בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מאדאם בטרפליי": ההפקה המרשימה ביותר באופרה הישראלית

ההפקה בבימויו של מריוש טרלינסקי מדגימה כיצד אפשר להפוך רפרטואר שחוק ליהלום תיאטרוני. בעלילה המוכרת כל כך משולבת גם ביקורת עכשווית

8תגובות

"מאדאם בטרפליי" של ג'קומו פוצ'יני היא אחת האופרות שזכו לביצועים הרבים ביותר בבתי האופרה בעולם. בין 2005 ל2010 היא היתה השמינית ברשימת האופרות הפופולריות (בשלושת המקומת הראשונים נמצאות "חליל הקסם" של מוצרט, "לה טרוויאטה" של ורדי ו"כרמן" של ביזה).

ההפקה המוצגת כעת באופרה הישראלית, בבימויו של הפולני מריוש טרלינסקי, היא זו שהוציאה את שמו של הבמאי בעולם. אחרי שהוצגה ב1999 באופרה הלאומית של ורשה (שטרלינסקי מנהל כיום) היא הועלתה בהצלחה באופרה של ואשינגטון, ב2002, בניצוחו של פלסידו דומינגו, וכבר נראתה על במת המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב ב2008, במסגרת שנת תרבות פולין בישראל.

בעיני ובאוזני ­ ואינני יחיד בדעה זו ­ זוהי ההפקה המרשימה ביותר בתולדותיה של האופרה הישראלית. והיא דוגמה כיצד אפשר להעלות רפרטואר שחוק ומוכר, ולכאורה כזה שקשה מאוד לחדש בו או להתייחס לעלילתו בכובד ראש של ממש (להבדיל מן היחס למוסיקה הנפלאה, שהיא מעבר לתחומו של מדור זה או מומחיות כותבו) ­ ובכל זאת להפוך אותו ליהלום תיאטרוני רב פנים ובוהק.

יוסי צבקר

נתחיל מן העלילה, שמתרחשת בסוף המאה ה19 (פחות או יותר בת הזמן שבו נכתבה האופרה והוצגה לראשונה, ב1904). היא מתבססת על שני מקורות: רומן צרפתי של פייר לוטי, שנשען כנראה על חומרים אוטוביוגרפיים, וסיפור של פרקליט אמריקאי ושמו ג'ון לותר לונג, שעובד למחזה בידי המפיק האמריקאי דייויד בלסקו. את הליברית כתבו לואיג'י איליקה וג'וזפה ג'קוזה.

בניגוד לאופרות פופולריות רבות, "מאדאם בטרפליי" אינה שואבת מעלילה היסטורית אמיתית או בדויה או ממחזה מוכר. אין שום דרך גם להתייחס אליה כאל פיגומי סיפור שהם תירוץ או קולב לסדרת אריות או הרכבים קוליים מזהירים.

הסיכה הננעצת

העלילה, כאמור, מוכרת מאוד. בכל מקרה, גם מי שנחשף אליה לראשונה אינו יכול להתעלם מהעובדה שכמעט מן הרגעים הראשונים ברור שמדובר בסיפור של סחר בבני אדם, נישואים פיקטיביים תוך ניצול העוצמה הקולוניאלית של ארצות הברית המערבית והמתקדמת בהשוואה ליפאן המזרחית, האקזוטית והשבויה במנהגים "פגאניים", רמיסת אשה חלשה על ידי גברים בעלי עוצמה ובעילת קטינה.

יכול להיות שכאשר הוצגה האופרה לראשונה נתפשה העלילה כסיפור מלודרמטי או טרגי של קורבן תמים שניתן להזיל דמעות על גורלו; כיום, כשנושא הסחר בבני אדם ­ ליתר דיוק סחר בנשים לצורכי זנות ­ לא ירד מן הפרק או עבר מן העולם, אלא להיפך, נמצא במוקד תשומת הלב, הרי אי אפשר להתייחס לעלילה הזאת בשוויון נפש. ואולם, כשמקשיבים למלים ולמוסיקה ושמים לב לפרטים (בחומר כמו בבימוי), ברור לגמרי שבדרכים מתוחכמות ומעודנות פוצ'יני כולל בסיפור את מרכיבי הביקורת שלו, שטרלינסקי השכיל לנצלם.

כך, למשל, שמו של איש הצי האמריקאי, זה ששר עם הינקי הנודד המטיל עוגן בכל נמל ומתכוון לקנות לו בתולה יפאנית בת 15 לנישואי נוחות, כולל רכישת בית ­ "חכירה ל999 שנים עם אפשרות להתיר את החוזה מדי חודש", כלומר העמדת פני נצח ­ הוא בנג'מין פרנקלין פינקרטון. שמותיו הפרטייים הם אלה של המדינאי והדיפלומט האמריקאי, ממנסחי מגילת העצמאות האמריקאית, המצהירה כי "כל בני האדם נבראו שווים". הוא משרת על הספינה "אברהם לינקולן", הנושאת את שמו של הנשיא משחרר העבדים.

יוסי צבקר

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

פינקרטון (כשמה של סוכנות שירותי הביטחון הפרטית האמריקאית, הידועה בעולם כמושג בפני עצמו) פורש את תוכניותיו באוזני הקונסול האמריקאי בנגסקי, שארסלס (כלומר, "לא חד"); העוולה עומדת להתבצע בחסות הצי והמדינה האמריקאית, והקונסול מביע הסתייגות רפה בלבד, רק מתוך דאגה להסתבכותו הרגשית האפשרית של הקצין האמריקאי עם "מקומית". כדי שלא להותיר ספק באוזני המאזין, פוצ'יני שותל במערכה הראשונה ציטוט מההימנון האמריקאי. הבימוי של טרלינסקי הופך את המעמד לנלעג וכמעט פארודי וגם מעמיד אותה בהקשר בן זמננו. כך, למשל, כשהקצין והקונסול מרימים כוס שוב ושוב, תוך סיבוב במקום לצלילי ההימנון האמריקאי.

עלילת האופרה נראית נוקבת וכואבת עוד יותר במבט מהיום כאשר רואים שהגיבורה, צ'ו-צ'ו-סאן, הפרפר שבכותרת, נכנסת למלכודת ברצון ובהתלהבות, מתוך אהבה ונכונות להתכחש למשפחתה ודתה. בדואט האהבה בינה לבין פינקרטון היא מפרשת לקהל את כינויה, שנהפך לשמה של האופרה: היא שואלת את הגבר שעומד לנצל אותה ולנטוש אותה אם נכון שבמערב נוהגים לצוד פרפרים ולהצמידם בסיכה לקיר; לצוד את יופיים ולהמיתם. פינקרטון משכך את דאגתה בשקר חלקלק.

טרלינסקי ומעצבת התלבושות, מגדלה טסלווסקה, מנצלים היטב את הרגע הזה שנשתל במערכה הראשונה: במערכה השלישית, אשתו האמריקאית של פינקרטון, קייט (זאת שהוא התכוון לשאת מלכתחילה; בטרפליי היתה ממילא רק שעשוע מזרחי אקזוטי חולף לגבר הלבן), באה עמו ומשכנעת את בטרפליי לוותר על הבן, שילדה לקצין האמריקאי מתוך אהבתה אליו. קייט, בשמלה בדמות כנפיים וכובע עם הינומה, נראית כפרפר לבן; היא, האשה המערבית החופשית לכאורה, הקושרת עם גברים מערביים נגד בת מינה המדוכאת, היא הפרפר שהסיכה ננעצה בו, גם אם היא אינה מודעת לכך או אינה מודה בכך.

שיא ויזואלי

זה רק מקצת מייחודה של ההפקה הזאת, שהיא בנוסף לכך גם אחת היפות שהועלו באופרה הישראלית. חלק מההשראה העיצובית שלה (בוריס קודליצקה הוא התפאורן, שמאז הפקה זו עובד עם טרלינסקי בקביעות) נלקח מן התמונה הראשונה של האופרה, שבה מציג השדכן-הסרסור היפאני גורו את הבית היפאני לקצין האמריקאי; הבית הוא מוחשי ונזיל כאחד. הקירות שלו ניתנים להזזה ובמחי יד חדר השינה נהפך לחדר האירוח ופנים הופך לחוץ. כך גם הבמה הגדולה, העמוקה והפתוחה נשלטת באמצעות מסכים שחורים שחושפים מציאות ומסתירים אותה.

גם ההתרחשות הבימתית היא פנים וחוץ כאחד. העלילה מתרחשת בנגסקי, על חוף הים, ומסופה של המערכה הראשונה היא מגוללת את סיפורה של בטרפליי המחכה לפינקרטון שישוב. רצפת הבמה כולה שחורה, חלקה ומבריקה; סירות קטנות מחליקות עליה, מביאות לבמה את בטרפליי ופמלייתה או חולפות ברקע.

הקיר האחורי, שהוא רקע כחול של שמים אין-סופיים, משמש גם רקע ליצירת אשליה: כשחלקו מתכסה במסך שחור החוצה את הרקע בקו אלכסוני, הוא יוצר רושם של בטרפליי המשקיפה למרחקים. בתנועה של מסך נחשפות תמונות צבעוניות ורבות עוצמה: הופעתו של הדוד בונזה המקלל את בטרפליי, או האציל היפאני בעל הציפורניים הארוכות המוכן לגאול אותה מ"עגינותה".

יוסי צבקר

השיא מבחינה ויזואלית הוא במערכה השלישית: כשבטרפליי מתבשרת שספינתו של פינקרטון עוגנת בנמל ומקווה שהוא שב אליה (ואינה יודעת כי הוא שב כדי לרמוס אותה סופית), קו אלכסוני שנראה כחרטום של ספינת ענק עובר לאטו על הקיר האחורי, מכסה את השמים ומטביע לעינינו בצלו את הספינה היפאנית הקטנה המחליקה על הבמה לפניה. אין כמו תמונה זו לדמות את מכבש הקידמה המערבי הרומס את התמימות של אהבת בטרפליי; אמריקה לנצח, שרים פינקרטון ושארסלס. אמריקה מעל לכל.

האלמנט העיצובי הנוסף בהפקה הזאת הם שלושה רקדנים, החולפים על הבמה בכוריאוגרפיה של אמיל וסולובסקי. הם "המוציאים והמביאים" של סיפור העלילה הנחשף לעינינו: הם פותחים את האופרה במשיכת בד אדום לרוחב הבמה; הם הנוטלים מידיה של בטרפליי במעמד כמעט טקסי-פולחני את הילד, פרי אהבתה התמימה שהיא נאלצת למסור לפינקרטון ואשתו; והם המפקידים בידיה את הסכין שבה היא תבצע את אקט ההתאבדות הטקסי (שהוכן מבעוד מועד במערכה הראשונה, כשהיא מביאה עמה כנדוניה את הסכין שבה התאבד אביה). בתמונה האחרונה הרקע הגדול הוא בגוון אדום, ובטרפליי עצמה, גם כן באדום, על במה ריקה כשצָדה אל הקהל, נועצת את הפגיון בגופה לצלילי האקורד המסיים.

הישג נוסף של ההפקה הזאת של האופרה הישראלית, לפחות בערב הבכורה שבו הייתי, הוא שחוץ מפינקרטון (הזמר הסרבי זורן טודורוביץ'), כל שאר הצוות היה על טהרת הזמרים הישראלים: ולדימיר בראון בתפקיד שארפלס, יוסף ארידן בתפקיד גורו ואירה ברייטמן בתפקיד הראשי של בטרפליי. רק הרקדנים הם פולנים, ואני מניח שהם נעים עם ההפקה מבמה לבמה בעולם; זו הפקה מבוקשת, ובצדק.

ביום חמישי הקרוב היא תבוצע על הבמה ובמקביל תוקרן על מסך גדול בכיכר שלפני המשכן לאמנויות הבמה: זה חלק מפנייתה של האופרה ­ באופן מסורתי אמנות יקרה להפקה וגם לצפייה ­ אל הציבור הרחב. כך פועלים כמעט כל בתי האופרה בעולם. בהנחה שאיכות הצליל תהיה טובה (יש לכך מומחים בעולם וגם בארץ), זו עשויה להיות אופרה מצוינת למסך גדול, שכן היא כאמור מרהיבה, וכוחה בתמונה הגדולה שהיא מציגה לצד הצליל. עם זאת, במסך המוקרן יחסר העומק הקיים על הבמה, שהניגוד בינו לבין משטחי הצבע והאור הוא חלק מערכה העיצובי של הפקה זו.

טורים אחרונים: מה הופך את "מלאכת החיים לסיפור הצלחה בפולין? | "אברם" - דיוקן מרגש של דמויות שוליים | ההצגה המטלטלת "גלילאו" נמצאת בסכנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו