מיכאל הנדלזלץ
מיכאל הנדלזלץ

במציאות ובמדינה נורמלית - שלא לדבר על אידיאלית - הדיון על הצגת "בית ברנרדה אלבה" של פדריקו גרסיה לורקה במועדון צוותא בתל אביב, בהפקת האקדמיה לאמנויות המופע ובהשתתפות תלמידות האקדמיה והשחקן הערבי-ישראלי מוחמד בכרי בתפקיד האם הרודנית ברנרדה, היה צריך לעסוק בשלושה נושאים עיקריים: ערכיה האמנותיים של ההצגה; משמעות ליהוק שחקן, והשחקן הספציפי הזה, בתפקיד הנשי הראשי; וכן הלגיטימיות של כתיבת ביקורת על הצגה שלבד משחקן אחד כל המשתתפים בה הן תלמידות משחק ותיאטרון.

אבל אנחנו לא חיים במציאות ובמדינה נורמלית. ולכן לאין מנוס מלפרוש קודם לכן את הרקע סביב ההצגה. מוחמד בכרי, שהוכיח בעבר (הרחוק למדי, יש להודות בצער) את איכויותיו כשחקן, הפיק סרט, שהוצג כדוקומנטרי, על פעולות צה"ל במחנה הפליטים ג'נין במבצע "חומת מגן". הסרט (כך ניתן להבין מהפרסומים. לא ראיתי את הסרט) הציג את מעשי צה"ל כפשעי מלחמה. המועצה לביקורת סרטים ומחזות אסרה על הקרנתו. בכרי עתר לבג"ץ, וזה ביטל את החלטת המועצה, בנימוק כי "חופש הביטוי הוא ערך מרכזי בשיטה הדמוקרטית". חמישה חיילים שחשו עצמם נפגעים מסרטו של בכרי הגישו נגדו תביעת לשון הרע, אך בתי המשפט דחו את טענתם בנימוק שלשון הרע מכוונת נגד ציבור שלם ולא נגדם. השופטים בכל הערכאות לא חסכו מבכרי ומהסרט ביטויים קשים. הפרשה המשפטית הזאת הסתיימה ביולי 2011.

עתה בכרי משתתף בהצגה שאין לה כל קשר לג'נין ולכיבוש, וכל עניינה דיכויים של אנשים (במקרה הזה בנותיה של ברנרדה) על ידי אנשים אחרים (ברנרדה עצמה), על רקע יצרי, מגדרי וסוציו-אקונומי. יש לזה כמובן קשר לקהלים כאן ועכשיו, אבל זהו קשר דרך המישור האנושי-אוניברסלי.

מוחמד בכרי ב"בית ברנרדה אלבה". דרמה שבתי ספר למשחק אוהבים דווקא משום שיש בה תפקידים רק לנשיםצילום: עלינא דקל

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

אבל לא כך סבורים אנשי "אם תרצו", תנועה חוץ-פרלמנטרית הפועלת לחיזוק ולקידום ערכי הציונות בישראל. כיוון שנכשלו הפעולות לפסול את סרטו של בכרי הם עורכים נגדו מסע שיסוי ציבורי באמצעי התקשורת, ואף הודיעו כי יפגינו נגדו במועדון צוותא. יכול להיות שהם לא שמו לב, אגב, שהאקדמיה לאמנויות המופע מקדישה את ההפקה הזו לזכרו של אחד מן הטובים והאהובים בין מורי האקדמיה, ג'וליאנו מר-חמיס ז"ל שנרצח בג'נין, שם עסק בתיאטרון.

כיוון שאני מאמין קיצוני בחופש הביטוי, אני לא רואה כיצד מסע ונדטה ושיסוי אישי נגד בכרי משרת את המטרות הציוניות במשנתם של אנשי "אם תרצו", אבל אין לי ברירה אלא להגן על חופש הביטוי שלהם.

הם פנו למי שהם רואים כבת ברית שלהם, שרת התרבות לימור לבנת, והיא השיבה, כמצופה משר תרבות בחברה דמוקרטית כי "המשרד, וכמובן שרת התרבות מנועים מלהתערב בבחירות האמנותיות של גופי התרבות הנתמכים על ידי המשרד, גם אם הן שנויות במחלוקת. עם זאת, השרה היתה מצפה מהנהלת צוותא להפעיל שיקול דעת עצמאי נוסף לפני שהוא מעלה הצגה בכיכובו של מי שסרטו תואר על ידי שופטי בית המשפט העליון כסרט גדוש שקרים שנועד לעוות את המציאות כדי להכפיש את לוחמי צה"ל ולהציגם כפושעי מלחמה".

כחסיד חופש הביטוי אני מחויב, כמובן, להגן על זכותה של שרת התרבות להביע את ציפיותיה. עם זאת, הייתי מצפה ממנה להבין שהיא תומכת ברדיפת אדם - במקרה זה מוחמד בכרי - על הבעת דעותיו.

בעיות אנושיות

עצם העובדה שייחסתי כמחצית מדברי להסחת הדעת שיצרו אנשי "אם תרצו" היא הוכחה - עצובה מאוד - להצלחתם, אבל פטור מזה אי אפשר. אז עתה לעניין עצמו, כמעט. הפעם האחרונה שבה נראה בכרי על במה ישראלית היתה בשנת 2003, בהצגת "שבוע" של שלומי מושקוביץ, בבימויה של דדי ברון בתיאטרון הבימה (לפני "ג'נין ג'נין"). ככל שאני יודע, מאז הוא היה אמור להחליף שחקן ערבי בהצגה אחרת, אבל מנהל התיאטרון חשש מתגובות נוסח זו של "אם תרצו". כלומר, אפשרויות העסקתו של בכרי בישראל כבר נפגעו מבלי שאנשי "אם תרצו" פעלו לנדותו.

בכרי אמנם הופיע בסדרת הטלוויזיה "אדמה" וגם היה אורח בתוכנית הטלוויזיה "דיוקן", אבל נדיר לראותו על הבמה העברית. לכן יש ערך מיוחד בעצם קיום ההצגה הזו של "בית ברנרדה אלבה", בבימויו של מוניר בכרי (קרוב משפחה, שלמד תיאטרון ועבד בברית המועצות ועתה מלמד באקדמיה).

"בית ברנרדה אלבה" הוא דרמה אהובה על בתי ספר למשחק, משום שיש בו תפקידים רק לנשים. זה לא סוד שהנשים מקופחות היסטורית בתפקידים דרמטיים, בוודאי כשמדובר בגילים יותר מבוגרים. במובן זה יש משום הדרת נשים בכך שתפקיד ברנרדה, אחד המעטים לשחקנית במלוא כוחה אבל לא בשנות היופי הנשי הצעיר שלה, הוענק דווקא לגבר.

מצד אחד, אם מתייחסים לתיאטרון כאמנות יצירת אשליה של מציאות תוך כדי חשיפת מלאכותיות המעשה, הרי שליהוק כזה הוא מתבקש: רק גבר בתפקיד אשה יכול - כמובן, אם הוא ניחן בכישרון ובטכניקה הנחוצים - גם ליצור את האשליה וגם לפרק אותה. עם זאת, יש גבול ל"יכולת ההשעיה מרצון של האמון" אצל קהלים, ובוודאי קהלים האמונים על דיאטה טלוויזיונית ובידור תיאטרוני, בעיקר במחזות שבהם מדובר ביחסים בינו לבינה, ובינינו, חלק ניכר מהמחזות הם על הבעיות האנושיות האלה.

ובכל זאת, יש תפקידים שבהם מינו של השחקן אינו באמת משנה. כאלה הם, למשל, המלך ליר או המלט לשחקניות וברנרדה אלבה לשחקנים. במקרה של ברנרדה יש לכך צידוק נוסף, כיוון שהאם הזאת, בכפר הספרדי הקטן, הפנימה את הערכים הפטריארכליים ומתנהגת כגבר-אב לכל דבר.

מוחמד בכרי, מתוך ההצגה "בית ברנרדה אלבה"צילום: עלינא דקל

להופעתו של בכרי על הבמה יש הוד ייחודי: קומתו הגבוהה, תנועתו האטית והמדודה, פניו חרושות הקמטים ורבות ההבעה, הדרך המיוחדת שבה הוא מדבר, כשגם הא' והע' הן כמעט עיצורים בפיו. קולו הוא לא נשי ולא גברי; הוא לא ניחן במה שאפשר לכנות קול "יפה"; הוא סדוק, כאילו חרוך מעשן וחיים קשים.

עם זאת, יש לו יכולת וניסיון לגייס לקולו עוצמה שאיננה נובעת ממיתרי הקול, ואפילו לא מנפח החזה; הוא יודע איך לטעון כל מלה במתח רגשי, וגם כשהוא מאמץ את קולו עד לקצה הוא לא נשמע מאומץ. אולי זה השיעור הגדול שהוא יכול לתת לתלמידות האקדמיה שמגלמות את שאר תפקידי הנשים במחזה.

כיוון שמדובר בתלמידות לא אציין אותן בשמן. רובן ניחנו גם בחן וגם במה שנראה ככישרון למשחק. היו ביניהן שחקניות שנראה מנוסות ומיומנות יותר, שיצרו דמויות שלמות, למשל הדמות של לה פונסיה, המשרתת שהיא קול ההיגיון במחזה. היו ביניהן שחקניות שנראו בוסריות, בעיקר בתפקידים הקטנים יותר. חיסרון אחד ניכר כמעט אצל כולן: הכל מתנהל כשורה עד שהרגשות מתחילים לסעור. או אז עולים הקולות הנשיים, שחלקם לא מעובדים דיים, לצווחה-צרחה שיוצרת המולה ולא מגובה ברגש שיישא אותה. כאן עבודת השחקן של בכרי היא שיעור גדול.

הבמאי בחר לנצל כמעט כל רגע המאפשר אתנחתא קומית כדי להפיק צחוק מן הקהל. יכול להיות שיש בכך היגיון, גם מכיוון שהשחקניות הצעירות אינן יכולות לגלם זקנות באופן משכנע (דמותה של מריה מחוספה, האמא המשוגעת של ברנרדה, למשל), וגם מכיוון שנדרשת הרפיה קומית בדרמה כל כך יצרית המובילה לסיום אלים, בעיקר כשאין בידך הלהקה שיכולה להתמיד במתח הזה מההתחלה ועד הסוף. בהצגה שראיתי האווירה התרופפה עד כדי כך שבכרי, בתפקיד ברנרדה, הרשה לעצמו אלתור טקסט מחורז.

אבל זו גם נקודת התורפה של ההצגה: לעתים קרובות מדי היא נקטעת, אחרי רגע עשוי היטב, שוקעת לסתמיות של התעסקות בימתית, כדי "להצית" את המנוע שוב לקראת העימות הבא. כך נפגעה הדינמיקה הרגשית של ההצגה כולה, וסופה היה חסר את העוצמה של התפרקות המתח כשהוא מגיע לשיא, כלומר קתרזיס. ההצהרה הנואשת של ברנרדה כי בתה אדלה "מתה בתולה" התקבלה בצחקוק של ביטול על ידי חלק מן הצופים, ודומה שזאת לא כוונת המחזה.

יש כאן כמובן עוד כמה אירוניות במעמד כולו: בכרי, שבמציאות הישראלית מגלם את המקבילה של אדלה, המוכנה להתמודד עם כבלי המוסכמות בשם האמת שלה, מגלם על הבמה את ברנרדה השמרנית, הפטריארכלית, שאילו חיה במציאות הישראלית היתה מן הסתם תומכת בפעולות של "אם תרצו"; הערבי-הישראלי האחר, המודר, הקורא תגר על הנאורות שלנו, הזכר המאיים, גוזל את תפקיד האשה, שהפנימה את כל הערכים המדכאים.

ומעבר לכל יש כאן חוויה תיאטרונית: לא שלמה, מעוררת שאלות, מפגישה את הקהל עם שחקן בעל אישיות ייחודית שנפנה לעשייה דרמטית-תיאטרונית נטו לעתים רחוקות מדי, וחבל, קבוצת תלמידות שנסחפת סביב דמותו הכריזמטית, וגם מפגש עם יצירה קלאסית. אם תרצו, זה תיאטרון כמו שצריך להיות: מרגש, משעשע, מעניין, נותן חומר לחשיבה לא שגרתית, לא מספק. כל הדברים שלא מעניינים את החברים מ"אם תרצו".

Read this article in English:  Behind the curtain of a right-wing campaign against an Israeli-Arab actor

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ