להחזיק בחיים אותה הצגה ייחודית עצמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו