"קומדיה של טעויות" בקאמרי: חסרת עידון וטעם טוב

הדבר היחיד שמציל את "קומדיה של טעויות", בבימויו של משה קפטן, הוא התרגום האקטואלי של דורי פרנס ותוספת אחת שקיימת רק בתוכנייה

מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

מצד אחד זאת קלאסיקה, ולזכות תיאטרון הקאמרי, שבו מועלית כעת "קומדיה של טעויות", נרשמות נקודות על עצם ההתמודדות עם יצירתו של מי שהציב את הרף הגבוה ביותר בכתיבה תיאטרונית - המחזאי והמשורר האנגלי ויליאם שייקספיר. אם רוצים - ורבים רצו ורוצים - אפשר למצוא בקומדיה זו של טעויות מרבצי נושאים רציניים שאפשר לפתח ולהאיר: דרמה משפחתית קורעת לב שהיא מסגרת המחזה - משהו הלקוח מ"המדור לחיפושי קרובים"; עלילות של שוהים בלתי חוקיים בשטח אויב של מדינה במצב מלחמה; ענייני זהות מתערערת; יחסי גברים-נשים בנישואים לא שוויוניים וכל עניין היחס לדמות האשה ותפקידה בחיי הגבר.

אבל האמת היא שאף תיאטרון ואף במאי לא מעלים את המחזה השייקספירי הזה בגלל הכבוד והכובד שבו: עיקר משיכתו בכך שהוא מספק - תחת כסות קלאסית מכובדה - אפשרות להעלות הצגת בידור רבת פעלולים פיסיים יותר מכמה פארסות צרפתיות יחד, עם כמות משחקי מלים שיכולה לפרנס שלושה מחזאים וארבעה מתרגמים ועוד להותיר שארית, ובעיקר סיכוי לשמח מאוד את קופת התיאטרון.

זאת הפעם השישית שהמחזה הזה מועלה על במה עברית, וברוח הדברים שכתבתי לעיל, אפילו העלאתו הראשונה, ב-1964 בהבימה, היתה בסימן שחרורו של שייקספיר העברי מכבלי הרצינות האקדמית אל שדות המרעה של הקהל הרחב. מתרגמה אז לא היה אחד מאלה ששייקספיר היה להם שדה משחק טבעי בהיותם משוררים או אנשי לשון מלומדים (אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, רפאל אליעז, לאה גולדברג ואפרים ברוידא). היה זה דן אלמגור, ששמו היה מוכר אז כפזמונאי, עוד לפני (או אולי במקביל) שנהפך לדוקטור לספרות. אלמגור לא איבד את הממזריות הלשונית שלו, שנועדה, בתרגום המחזה הזה, לדבר קודם כל לאוזנו של הצופה באולם, החי בעולם של אקטואליה ישראלית.

אותה הצגה של הבימה, בבימויו של אטיין דבל, קודמה אז, לפי מיטב זכרוני, בג'ינגלים ברדיו, ואני נושא עוד באוזני את קולו של שמוליק סגל, בתפקיד אחד משני המשרתים ששמם דרומיו, המפאר את עלילות משמניה של בס, המשרתת המחזרת אחריו: "אילו רק ראית את חלק גופה עליו היא יושבת. כל מושב אינו מושב סתם. זהו מושב המליאה. וכשהיא הולכת ומתנועעת, זו לא סתם תנועה; זוהי פשוט תנועת המושבים".

רונה לי שמעון וערן מור. שמעון היא נקודת האור הנשית בהצגה צילום: ז'ראר אלון

"תנועת המושבים" שנעלמה מתודעת הקהל נעלמה מהתרגום המודפס של אלמגור למחזה הזה של שייקספיר, אבל כל גרסה שהועלתה על הבמה העברית מאז חיפשה את העוגן האקטואלי-ישראלי. ב-1975 העלה הקאמרי את המחזה בבימויו של פיטר ג'יימס, כשבתי העיר היוונית אפסוס ניצבו בקרן הרחובות פרישמן-דיזנגוף (שם עמד אולם התיאטרון), כולל מעבר חצייה, רמזור והברזלים שעליהם ישב "נוער הברזלים" שכיום מעטים זוכרים מיהו.

ב-1988, בתיאטרון באר שבע, בבימויו של מיכה לבינסון, הבמה היתה עיר ים תיכונית מוארת וקצת כאילו גזורה מקרטון, מאוד דומה למה שהציבה על הבמה רות דר בהצגה הזו, והמוסיקה היתה יוונית באופיה, פרי הלחנתו של שלמה גרוניך (המוסיקה היא יוונית גם בהצגה הזו, של שמוליק נויפלד).

ב-1996, בקאמרי, בבימויו של עמרי ניצן, העיר הזכירה את לבנון במצב מלחמה בין פלגים שונים (מה שהעניק משמעות לדרמה של אגאוס, האב שאיבד את תאומיו ואת משרתיהם, ועליו מוטל גזר דין מוות בראשית המחזה, שאמור להיות מוצא לפועל בסופו). לפני כשלוש שנים, בבימויו של נתן דטנר בבאר שבע כבר היה ויתור על כל שיוך סגנוני ברור וההצגה הועלתה בסימן המהומה הכללית.

חילופי צעקות

אני מרחיב על הצגות אחרות של "קומדיה של טעויות" בעברית גם כדי להראות שאפשר להגיד ולהראות הרבה דברים באמצעות הקומדיה הלכאורה-בעיקר-בידורית-הזאת, וגם מפני שיש לי בסך הכל מעט מאוד מה לומר על ההצגה המועלית בקאמרי כעת, בבימויו של משה קפטן.

פותח אותה עודד תאומי, בתפקיד האב אגאון, הסוחר מסירקוז, שנקלע בחיפוש אחרי בנו התאום האבוד לאפסוס, הנלחמת בסירקוז. לא; בעצם זה לא מדויק: תאומי מגלם בהצגה הזאת מין מנחה, אולי בן דמות הסופר או הבמאי, שגם מגלם תפקיד, וגם בורא ומנהל את ההצגה (עם טקסטים ממחזות שייקספיר אחרים ופרי עטו של תאומי) הצץ על הבמה מדי פעם כדי להסביר בחרוז שתכף תוצג "תמונה שלישית במערכה השנייה."

על פי מה שנכתב בתוכנייה, נראה שתפקיד זה נוצר במהלך החזרות, באווירת המשובה הכללית. זה גם מגדיל את תפקידו ומשקלו של תאומי בהצגה, וזה בסדר, נחמד, חוץ מזה שזה שומט את הקרקע, לגמרי, מן הבסיס הרגשי שעליו ניצבת הקומדיה הפרועה הזאת, והשיבה אליו בסוף, בפיתול עלילה מלאכותי, מאבדת את האפקטיוויות הרגשית שלה, שהיא המתבלת את הקומדיה וגם מאזנת את הסנטימנטליות הדביקה שלה.

ההצגה מתרחשת בכיכר של עיר ים תיכונית, שצבעיה ים תיכוניים בהירים, והיא נראית, בעיצובה של רות דר, כגזורה מקרטון כמעט בכוונה: עם שתי דלתות (המנזר וביתה של הזנזונת) קבועות, ודלת אחת, לביתו של אנטיפולוס, הנעה אל מרכז הבמה כשהעלילה מתרחשת לפניה ומוסטת הצדה כדי לפנות את הכיכר.

מעבר לכך, מדובר בקומדיה מכאנית, שעשויה במיומנות הרגילה של משה קפטן, עם ההתרוצצות הנובעת מנפתולי העלילה. הדבר היחיד שהיא חסרה זה עידון וטעם טוב. כלומר, זאת הצגה שנוטה להיות קולנית, וכל דיאלוג הופך מהר מאוד לחילופי צעקות. כיוון שמדובר בטעויות זיהוי וכיוון שיש לנו שני זוגות תאומים, עיקר המלאכה הוא בניהול התנועה, ביו תמונה אחת שבה האנטיפולוס הנכון נתקל בדרומיו הלא נכון ולהיפך. אחד התאומים הוא שוהה בלתי חוקי בעיר, שאם יזהו את מוצאו יהיה בסכנת חיים. אבל מעבר להשמעת המידע הזה עם הופעתו על הבמה אין הדבר ניכר בהתנהגותו הבימתית. בגרסה הזו ההבדל בין שני האנטיפולוסים הוא בעיקר במהירות ובאנרגיה: רן שפירא אטי יותר, ואם מדובר בהחלטה משחקית, התחושה שהיא העבירה לי היתה משהו בסגנון: "מה אני עושה כאן בעצם, ולמה?".

יפתח אופיר, בתפקיד תאומו המקומי, נמרץ ועצבני יותר, מה שמתפתח מהר מאוד לצעקנות לחוצה. חבל, כי מדובר בשני שחקנים מוכשרים, שהיו יכולים להשתלב גם במין "רומפ" ים-תיכוני, אילו הבמאי היה מצליח לחולל על הבמה איזו קלילות סוחפת ראויה.

ליהוק הנשים בעייתי בעיני יותר: טל ומיכל בלנקנשטיין מלוהקות בהצגה זו, כמו גם ב"משרתם של שני אדונים" המוצגת בקאמרי, בתפקיד הנשים הצעירות, הפתיות, שהן מוקד העלילה המבוססת על הקרנת מיניות וחן. אני מוכן להניח שיש להן מעלות רבות כשחקניות דרמטיות במסגרת ריאליסטית. להערכתי, הן נעדרות את תחושת הסגנון, הברק והקלילות הנדרשת מתפקידים אלה. הן מדקלמות את השורות ועושות את התנועות; התלבושות (משה מדניק) לא עושות איתן חסד. קשה להתרשם שחלק מן המהומה על הבמה מתרחש בשל המשיכה בינן לבין האנטיפולוסים או היעדרה.

נקודת האור הגדולה כאן היא רונה-לי שמעון, שיודעת להקרין על הבמה מיניות שופעת ורבת חן, והבגד עושה לה חסד (או שמא היא לו). כן עלי להודות שהיא ניחנה ברגליים מכאן עד להודעה חדשה ומסוגלת לעשות בהן שימוש בימתי המותיר את הצופה פעור לסת מהתפעלות.

נקודת האור הגברית בהצגה היא הופעתו של יניב ביטון בתפקיד אחד המשרתים דרומיו: ביטון הוא הקומיקאי היחיד המפגין כיצד צריך לשחק בסגנון כזה: הוא פיסי כנדרש, אבל לרגע לא מאבד את צלילות הטקסט שהוא מגיש ואת תחושת הסיטואציה שבה הדמות שהוא מגלם נמצאת. ההיסחפות של עידו מוסרי, המגלם את בן דמותו, אל הצעקנות העצבנית רק מדגישה את ההישג של ביטון.

השאר צבוע בגוונים מקומיים בוטים: נדב אסולין בתפקיד הצורף סיגל לו פגם דיבור שאמור להצחיק, וכל הופעתו בטעם רע; אלי גורנשטיין מגלם דוכס של אופרטות וממלא בצייתנות את תפקידו, ואילו גילת אנקורי שרה מלל יווני אבסורדי בתפקיד הנזירה אמיליה (תאודורקיס וסופלקי; בהצגה של עמרי ניצן זהרירה חריפאי בתפקיד הזה זימרה ביידיש דווקא) ומקבלת צחוק גדול כשהיא מפנה את גבה לקהל וגלימת הנזירות הלבנה שלה חושפת זוג רגלים נאות בחצאית מיני של כלה.

מה שהטריד אותי יותר מכל בהצגה הזאת היה שבשלב מסוים היא נראתה לי כמאמץ ממושך להוציא עוד צחוק ועוד צחוק, והלה, שאמנם הגיע, היה רוב הזמן מכאני לחלוטין. וחבל, כי לפחות עם חלק מהשחקנים כאן, ועם החומר, אפשר היה להשיג הרבה יותר. בעיקר אם לא היו מתמקדים בשאלה "איך לשעשע יותר?", אלא בשאלה "על מה הסיפור הזה? איפה המוקד הרגשי שלו?"

יחד עם זאת, ההצגה הזו היא הזדמנות לומר דברים בזכותו של מתרגמה, דורי פרנס, שניחן בכישרון לשוני רב, שחושל כשיצק מים על ידיו של נסים אלוני. התרגום הזה שופע הברקות, שחלקן נוצרו להצגה זו, ולא מופיעים באתר האינטרנט "שייקספיר ושות'", שם הוא מעמיד לרשות הקהל את תרגומי שייקספיר שלו. גם הדברים שכתב בתוכנייה הם רבי טעם ומאלפים.

עיקר ערכה בעיני הוא בהדגשתו שהמחזה הזה עוסק בשוהים בלתי חוקיים בארץ לא סובלנית. פרנס משתמש בהזדמנות זו כדי לצטט תרגום שלו למונולוג של תומס מור, במחזה מהתקופה האליזבתנית, שייתכן כי אחד ממחבריו היה שייקספיר. מונולוג זה, המופיע למרבה הצער רק בתוכנייה ולא בהצגה, ראוי שייחרת בזכרונו של כל צופה ישראלי, ואם למען כל צריך היה להציג ולראות הצגה זו, דייני. הנה הוא, ותודה לדורי פרנס:

תדמיינו לראות את הזרים

האומללים, עם תינוקות על גב,

נושאים מטען עלוב, מדשדשים

אל הנמלים והחופים בכדי

להישלח אך אתם מתרווחים

כמו מלכים במשאלות לבכם.

ומה השגתם, אה? הוריתם איך

עוז מצח והיד החזקה הם המנצחים!

לפי תקדים זה איש מביניכם

אף פעם לא יחיה עד גיל זקנה:

כי עדר בריונים אחר, אם רק

יצוץ בו חשק - באותה היד,

בשם אותן סיבות, אותה הזכות,

יעוט גם עליכם כמו כריש,

ובני-אדם כמו דגי-טרף רק

יאכלו זה את בשר זה.

...

ואם, נאמר, המלך, אשר חס על מי

שמתחרט, לא יעניש אתכם,

רק יגרש, לאן תלכו? צרפת,

גרמניה, הולנד, פורטוגל, ספרד?

לא-לא, בכל מקום שלא כפוף

לאנגליה - אתם תהיו זרים.

ינעם לכם למצוא אומה כל כך

ברברית שבפרץ אלימות

מחריד לא תעניק לכם מעון,

תבעט בכם כמו בכלבים?... כיצד

תרגישו אם כך ינהגו בכם?

זה מצבם של הזרים, וזה

לבכם: הר פרא בלי אנושיות.

בפראפרזה על הלל הזקן, זאת כל התורה על רגל אחת. השאר זו פרשנות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ