בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אותה גברת

על נקודות הדמיון המצערות שבין גילן, העיירה הפרובינציאלית העומדת במרכז ההצגה "ביקור הגברת הזקנה", לבין העיר תל אביב והתיאטרון הלאומי המשופץ שלה

15תגובות

תיאטרון הבימה בחר לפתוח באופן רשמי את הבניין והאולמות המשופצים שלו בהצגת "ביקור הגברת הזקנה" מאת פרדריך דירנמט, בבימויו של המנהל האמנותי אילן רונן. במובן מסוים כך יאה, שהרי עלילת המחזה עוסקת בטייקונית זקנה - במחזה בת 60, שבמושגים של היום זה ה-50 החדש - אשה במיטב שנותיה ששבה לעיירה הפרובינציאלית שאותה נאלצה לנטוש בעבר ומוכנה, לכאורה בנדיבות אין קץ, להשקיע כסף בשיפוץ ומתיחת פנים מאסיבית.

מצד שני, גם תיאטרון הבימה עצמו, למרות התחדשויותיו התכופות, אינו פרגית אביבית. זהו תיאטרון המתקרב לשנת המאה שלו, עם היסטוריה שהיא גם מפוארת ורבת הישגים, וגם עלובה ורצופת משברים. במושגים של תיאטרונים לאומיים הבימה אכן קשיש (התיאטרון הלאומי האנגלי יוכל לציין בקרוב 50 שנה בלבד) אבל במושגים של תיאטרון אמנותי ומקצועי הבימה מתנהל שנים רבות כזקן בתקופת שטיון, המתרפק על עבר מפואר אבל לא ממש יודע מה הוא עושה היום.

והעיקר, במקרה הזה: את בניין הבימה שיפצה עיריית תל אביב שהיא בערך בת גילו של התיאטרון, ואת פעולות התיאטרון וגרעונותיו מממנת המדינה, שהיא בגילה של גיבורת המחזה, קלרה זכנסיאן. ואם הבימה היא גילן, העיירה העלובה ושכוחת האל, אז מה המחיר שהיא תצטרך לשלם למממנים שלה ברבות הימים? ומה זה אומר על מנהלי התיאטרון, שהם במקרה זה הנמשל של אזרחי גילן, אותו ציבור שלמען השפע מוכן להקריב קורבן אדם ולשכוח את הערכים המוסריים שלו?

אבל די להרהורים שמסביב, כי באולם רובינא המשופץ (בצורה שסוף סוף הפכה אותו לאולם שנעים לראות בו הצגה) האור יורד וההצגה מתחילה. התמונה הראשונה של המחזה מתרחשת בתחנת הרכבת של גילן, שעל רציפיה מתכנסים אזרחי העיר כדי לקבל את התושבת החוזרת, הבת האובדת שבה הם תולים תקוות. במת הבימה ריקה, במרכזה עומדת קבוצת שחקנים קטנה וצפופה, וברקע, על מסך, מוקרן שעון גדול שמחוג שניותיו רץ.

ז'ראר אלון

נכון, שעון שייך לתחנת רכבת, מה גם שתושבי העיירה מחכים לרכבת המאספת, אבל השעון גם אומר לקהל שעלילת ההצגה תהיה תחרות נגד הזמן, עד לרגע האמת. אלא שבעלילת המחזה זמן ההתרחשות לא משחק תפקיד: המיליונרית באה לעיירה כדי לדרוש צדק. המחזר שלה בעבר נטש אותה כשהיתה בהריון, התכחש לאבהותו, וכתוצאה מכך היא נאלצה לברוח מהעיר ונהפכה לזונה. עתה היא באה להיטיב עם העיר בכספה, בתנאי שהם יהרגו בעבורה את המאהב שבגד. ויש לה כל הזמן והכסף שבעולם לחכות שהם יעשו את מבוקשה.

נכון, קשה ליצור על במה מציאות של תחנת רכבת. לכן רונן ומעצבת ההצגה בחרו באורות וקולות כדי לסמן רכבות עוברות (שקבוצת השחקנים עוקבת אחריהן במבטה). אלא שקבוצת השחקנים הקטנה והצפופה על הבמה משווה להצגה מראה של עליבות. לא עליבות של עיירה שכוחה, אלא עליבות של ייצוג תיאטרוני. רונן מעצב את התמונה לא כהתרחשות, אלא כמין מקהלה מדברת, שמפקיעה אותה מהמציאותיות של ההתרחשות.

וזו אכן הבעיה של ההצגה בעיני: רונן והמעצבים שבחר לא פתרו את הסגנון של ההצגה. דירנמט אמנם כותב תמונות סמליות (שחקנים עם ענפים ביד הם עצים מדברים ביער שבו מטיילים קלרה ואהובה מן העבר), והעלילה מתחננת להיות משל לזמן שבו היא מוצגת, אבל דירנמט טוען - גם במאמר המצוטט בתוכנייה - שהוא מציג עלילה ובני אדם, ולא מריונטות ואלגוריה. ובתמונה הראשונה של ההצגה אנשי העיר מוצגים כמריונטות, והבמה כתיאטרון המפנה תשומת לב לעצמו, אבל בצורה חסרת דמיון.

האמצעי העיצובי הראשי של ההצגה הוא המסך האחורי, שעליו מתקיים משחק הקרנות של צלליות. תהלוכות של תושבי העיר מצד אחד לצד שני, ריקודים גרוטסקיים לצלילי תזמורת מכבי אש ואפילו צללית של פנתר. את הווידיאו עיצב יואב כהן, ואת המוסיקה כתב אוהד חיטמן. כל זה משתלט על חלקה הראשון של ההצגה, כשההרגשה שלי היתה שהעושים במלאכה משתעשעים בטכניקה, מבלי שיהיה להם ברור מה זה צריך לשרת בהצגה.

מי נגד מי

אבל לא התכנסנו באולם רובינא כדי לראות סגנון, אלא את גילה אלמגור בתפקיד המיליונרית ואת יהורם גאון בתפקיד המאהב. אתחיל ממנו, כי זה יותר פשוט: ליהורם גאון פרסונה טלוויזיונית בתפקיד עצמו, מוסד תרבותי של ממש, ודמות בימתית כזמר. כשחקן תיאטרון הוא לא קיים בתודעת הצופים, למרות שעשה בעברו הרחוק כמה תפקידים בקאמרי. כך שמעניין לצפות בו בתפקיד תיאטרוני, גם משום הנדירות של התופעה.

יש לו הקרנה מקסימה של דמות נבוכה, עם קול קטן, נוטה למנעד הגבוה. בחלק השני הנוכחות שלו מתחדדת, אבל להערכתי זה בעיקר כוח המחזה, שגאון עומד במטלותיו. קשה לי לומר שלבי נשבר כשהוא משלם על השפע של עיירתו בחייו, אבל בהחלט התרשמתי מנחישותו להכריח את העיירה ללכלך את ידי תושביה - בתמונה טובה עם דב רייזר, המנוסה והמוקפד בפרטים בתפקיד ראש העיר, המניח לפניו אקדח טעון.

הערכת עבודתה של אלמגור מורכבת יותר. כוחה הגדול הוא בתפקידים של התנהגות קיצונית (ב"אוגוסט, מחוז אוסייג'" או "קדיש"). הנוכחות המלכותית הנדרשת בתפקיד הזה טבעית לה, והיא ממצה את האדנות שבתפקידה.

זמן מה אל תוך ההצגה משחקי העיצוב כבר לא מסיטים את תשומת הלב, העלילה של דירנמט מדברת בעד עצמה, ולקראת סוף החלק הראשון, הארוך למדי, די ברור מי נגד מי. החלק השני מתחיל בחינגת קניות שאליה מפתים את תושבי גילן, המתפתחת לריקוד חביב למדי של אזרחים עם קופסאות קרטון של מוצרים חשמליים. מתוך האריזות מפזרים האזרחים הרוקדים פתיתים זהובים היוצרים מרבד על הבמה, כהכנה לתמונת המפתח במחזה, שבה קלרה נפגשת באסם בו בילתה בזרועות מאהבה בעבר את המורה והרופא של העיר, שבאים לבקש על נפש העיר. התאורה מבעד לדלתות משווה לתמונה את האווירה הנכונה, וזו גם התמונה האחת בה גילה אלמגור מגייסת את הרוע המזוקק של הדמות, כשהיא זורקת לחלל האוויר את המשפט: "העולם הפך אותי לזונה. אני אהפוך אותו לבית זונות".

למרבה הצער הפרטנרים שלה בתמונה הזאת - אהרון אלמוג בתפקיד המורה ושחר רז בתפקיד הרופא - משמשים כקהל כנוע בלבד. זה חבל, כי לדמות המורה יש משמעות רבה בהצגה; הוא היחיד שנותרה בו הגינות להודות בחולשתו האנושית. הוא היחיד שמנסה להתעמת, עם תושבי העיירה ועם עצמו. אבל אלמוג נראה ונשמע בעיני כמי שוויתר מראש, וקשה היה לי להחליט אם זה היה התפקיד או השחקן.

אמנם גם בחלק השני, ה"טור דה פורס" של מעצבי הווידיאו בא לידי ביטוי בתמונת הנסיעה במכונית, כשענפי העצים מתרחקים לאחור על המסך המוקרן, אבל תשומת לב הקהל מרוכזת בשינוי העובר על המאהב, שמכיר בעונשו, אבל לא מוכן לשאת באשמה לבדו.

הרשע מנצח

לפי מיטב הבנתי בסופה של ההצגה צריך כל צופה לחוש כאילו הוא עצמו תושב גילן, שלקח זה עתה חלק בהוצאתו להורג של אזרח לא תמים, ומכר את נפשו תמורת כספה של מיליונרית. הרגשתי כאילו חזיתי במין ריטואל תיאטרוני שבוצע כלשונו, ברישול סגנוני שלא יצר עימות רגשי אמיתי אצל הקהל. העובדה שאלמגור בתפקיד המיליונרית שקיבלה את מבוקשה מועדת בדרך החוצה נראתה לי כניסיון מיותר להפוך את הדמות שלה לאנושית: להערכתי ללא צורך. הגברת הזקנה לא זקוקה להזדהות שלנו.

הלקח, אם יש כאן לקח, הוא שהרשע והכסף מנצחים. אמנם מחוץ לבמה נראה שגם הכסף היום בצרות, והטייקונים של היום זה לא מה שהיה פעם, אבל דירנמט לא היה יכול להביא את זה בחשבון, וגם הבמאי לא צריך היה להתחשב בכך. הגברת הזקנה באה והלכה, אבל לי קשה להתייחס לכך כעוד הצגה אחת. בסופו של דבר תיאטרון הבימה צריך להיות, לדעתי, הטוב והמקצועי בתיאטרוני ישראל. זאת המשמעות היחידה היום לכינוי "לאומי" ולמסורת שלו. ואילו ההצגה הזו היא די סתמית, לא רעה במיוחד, לוקה בתסמינים של הרבה הצגות אחרות בהבימה ובתיאטרון הישראלי, שנעשו ללא מחשבה מעמיקה מדי, וללא הקפדה על איכויות העשייה.

וכמו בהצגה, גם במה שסובב אותה: "ביקור הגברת הזקנה" איננו סתם עוד מחזה וסתם עוד הצגה - המחזה הזה נחשב לקלסיקה מודרנית, ויש לו היסטוריה גם בתיאטרון הישראלי ובעיקר בהבימה. זו הפעם השלישית שהוא מועלה שם: בפעם הראשונה הגברת הזקנה היתה אלישבע מיכאלי, כשהיא עצמה היתה צעירה למדי, ב-1959, שלוש שנים בלבד אחרי הבכורה העולמית. בפעם השנייה, ב-1994, גילמה את התפקיד בהבימה ליא קניג. בשנות ה-70 גילמה את התפקיד בקאמרי אורנה פורת. ניתן היה לצפות מהתיאטרון הלאומי לציין בתוכנייה את הפרטים האלה. בסופו של דבר חלק ממורשתו של התיאטרון הזה היא עברו.

ואם אני כבר נטפל לתוכנייה: כבודם של אלמגור וגאון במקומם מונח, אבל כדאי לשים לב לפרטים. בתוכנייה, 32 שורות (נכון, קצרות) מקורות חייה של אלמגור מוקדשות לתפקידיה בתיאטרון ובקולנוע. 30 שורות נוספות - לכל הפרסים שקיבלה. ברזומה של יהורם גאון חמש שורות על עשייה טלוויזיונית, אף מלה על קריירה תיאטרונית או קולנועית, ויותר מ-30 שורות על ההזדמנויות החגיגיות שבהן שר, חברותו בוועדות ועמותות שונות.

חברים יקרים: זו התנהגות הראויה לעיר פרובינציאלית כמו גילן, לא לתיאטרון הבימה, בעיר הפרובינציאלית תל אביב. לצורך הפרופורציה, ברזומה של השחקן דב רייזר, השלישי ברשימת השחקנים, 50 שורות שכולן התפקידים ששיחק בתיאטרון (46 שורות) ובטלוויזיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו