צרפתית למתחילים: סדנת אמן עם ברנאר מורה

בימיו כשחקן דיבב ברנאר מורה לצרפתית את סרטי וודי אלן. בסדנה שהנחה באוניברסיטת ת"א, למדו הסטודנטים מהו המקום בגוף שממנו פועל שחקן

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ

בשבוע שעבר התפעלתי כאן מן התיאטרון הגרמני, שהצגה מייצגת למדי שלו ("גנבים" מאת דיאה לוהר) פקדה את במות ישראל. עלה בדעתי, אגב כך, שהזרם המרכזי של התיאטרון הישראלי נתון שנים תחת השפעת התיאטרון בשפה האנגלית, בעיקר האנגלי (אך גם האמריקאי). אני גם לא מסתיר את התפעלותי האישית מהאיכות והמסורת של התיאטרון האנגלי, שעיצב במידה רבה את טעמי.

אבל האמת חייבת להיאמר - גם אם אנחנו לא רואים אותה על במות ישראל (למעט הבלחות יוצאות דופן בזכות מטיפים בודדים ונלהבים) - שיש תיאטרון מרתק המבוסס על מסורת תיאטרונית מרתקת גם במקומות כמו צרפת וספרד. ובהקשר זה צריך לראות את כיתת האמן שקיים במסגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הבמאי ברנאר מורה (Bernard Murat). מורה, במאי ותיק ומנוסה (יליד 1941) מנהל בפאריס את התיאטרון על שם אדוארד השביעי. בפאריס, בירת הארץ שתושביה לא באמת אוהבים לדבר אנגלית, נמצא אולם תיאטרון שנושא את שמו של המלך אדוארד השביעי של אנגליה, שכונה גם "ברטי", ושנודע כ"המלך הפריסאי ביותר בין מלכי אנגליה". מנהלו הראשון היה המחזאי סשה גיטרי, שמורה - כך נכתב עליו באינטרנט והוא מודה בכך - מכיר את כל מחזותיו בעל פה.

בימים אלה התיאטרון מציג, בבימויו של מורה, את המחזה של גיטרי "קדריל". זה תיאטרון מסחרי, לא נתמך בעיקרון, והוא תלוי בקהל, בקופה ובצופים נאמנים. מורה מעלה שם כשתי הצגות בעונה, לעתים קרובות בהשתתפות שחקני קולנוע מוכרים. למזלו, הוא מספר, הכישלונות הם מעטים. בשנים האחרונות הציג שם, בין היתר, את "גן עדן עלי אדמות", מחזה לא מוכר של טנסי ויליאמס, עם ג'וני האלידיי, מחזות של פינטר, דייוויד הייר, פיידו וגיטרי, כמובן.

מורה (משמאל) בכיתת אמן בתל אביב. איך לביים מחזות איכותיים בתיאטרון מסחריצילום: נתן שחורי

הקהל הישראלי מכיר את מורה - לא ישירות - דרך ההצגה "שם פרטי" המועלית עתה על ידי תיאטרון בית לסין, בהשתתפות דב נבון וליאור אשכנזי. מורה הוא שהעלה את המחזה בן זמננו, מאת מתיה דלפורט ואלכסנדר דה לה פלטייר, בתיאטרון שלו בבכורה עולמית ב-2010.

ההצגה הזאת היא גם ההיכרות היחידה שיש למורה עם התיאטרון הישראלי: הוא ראה קלטת וידיאו של ההצגה בישראל (בבימויו של משה קפטן) והתרשם מהשחקנים. נראה היה שלדעתו הגרסה המבוימת בישראל דומה להפקה שלו. הצגה זו היא גם חוליית הקשר בינו לבין אוניברסיטת תל אביב: אגודת ידידי האוניברסיטה בצרפת קיבלה ממורה ומהתיאטרון בניהולו הכנסות של הצגה אחת של "שם פרטי" למפעל המלגות שלה, ובמסגרת זו ביקר כאן מורה בשנה שעברה.

הפעם הוא בא לשבוע של ביקור אינטנסיבי שחציו יוחד לכיתת אמן ל-15 סטודנטים נבחרים של החוג לתיאטרון, שעסוקים - בניגוד לתדמית האקדמית של החוג - בלימודי משחק ובימוי מעשיים. ביוזמת פרופסור נורית יערי, הגיע מורה בשבוע שעבר כדי ללמד את שחקני העתיד של ישראל פרק בהלכות ההצגה של מולייר ושל מאריבו.

למורה יש תיאוריה על הקשר בין "טרטיף" של מולייר, שנכתב ב-1664, שם לצחוק את הצביעות הדתית בחצרו של לואי ה-14, והוא מוכר בכל העולם (אולי אפילו מוכר מדי) - לבין "הפכפכות האהבה" של פייר מאריבו, שנכתב ב-1723; אבל מה שמטריד אותו כשהוא מגיע לבית המלון בתל אביב יום לפני תחילת כיתת האמן הוא העובדה שהוא אמור להדריך שחקנים בשפה שאינה מוכרת לו. הוא מרגיע את עצמו בכך שתיאטרון הוא בכל זאת שפה בינלאומית, וכשאני שואל מה בעצם אפשר ללמד שחקנים, עם שפה משותפת או בלי, הוא מסביר בשפה ציורית את ההבדל בין לדבר "את המחשבות" ובין להיות "במחשבות", ומעביר את שתי ידיו מראשו אל אזור אגן הירכיים. זה האזור שממנו משחקים בכל שפה.

הבעיה עם מולייר

מורה הוא במאי ידוע ומצליח מאוד בצרפת, שכמה מההצגות שביים הפכו לסרטים או צולמו כתיאטרון לטלוויזיה (תופעה שקיימת במקומות רבים בעולם, למרבה הצער לא אצלנו). הרבה צופי קולנוע בצרפת מכירים את קולו אולי מבלי להיות מודעים לשמו. בצרפת כל הסרטים הזרים מדובבים. בימיו כשחקן העניק מורה את קולו בדיבוב לצרפתית של דמויות על המסך, בין היתר, מייקל יורק (בסרטי "שלושת המוסקטרים") וכן וודי אלן בכל סרטיו, מ"בננות" ועד "מסתורין במנהטן".

כדי להקל על הקשר בינו לבין המראיין והמשתתפים בסדנה שלו הוצמדה למורה השחקנית לנה אטינגר, שגדלה בצרפת, והיא מלווה אותו בכל, מתרגמת אותו בעברית שוטפת וצמודה, ובחדר הסדנה גם שפת הגוף שלה מתרגמת אותו.

דבר אחד משותף יש למורה המנוסה, שבא משפתם ועולמם של מולייר ומאריבו, ולשחקנים והשחקניות הצעירים שגדלו וחיים בישראל. הוא מעולם לא ביים מחזה של מולייר. הסיבה לכך היא שהוא מעריץ מדי את המחזאי ועוד לא פתר לעצמו את השאלה איך להציג אותו נכון. לעומתו, המשתתפים בסדנה - כמו כל הקהל הישראלי בימי קיומו של התיאטרון העברי - מעולם לא ראו על הבמה מחזה של מאריבו. התרגומים היחידים שקיימים לעברית נעשו על ידי יותם ראובני, ביוזמתו של מנהל בית צבי גרי בילו ז"ל. רק בעונה זו יציג החאן הירושלמי מחזה של מאריבו, בבימויה של ג'טה מונטה.

וודי אלן. בננה צרפתיתצילום: אי-פי

התזה של מורה על מהלך התיאטרון והחברה בצרפת שבין מולייר למאריבו עוסקת בתהליך של נאורות ודמוקרטיזציה. "טרטיף" הוא אמנם התרסה נגד האוטוריטה הדתית, אבל בסופו של דבר היא נשארת בתוך המסגרת הנורמטיבית: הנוכל נחשף ומעמדו של המלך בעיני צופי ההצגה (ודמויותיה) מתחזק - וזאת אף שבסופו של דבר הקריב המלך את המחזאי האהוב עליו (כמו רוב חוקרי מולייר, מורה משוכנע שמולייר חלה ומת כתוצאה מהמאבקים על הצגת "טרטיף").

לעומת "טרטיף", שבו הסדר חוזר על כנו, הרי המחזה של מאריבו יוצר סדר חדש. הוא מציג בפני הקהל צעירה שנחטפה על ידי נסיך הטוען שהתאהב בה, אבל למרות הבדלי המעמדות והכוחות, הצעירה הכפרית מסרבת להתמסר לגורלה. לא רק שהיא מסרבת לעשות את רצונו של האדון: היא מצליחה לכפות עליו לוותר עליה, לשחרר אותה וגם להשיא אותה עם אהוב לבה. רק כשהנסיך נכנע לרצון המשרתים שלו הם מוכנים לקבל את מרותו, וכמו שאומר מורה, מדובר כאן בגיבורים מפשוטי העם שאולי אינם יודעים עדיין לקרוא, אבל לחשוב הם כבר יודעים.

את המחזה הזה של מאריבו ביים מורה כבר כמה פעמים. הבעיה אצל המחזאי הזה, הוא מסביר, היא שהמערכה הראשונה כולה אקספוזיציה, ובה הדמויות משוחחות ביניהן ומעבירות לקהל מידע הכרחי להבנת העלילה. מניסיונו של מורה הוא יודע שגם אם השחקנים יהיו מיטיבי דבר וישמיעו את השורות עם שפתן המקושטת כלאחר פה, הקהל והשחקנים עדיין זקוקים להתרחשות, ל"מצב".

את ממהרת מדי

בתמונה הראשונה של המחזה סילביה מתעוררת ומגלה שהיא חטופה ואסירה. בגרסה של מורה היא אסירה אחת מני רבות בהרמונו של הנסיך. אחרי שהתעשתה, היא מנצלת את העובדה שחברותיה לשבי ישנות ומתגנבת לדלת. כשהיא פותחת אותה, היא נתקלת במשרת שבא לשכנע אותה כי תשקול את מצבה בהיגיון ותתמסר מרצון. המעבר מההתגנבות החשאית למפגש עם המשרת אמור להכניס את השחקנית והדמות ל"מצב", להעניק לה את האנרגיה של הזעם והעלבון, וגם לבנות את דמותו של המשרת כמעורר צחוק בניסיונו להרגיע את סערת הרגשות עם נימוקים הגיוניים ומנומסים.

אחרי ההסבר של מורה מנסה זוג שחקנים לשחק את הסיטואציה תוך החזקת דפי הטקסט ביד (בעבודה מקצועית ההנחה היא שהשחקנים יודעים את הטקסט בעל פה כבר בחזרה הראשונה; ניתן היה לצפות שסטודנטים למשחק לפני סדנה עם מורה מחו"ל יעשו מאמץ), ואכן, מתברר מהר מאוד שתיאטרון הוא שפה בינלאומית. מורה מפסיק את הסצינה ופונה לשחקנית: "אני מניח שאפשר לשחק את זה טוב יותר, אבל ספק אם אפשר לשחק את זה מהר יותר".

מורה מודע גם לכוחה המצמית של הקלאסיקה ולכך שאם מנסים להציג אותה כהלכתה, זה עלול לשעמם. הוא, כמנהל תיאטרון שסומך על הקהל והקופה, לא יכול להרשות לעצמו לקוד לקלאסיקה בשם המסורת. והוא יודע שאפשר אחרת. בסוף שנות ה-80 ביים את המחזה הזה של מאריבו עם דניאל אוטיי ועמנואל ביאר בפאריס ובפסטיבל אנז'ו, והוא הועלה בפאריס וברחבי צרפת כ-150 פעמים. "זה פי שלושה ממספר הפעמים שהמחזה הזה הוצג בקומדי פרנסז בצרפת, מאז היכתבו ועד ימינו."

כשעולה השאלה הבלתי נמנעת כיצד משחקים באופן טבעי את הטקסט המחורז והממושקל של מולייר (שעבור השחקנים הישראלים קיים בתרגום המחורז והממושקל של אלתרמן), מורה מודה שזה דורש מיומנות מיוחדת, במיוחד אם הדמות אינה מצויה במצב רגשי חריף. הוא בוחר לדוגמא מונולוג של קלאנט מהמערכה האחרונה של "טרטיף": לשמוע אותו קורא-משחק טיעון הגיוני תוך שהוא שומר על רצף האמירה מבלי להחמיץ אף חרוז ואף הברה של המשקל האלכסנדריני, היה שיעור בפני עצמו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ