בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

מקסי ואני של הלל מיטלפונקט

הלל מיטלפונקט כותב בעיקרו בסוגה הריאליסטית, כשדמויותיו פועלות בהוויה הישראלית. המחזה החדש שלו, "מקסי ואני", עומד בתקן המיטלפונקטי

8תגובות

התמונה הראשונה בהצגתו החדשה של הלל מיטלפונקט, "מקסי ואני", בתיאטרון בית לסין, מתרחשת במעלית. מבעד הדלתות הגדולות והפתוחות שלה, שהן בעצם הקיר האחורי של הבמה, נכנס אלכס, צעיר ישראלי בחליפה, עם תיק מסמכים בידו. הצופים מבינים מדבריו שהוא עובד בחברת השקעות בבניין המשרדים רב הקומות וכבכל בוקר ממהר לעבודתו. רגע לפני שדלתות המעלית נסגרות, נכנס לתוכה מקסי (בניין המשרדים נושא את שמו). במשך נסיעת המעלית מקסי מספר לאלכס שהוא כבר בירר עליו, ומציע לו עבודה אצלו.

מאחר שהעלילה עוד לא נפרשה ברגע הזה, חלפה במוחי המחשבה שבמסעותי מעלה-מטה במעלית של התיאטרון הישראלי אני, כמבקר תיאטרון, נדחק פנימה ברגע האחרון לפני שהדלת נסגרת, ואחרי מסע קצר עם מחזאי או במאי אני אומר לו מה דעתי עליו, ויוצא בקומה שלי. בניגוד למקסי, אין לי הצעות עסקיות מפתות לאנשי התיאטרון שאתם אני תופס טרמפ. בניגוד למקסי, אין לי עד כמה שאני מודע לכך כוונות עוינות ונסתרות לקדם את מטרותי האישיות תוך שימוש בהם וניצולם.

עם זאת, אני ומיטלפונקט (ושורה ארוכה של יוצרי תיאטרון) נוסעים באותה מעלית כ-40 שנה. במשך התקופה הזאת הוא כתב והציג (ובחלק ניכר גם ביים) יותר מ-40 מחזות. ראיתי כמעט את כולם כך שלמדתי להכיר את כתיבתו, ושיניתי וגיבשתי את דעתי עליה במשך השנים. מדובר בבעל מקצוע ומלאכה תיאטרוני מיומן ורהוט, שעוסק בשקידה, התמדה וענווה בכתיבת תיאטרון ישראלי.

דניאל קמינסקי

הוא שייך למקצה של המחזאים שהחלו לרוץ על הבמות הישראליות בתיאטרון חיפה של ראשית שנות ה-70, כשעודד קוטלר הסיט את קטר התיאטרון הישראלי לפסי המחזה המקורי. חנוך לוין, יהושע סובול ובהפרש של עשיריות שנייה אחריהם מיטלפונקט. הוא אולי האיש הראוי ביותר לתואר "מחזאי מקצועי", שכן זו מלאכתו, עיסוקו ועבודתו, כדבר עיקרי וכמעט יחיד, ככל שאני יכול להעריך. אבל החשוב יותר הוא שמיטלפונקט - ובעיני זו מעלה - אינו עוסק בחידושי צורה ותוכן תיאטרוניים. הוא כותב בעיקרו בסוגה הריאליסטית, כשדמויותיו פועלות בהוויה הישראלית של היום או של העבר הקרוב, ומייצגות אותה על הבמה באמינות.

אמנם היו לו במשך הקריירה הבלחות לעשייה מסוגננת ותקופתית ("בויטרה", בתיאטרון הקאמרי), ושתי אופרות רוק, ושלוש סאטירות (עם יהושע סובול). בניגוד לעמיתיו המחזאים אין לו מניפסט פוליטי-חברתי. הוא לא כותב סדרות לטלוויזיה. הוא לא פובליציסט. עד כמה שאני יודע אין לו רומן בכתובים או קובץ שירים. הוא כותב מחזה. ואחר כך עוד מחזה. ואז מחזה שלישי. ומביים אותם. אבל העשייה המצטברת שלו היא מין פרויקט מיפוי ישראלי של שכבה מסוימת שהוא שייך אליה.

הגיבור האופייני

מיטלפונקט יוצא לדרך תיאטרונית כשהוא יודע על מה הוא רוצה לכתוב, יודע מה הוא רוצה לומר בסיפור שבחר לספר, ויודע לעצב דמויות שישרתו את הסיפור הפרטי והכללי, בלשון ישראלית תקנית, בלי הבלחות עדתיות, בדיאלוג קולח ושנון. כשאתה עולה על המטוס הזה אתה חש שהטייס יביא אותך למסלול נחיתה ואחרי ההצגה תהיה במקום קצת אחר מזה שהיית בו כשנכנסת אליה. מיטלופונקט מספר לקהל פרקים מסוימים בחייו. הוא משעשע אותם, גורם להם להיות מעורבים, ושולח אותם הביתה לחשוב על החוויה ולברר לעצמו מה הוא מרגיש כלפיה. ללא יומרה להתעלות מורכבת; בהגינות ובצורה שמכבדת את רגשותיו, בלי לעלות על בריקדות ובלי להצטנע, הוא מספר שוב ושוב עלילה פרטית-אישית שהיא גם כללית-ישראלית. אלה המחזות שמשקפים הוויה, מערערים-מהרהרים עליה ומאשרים אותה בסוף הערב. זה הלחם והחמאה של הכתיבה התיאטרונית.

אבל כשישבתי בהצגת "מקסי ואני" ואחריה - ונהניתי מההצגה, שכן היא עומדת בתו התקן של מיטלפונקט ועונה ויותר מכך על ציפיותי ממנה - זכרתי שזו לא היתה פעם דעתי. זכרתי ביקורת על הצגה שלו שפגעה בו אישית, ושיחת בירור שהתקיימה אחר כך. זכרתי את הפרטים בעמעום והרשיתי לעצמי לטלפן ולשאול אם הוא זוכר מה זה היה.

מהתיאור שלי את ההצגה הוא זיהה את המחזה: "הנפשות הפועלות" שכתב וביים בבמה 2 בתיאטרון חיפה, ב-1979. את השאר עשה ארכיון "הארץ". מצאתי שם את מה שכתבתי: "משרטט את הדור שלו (וחושף) שחיי הדור של בני השלושים בארץ הם ריקניים, בנאליים, בורגניים וקטנוניים. (...) אבל המחזאי גזור כנראה מהחומר של דמויותיו ואינו מסוגל למבט מעמיק יותר ובנאלי פחות מן המסר של ‘כאלה הם החיים'".

כשאני קורא את השורות האלה אני מבין שמי שכתב אותן סבור שבמציאות החיים שלו, לפחות (וגם הוא בן 30) לא ריקניים ובנאליים, ואם יש בני 30 שאלה הם חייהם, אפשר וצריך להגיד על כך משהו מעמיק ומשנה תודעה.

אני השתניתי מאז. אני יודע היום שחיי הרבה יותר ריקניים ובנאליים ממה שקיוויתי והייתי רוצה. וגם מיטלפונקט השתנה והשתכלל, והיום הוא יודע לספר שכאלה הם החיים, ולהראות ממה הם עשויים ולמה.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

יש מחזות שבהם הוא נוטל דמות או מעמד מן העבר הקרוב ומעלה אותם על הבמה ("גורודיש" בקאמרי, 1993, "עיר הנפט" בקאמרי, 2004, "אנדה" בבית לסין, 2008, "מסילה לדמשק", הבימה, 2010) ומציג לאו דווקא את מה שהיה, אלא את מה שיכול היה להיות (כדברי אריסטו), כשהוא מעמת את האז הישראלי עם השלכותיו על היום. ויש מחזות שבהם הוא מפגיש קבוצה חברתית או משפחתית - בדויה מלבו, אבל נמצאת ברקע הסוציו-אקונומי שלו. לעתים קרובות זהו סיפור של אאוטסיידר שרוצה להשתייך לכלל, ו"לעשות את זה" בהוויה הישראלית. הוא מצליח לעשות את זה תוך עקיפת הפן העדתי.

במושגים הישראליים הנוכחיים "מקסי" הוא טייקון; מאלה שהקיץ האחרון לימד אותנו לראות בהם נבלים. אבל ה"אני" של המחזה, אלכס, היתום העני שגודל על ידי סבתא קומוניסטית רוצה דווקא להיות טייקון ושמח על ההזדמנות שנפלה לידו. הוא מגשים בשבילנו את החלום: ליהנות מהעושר והכוח. אנחנו רואים אותו מוכר את הנשמה שלו לכסף, וגם מבינים למה הוא עושה את זה ומאמינים לו שכוונותיו טובות, גם עם הוא מקריב את מצפונו ונישואיו.

אלכס (שלומי טפיארו) הוא הגיבור המיטלפונקטי האופייני; הישראלי הטוב שמגלה, תמיד באיחור, שמתוך כוונות טובות הוא עושה מעשים רעים. מקסי (יגאל נאור) הוא כוח עירום, מקסים בסוג הברוטלי שלו, קטנוני וילדותי בגחמותיו (החיבה לבורקס), חלקלק ושמח לבוז לעולם. אבל באותה מידה אלכס והקהל מגלים שהמחיר לכוחו של מקסי הוא הנכונות שלו להשתמש ברגשות של כולם ללא עכבות.

כל זה נחשף על ידי מיטלפונקט ביעילות מרבית: בעצם רק אלכס הוא דמות "מלאה", שאנחנו מוזמנים להזדהות אתה. הוא גם היחיד שמתקשר ישירות עם הקהל. שאר הדמויות הן ניצבים בסיפור שלו. שתי המרכזיות - מקסי והסבתא - זכו לפיתוח ואיפשרו לשחקנים שמגלמים אותן ליצור הוויה בימתית מלאה ועסיסית. כשם שנאור ממלא את הבמה בברוטליות גסה וחסרת מעצורים, מרים זוהר בתפקיד הסבתא, הקומוניסטית חסרת האשליות, ממלאת את הבמה בזוהר של אנושיות המתייחסת לחיים במידה לא מצויה של הומור עצמי ואהבת אדם.

שאר הדמויות משחקות תפקיד קטן יותר - שלוש הנשים הצעירות, בתו של מקסי (טל-יה יהלומי) ומזכירתו (מיכל קירזון) ואשתו של אלכס (נתי קלוגר) - והן לא צריכות לחרוג מתפקידן בכוח. החולשה היחסית של אבישי מילשטיין בתפקיד החבר של אשתו של אלכס נובעת בדיוק מכך שהופעתו חורגת מן המסגרת והגודל הנכונים לה.

רק בהצגה

אינני ממעיט מיכולתו של מיטלפונקט לכתוב תפקידים שבהם שחקנים יכולים להיות במיטבם. ואכן בזכות כתיבת הדמויות והדיאלוג שלו יכלה תיקי דיין לזרוח ב"עיר הנפט" ועתה ב"מכולת' (לצד יצחק חזקיה, יוסי גרבר, אבי אוריה וחנה רוט), קרן צור, מיכה סלקטר ואילן דר ב"אנדה", יבגניה דודינה ב"מסילה לדמשק", יגאל נאור כאן וגם ב"גורודיש" (לצד אבי קושניר ואיצ'ו אביטל שהתחלקו בתפקיד אדם ברוך) וטפיארו כאן.

ועם זאת נראה כי חשוב מזה הסיפור שמיטלפונקט אורג על הבמה הישראלית על הקהל שלה ובשביל אותו קהל. ודווקא כאן יש לי תהייה בעניין "מקסי ואני". מבלי להיכנס לפרטים שיקלקלו את ההנאה של קהל עתידי, ההצגה מסתיימת בהפי-אנד. הנבל מקבל את עונשו, ואילו הגיבור זוכה בכל הקופה: גם ברכוש, גם בבחורה, וגם במצפון נקי (יחסית, עם כתם קטן). אבל הרי מיטלפונקט יודע שככה זה יכול להיגמר רק בהצגה. בחיים מן הסתם מקסי היה יוצא כשידו על העליונה. אולי לשם כך מוסיף מיטלפונקט למחזה "קודה" שלפיה יכול להיות שהנסיעה במעלית שפתחה את המחזה הסתיימה בלי תוצאות.

לקראת סיום, אני מוכרח להודות שלא הגעתי למסקנות האלה על יצירתו של מיטלפונקט בכוחות עצמי. סייע לי בכך ספר ובו טקסטים של הרצאות שנשא בהזדמנויות שונות דייוויד הייר, שמיטלפונקט הוא בבחינות רבות מקבילו הישראלי ("Obedience, Struggle & Revolt"). כותב הייר: "להתחיל מהמובן מאליו: מחזאי כותב מחזות. הוא בוחר מחזות כדרך האמירה שלו. אילו היה יכול להרצות, היה מרצה; אילו העדיף פולמוס, הוא היה עיתונאי. אבל הוא בוחר בתיאטרון כדרך המורכבת והמעודנת ביותר שהוא יכול כדי לפנות לקהל". ואת זה בדיוק עושה גם מיטלפונקט. והוא יודע איך לעשות את זה כמו שהוא רוצה ועושה את זה ברצף כמעט 40 שנה. וזה הרבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו