חברות - מחיר וערך

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ

במחזה של יסמינה רזה חבר אחד, סרג', קונה תמונה גדולה, לבן על לבן, של צייר ידוע, כך הוא אומר, בהרבה מאוד כסף. חבר אחד, מארק, לא רואה למה זו אמנות. חבר אחר, איוואן, גם לא רואה, אבל מוכן לנסות להעמיד פנים אם זה גורם נחת לסרג'. המחזה מגיע לסוף אופטימי, כך נדמה לי, לפיו משמעות החברות (וגם אמנות) היא הערך שאנחנו מוכנים ליחס להן, והמחיר שאנחנו מוכנים לשלם בתמורה במטבע רגשי.

נתן דטנר הבמאי ניווט את ההצגה נכון, תוך שימוש מדוקדק בתאורה (גם אם הוא עצמו פספס את ה"ספוט" שלו). עדיף היה, לדעתי, ששלוש הדמויות לא יתקרבו כל כך, בלהט הויכוח, לתמונה עצמה.

כמו כמה מהטובים בחברי אני אוהב שחקנים, וכאן יש שלושה. שניים מהם - אוהד קנולר בתפקיד סרג', זה שקנה תמונה, ונתן דטנר, זה שלא רואה בה כלום, טובים מאוד, טבעיים, מלאי חיים, ובכל רגע נתון יכולתי להזדהות עם הרגש, והטיעון, שלהם.

מלבדם ישנו על הבמה נורמן עיסא, בתפקיד איוואן, המפשר, לכאורה חסר תודעת האני, כליא הברק של שניהם, שהוא גם נקודת הבוחן הרגשית של המחזה. כשחקן, נוסף על האיכויות שהם מביאים לבמה, הוא גם וירטואוז ברמה טכנית גבוהה, שמקבל מחיאות כפיים גם באמצע ההצגה, ובצדק.

עבור מבקר תיאטרון (וגם כל צופה) כל הצגה נותנת לו "קארט בלאנש" לספר עליו סיפור, גם אם ההצגה נעשית על ידי חבריו (וגם אם לא). במקרים רבים דעתו שלו, אם הוא מצליח לגבש אותה, מתבטאת מתוך ניסיון להעריך מה יהיו דעות חבריו.

ראיתי את ההצגה ב-1995 בלונדון וב-1996 בבית לסין. בלונדון אהבתי אותה יותר, ובתל אביב פחות. בצפיה שלישית אני אוהב את המחזה, וגם את הההצגה הזו, כי הם מצליחים להפוך ביטוי ויזואלי וויכוח שכלי על מחירה וערכה של אמנות לדינמיקה רגשית שנונה ומעמיקה למדי על משמעותה של חברות, ועל ערך האני כשהוא לעצמו, לא בגלל החבר. וגם כי היום חברות מעניינת אותי לפחות כמו האמנות, אני חושב.

תיאטרון חיפה מעלה "אמנות" מאת יסמינה רזה. תרגום: נסים אלוני. בימוי: נתן דטנר. תפאורה: אבי שכוי. תאורה: חני ורדי. מוסיקה: רן בגנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ