בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"גנבים": בתפקיד הראשי - הבמה

ההצגה הגרמנית "גנבים", שהתארחה השבוע בקאמרי, יכולה ללמד את התיאטרון הישראלי דבר או שניים על אסתטיקה ועל הפקעת הריאליזם הבימתי

5תגובות

תיאטרון הקאמרי מייסד כבר מאז שנת ה-100 לתל אביב פסטיבל מתמשך של אירוח תיאטראות מן העולם. השבוע התארח באולם הגדול של תיאטרון הקאמרי ה"דויטשה תיאטר ברלין" עם המחזה של דאה לוהר "גנבים", בבימוי ובתפאורה של אנדראס קריגנבורג. שלוש וחצי שעות עם הפסקה אחת, בגרמנית (עם כתוביות מוקרנות בעברית מעל הבמה ומשני צדיה) היו הזדמנות לפגישה עם תיאטרון מסוג אחר לגמרי מזה שמוגש בדרך כלל לצופי התיאטרון בארץ.

פעם היו לחובב תיאטרון ישראלי רק שתי אפשרויות כשהתאווה לראות תיאטרון כהלכתו לא בעברית: האחת היתה לנסוע לחו"ל, ופעם הנסיעות היו הרבה יותר יקרות מהיום; והשנייה - להמתין לפסטיבל ישראל בירושלים, שהיה מסוגל להביא פעם בשנה הצגות תיאטרון גדולות, בביצוע להקות תיאטרון בעלות שם עולמי על תפאורותיהן ולהקות שחקניהן.

היום הנסיעה לחו"ל זולה בהרבה, ולפעמים כרטיס במקום טוב להצגה טובה בלונדון, ברלין או ניו יורק עולה כמחצית מכרטיס הטיסה. ואילו תיאטראות ישראלים הפועלים בתל אביב עוסקים בפעילות אירוח סדירה של עמיתיהם ממדינות העולם, בחלקו בביקורי גומלין.

אצבע מגנטית

הדבר הראשון שבלט לעין ב"גנבים", עוד לפני תחילת ההצגה (וזה הלך והתעצם במהלכה), היה המראה של התיאטרון, שכמותו כמעט אין סיכוי לראות במחוזותינו. אנחנו רגילים לתיאטרון שגם אם תפאורתו נראית גדולה ויציבה, היא מתוכננת מראש כדי שאפשר יהיה לפרקה ולהסיעה מאולם לאולם ברחבי ישראל. לכן, רוב ההצגות שאנחנו רואים בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי הן על במה ריקה, עם קלעים, אביזרים ורהיטים נוסעים.

באי האולם הגדול של הקאמרי התקבלו על ידי מבנה של שני קירות יציבים ועבים משני צדי הבמה, בניצב לקהל. ביניהם היה קיר אחורי, ובערך במחצית גובה הבמה מפלס משחק. בתמונה הראשונה, גבר במפלס העליון, לבוש בפיג'מה, שוכב שרוע על שמיכה. אנחנו שומעים ממנו שאין לו כוח לקום מהמיטה. בהמשך נלמד ששמו פין תומסון, ושהוא ניתק את הקשר עם אחותו ואביו כבר מזמן. במפלס התחתון, אשה צעירה מדברת אל ועל עצמה, ואל ועל בעלה והילד שלה, שלא נמצאים על הבמה, וספק אם הם קיימים בכלל. יש לה אצבע "מגנטית" (בהמשך נלמד שזה מפני שפגע בה פעם ברק) אבל עכשיו היא בעיקר מוטרדת מכך שראתה זאב באחד השדות בסביבה. בהמשך נלמד ששמה לינדה תומסון, והיא בעצם אחותו של הגבר במפלס מעליה.

ארנו דיכלר

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

בין המונולוג הראשון לתמונה השנייה מפרידה מוסיקה ג'זית בידורית אמריקאית, שאותה מפעילה לינדה בלחיצה על תמונת רדיו התלויה על הקיר. זאת המוסיקה שמלווה את המעברים בין התמונות. אבל מה שמרתק הוא איך מתרחשים המעברים בין התמונות: עם תום התמונה הראשונה מגלה הצופה שהוא מביט מהצד בגלגל של טחנת מים: בין שני הקירות הניצבים שלפניו נמצא גלגל ענק ובו ארבע כנפיים: כשהוא מסתובב לכיוון הקהל, המפלס העליון מזיז מן הבמה את האשה שהיתה במפלס התחתון והגבר שהיה למעלה מחליק ממנו לאטו, עד שהוא עומד על הבמה, וקיר שהיה מאחוריו מוציא אותו מן הבמה.

ואז משנה הגליל את כיוון התנועה, וחושף לעינינו את בני הזוג מוניקה ותומס תומסון. הוא שוטר. היא עובדת בסופרמרקט, והבוס שלה רוצה לשגר אותה לנהל סופרמרקט בהולנד. מתקיימת ביניהם שיחה רגילה של זוג על אפשרות של "רילוקיישן", חוץ מעובדה פשוטה אחת: היא מדברת כדמות בהצגה. הוא משמיע את הרפליקות שלו, ואז משמיע גם את הוראות הבמה, בנוסח: "אז היא אמר, בתגובה: "

זה מפקיע את הסיטואציה מהריאליזם הבימתי. אבל חשוב מכך הוא שהמכונה הבימתית יוצרת קודם כל מוקד עניין: זהו מין גלגל טחנת מים שמזיז פיסית דמויות מן הבמה, מכריח אותן לשחק על משטח נע, משופע קדימה או אחורה, להיתלות על קיר עולה (ביד או באמצעות נדנדה), או לדבר בעוד מפלס המשחק עולה ומותיר רושם שהוא שופך את השחקנית והדמויות אחורה. התוצאה היא שאתה כל הזמן רוצה לדעת מה יקרה פיסית על הבמה - האם הגלגל ינוע אחורה או קדימה, ומה זה יחייב את השחקנים לעשות.

די מהר מבינים שזה לא רק גימיק ויזואלי שמחייב מכונה בימתית יקרה ומורכבת (מתחת לבימת הקאמרי צריך היה להקים פיגומי תמיכה שישאו את משקל התפאורה) - הגלגל הזה הוא גם דימוי מרכזי לעולמן של דמויות המחזה, שנמצאות במין סחרחרת גדולה, חזקה מהן, שרירותית לגמרי, שמסוגלת להעלות ולהפיל אותן לפי גחמותיה, ולעולם אין לדעת מה יהיה כיוון התנועה הבא שלה ומתי תתחיל לנוע.

פולחן בורגני

על פי הכתוב בתוכנייה, ועל פי ראיון שהעניקה לוהר ל"הארץ" (היא בילתה בארץ כמה שבועות לפני כחודשיים) הדימוי הבימתי איננו שלה. מראה הבמה הוא חזונו של הבמאי והמעצב אנדריאס קיגנברג, המרבה לעבוד עם לוהר, והיא מעניקה לו חופש בימתי מוחלט ולא מתערבת.

יכול להיות שהוא מצא השראה לחזון הבימתי שלו בהתכתבות בדואר האלקטרוני עם לוהר במהלך החזרות, שמובאת בתוכנייה בגרמנית. שם הוא שואל אותה מדוע לשתי משפחות במחזה קוראים "תומסון", אם כי מודגש בו שהן אינן קרובות (לינדה, עם האצבע המגנטית, באה לקנות בסופרמרקט ומוניקה משרתת אותה; בתמונה זו רושמת מוניקה על הקיר האחורי בגיר שחור את המלה "סופרמרקט", והן משוחחות על כך שיש להן שם דומה, אך אינן קרובות).

לוהר עונה שבתחילה כוונתה היתה שכל הדמויות ייקראו "תומסון". מתברר - וגם זה מופיע בטקסט המחזה - שביפאן "תומסון" הוא כינוי למשהו שאין לו שימוש, בגלל שחקן בייסבול אמריקאי, גארי תומסון, ששיחק ביפאן עונה אחת ולא היה יעיל. כלומר, לוהר כותבת מחזה על דמויות החוות את מציאות השגרה הגרמנית, מתוך תחושה שאין להן שימוש: גלגל עולם כלשהו מעלה ומוריד אותן על במת החיים כרצונו.

בהמשך אנחנו מתוודעים לזוג ממעמד חברתי גבוה יותר, בני הזוג שמידט; הם מודעים לכך שיש בגינה שלהם חיה העוקבת אחריהם. אולי זה אותו זאב. הם מנסים לצפות בו במשקפת, מתחרמנים מן העובדה שמישהו צופה בהם. בהמשך נגלה שאכן מישהו צופה בהם: זהו אדם שרוצה ללמוד את חייהם. הם מכניסים אותו לביתם. כעבור כמה ימים, כשהוא מודיע להם שכבר הפסיקו להיות שימושיים עבורו, שכן למד מה שרצה והוא הולך. הם מתנפלים עליו באלימות והורגים אותו במין פולחן בורגני: היא במחבט, והוא באמצעות פטיש.

שום תמונה איננה דרמטית במיוחד. חלקן שגרתיות, על גבול הסתמיות המביכה. לתחנת המשטרה של תום תומסון מגיעה זבנית מחנות ומספרת על מחזר שגם לווה ממנה כספים, גם הבטיח לקחת אותה למסיבה דיפלומטית וגם ניסה לחנוק אותה, אם כי אחר כך התנצל. כשהשוטר שואל אם היא רוצה להגיש תלונה, היא אומרת שלא; היא רק רוצה לדעת מה לעשות אם הוא יתקשר שוב.

מתלוננת אחרת, גברת דווידוף, מספרת לשוטר שבעלה יצא לילה אחד מהבית ונעלם. השוטר רושם את תיאורו, ורק אחרי סדרה ארוכה של שאלות ותשובות הוא מגלה - ואתו הקהל - שמר דווידוף נטש את אשתו לפני 43 שנים, והיא פנתה למשטרה עכשיו מפני שהתחילה "קצת להתגעגע אליו". בהמשך גברת דווידוף פוגשת על החוף - כלומר המפלס העליון, הנוטה עתה לכיוון הקהל - את אביהם של פין ולינדה תומסון, ובין השניים נרקם קשר רומנטי מאוחר.

וכך, מול עינינו יש כל הזמן התרחשות בימתית מכאנית, הדורשת מן השחקנים כישורי לוליין ולא מעט סיכון. המבקר האנגלי מייקל ביליגנטון כתב על הצגה זו ששחקנים אנגליים היו מתלוננים בפני האיגוד שלהם, או דורשים תוספת סיכון; השחקנים הגרמניים מתנהגים על הבמה המיוחדת הזאת כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם.

במקביל, נפרשת תמונה של 11 טיפוסים בודדים, עם קשרים רופפים ביניהם. המוכרת בסופרמרקט נפרדת מבעלה השוטר כדי לעבור להולנד, אבל בסוף התפקיד הניהולי שהובטח לה אינו יוצא לפועל. זבנית בחנות שנכנסה להריון איננה רוצה ללדת, כי היא עצמה נולדה מהפרייה מבנק הזרע, אבל החבר שלה, שהוא קברן בעיסוקו, דווקא רוצה את התינוק.

פין תומסון, שאינו יכול לקום מן המיטה בתמונה הראשונה, מת בסוף המחזה. מה שאנחנו רואים הוא שהשחקן המגלם אותו משליך ממפלס המשחק שלו קופסת נעליים למטה. בהמשך נודע לנו שפין מת, אבל לא ברור איך. החבר הקברן מטפל בסידורי הקבורה לבקשת האחות. בדירתו של פין מופיע המחזר האלים מהתמונות הקודמות וטוען שפין היה חייב לו הרבה כסף. הזבנית ההרה שהתחבטה אם להפיל את התינוק החמיצה את המועד לבצע הפלה. דמות אחת מתה, בלי טעם או משמעות. דמות אחרת תיוולד.

ובסוף, אחרי שלוש וחצי שעות, אנחנו נפרדים מהדמויות האלה בשרירותיות. ראינו אותן מיטלטלות על בימת החיים. סיפורים קטנים, שלא התיימרו לסמל משהו. ריאליזם כמעט בפרוטה, שבכל זאת סופר על הבמה כאשר בשום רגע הקהל לא יכול היה להתעלם מכך שמה שראה איננו שחזור מציאות. זה היה שיעור גדול בכך שגם אם החומרים מגיעים מן המציאות, מה שהתיאטרון צריך לעשות זה להעניק להם עיבוד אמנותי, להפוך את החומרים למעשה אמנות מודע לעצמו בכל רגע ורגע, שקיומו על הבמה מוצדק בגלל הערך האסתטי, לא רק החברתי או הפסיכולוגי, חשובים ככל שיהיו.

זה לקח שהתיאטרון הישראלי צריך להפנים. ולכן שמחתי לראות בקהל, לצד שוחרי תרבות רבים (שמה לעשות, חלקם נטשו את האולם בהפסקה - לא כל אחד יכול לעמוד בשלוש וחצי שעות של אסתטיקה בגרמנית) גם הרבה אנשי תיאטרון. אני מקווה שמשהו מאפשרויות התיאטרון שהציגו אנשי ה"דויטשה תיאטר בברלין" ייקלט כאן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו