"הטייפ האחרון של קראפ": זיוף בפרט החשוב ביותר - חיית במה - הארץ

"הטייפ האחרון של קראפ": זיוף בפרט החשוב ביותר

דורון תבורי אמנם מצליח להפנט את הצופים ב"הטייפ האחרון של קראפ" של סמואל בקט, אך ההפקה נוטלת לעצמה חירויות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכאל הנדלזלץ

מתישהו, בסוף שנות ה-70, אירח פסטיבל ישראל את תיאטרון שילר מברלין, עם ההצגה "מחכים לגודו", מאת סמואל בקט ובבימויו. הייתי אז מבקר תיאטרון מתחיל בעיתון "הארץ" ובביקורת הקצרה שמסרתי בטלפון למערכת עם תום ההצגה הכתבתי את המלים "'מחכים לגודו' הוא אחד המחזות החשובים ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20". למחרת טילפן אלי עורך העיתון: "אתה בטוח שזה אחד המחזות החשובים ביותר?" שאל בספקנות ממרום סמכותו. אינני יודע מנין שאבתי את הביטחון, אבל בלי היסוס השבתי "כן".

ועד היום אני חושב שזה אחד המחזות החשובים, והיפים ביותר של המאה ה-20, אם לא החשוב והיפה שבהם. אבל בקט לא היה מחזאי של מחזה אחד. הוא כתב רומנים, ובעקבות "גודו" עלו על הבמה, בפאריס ובלונדון "סופמשחק" ו"הטייפ האחרון של קראפ", שמוצג כעת על ידי אנסמבל עתים והקאמרי. אבל בניגוד ל"מחכים לגודו" ו"סופמשחק", שככל שעלילתם חידתית ומלאת משמעות, ב"קראפ" העיקר הוא לא העלילה והמסגרת, הבמאי או המעצב, אלא השחקן. וקראפ בביצוע הזה הוא דורון תבורי. וזה בעצם כל העניין כולו.

תבורי ב"הטייפ האחרון של קראפ". עיניים נעוצות באינסוףצילום: גדי דגון

אבל לפני שאגיע ליחודו של תבורי בביצוע הזה, כמה מלים על "הטייפ האחרון של קראפ" - בסך הכל 10 עמודים בכרך המחזות הקצרים של בקט. זהו מונולוג של אדם בן 69, שחי עם רשמקול, מקליט את זיכרונותיו ומקשיב להקלטה שלו עצמו מלפני 30 שנה. המחזה הקצר הזה - שבדרך כלל הצגתו נמשכת כ-75 דקות - מבליט את אחת התכונות העיקריות של היצירה הבקטית, שלפיה "פחות הוא יותר". לצופה, כמו לשחקן, יש כאן מעט מאוד חומר שניתן "להבין", או "לסכם". יש כאן רצף מלים, הרבה רמיזות, ובעיקר פרטים.

הטקסט המודפס מתחיל בהוראות במה מדויקות (שולחן עבודה שמגרותיו פונות לקהל) והוראות ברורות לשחקן: עליו להוציא מעטפה מהכיס ולהחזירה אליו, להוציא צרור מפתחות, לבחור מפתח, לקום ולפתוח מגירה, להוציא ממנה סליל של רשם קול, להחזיר את הסליל, לפשפש במגירה, למצוא בננה, ללטף אותה, לקלף אותה, לזרוק את הקליפה לרצפה, להכניס אותה לפה ולהשאירה בולטת, וכך הלאה.

פקק ובקבוק

כל זה לפני שהמחזה עצמו - היינו הטקסט - מתחיל. דורון תבורי מהפנט את הצופה ברגעים האלה. כל תנועה שלו מדויקת, ומרכזת אליה את תשומת הלב. הדרך שבה הוא מלטף את הבננה היא כמעט ארוטית. אחר כך, כשהוא עובר על הקופסאות הכוללות את הסלילים המוקלטים (הוא מחפש את הסליל השלישי בקופסה החמישית), הטפיחה הקלה שהוא טופח על כל קופסה שהוא מניח על השולחן היא מלאכת מחשבת. כל הקטע הארוך הזה גורם לצופה להיות מרוכז באופן אינטנסיבי בפרטים הזעירים ביותר של מה שנעשה על הבמה.

ודווקא בגלל זה, עוד בטרם התפתח המחזה, אני נתקעתי על פרט מההצגה. קראפ מדבר על סלילי הקלטה. המלה "spool" (סליל) חוזרת שוב ושוב. קראפ-תבורי מלטף בשפתיו את המלה "סליל". המחזה נכתב והוצג לראשונה ב-1958, וקראפ מקשיב לסלילים שהקליט 30 שנה קודם לכן. לצופים שנולדו אחרי שנות ה-80 אבהיר: פעם הקליטו דיבור ומוסיקה על סרט מגנטי שהתגלגל על פני ראש הקלטה והשמעה מסליל אחד לאחר. אבל בהצגה הזאת (עיבוד ובימוי: רנה ירושלמי, תפאורה ותלבושות: יהודית אהרן) הסליל שתבורי מחפש מתברר כקלטת, והוא משמיע לעצמו את ההקלטה - וזאת בעצם ההצגה כולה, תהליך השמעה של הקלטה ישנה והקלטה חדשה - ממכשיר השמעת קלטות.

תגידו שאני אידיוט קטנוני, אבל בעיני זה משמעותי, ולא רק מפני שהקלטת פותחה רק ב-1963, וגם היא כבר שייכת לעבר. אני גם מבין שמבחינת ההפקה קל יותר לתפעל טייפ קלטות מאשר טייפ סלילים, המחייב התעסקות עם גלילים וסרטים העלולים להסתבך בזמן ההצגה, אבל אי אפשר להעלות מחזה שכל כולו הוא התרכזות בפרטים, ו"לזייף" את הפרט הזה, ועוד פרט כזה. זאת לא הקלטת האחרונה של קראפ. זה ה"טייפ" האחרון שלו, והוא שייך לעולם של סלילים.

מה גם שבהפקה זו קראפ משתולל בסוף (תוספת של ההצגה שבפירוש לא כתובה בטקסט) עם ערימת סרטים מגולגלת וסבוכה בידיו, ואלה סרטים רחבים, של סלילים (רבע אינץ', נדמה לי) ולא של קלטות (שמינית אינץ') שגם הם עלולים להסתבך, אבל זה יותר נדיר.

בקט היה תובעני מאוד ממבצעיו, וסירב להרשות שינויים כלשהם או סטיות מהוראות הבמה שלו. אמנם ראוי לכבד יוצר כה סגפן שכל כך בטוח במה שהוא כותב, אבל אני לא משוכנע שהוא צדק. ההפקה הגרמנית ל"גודו", שהוא ביים בעצמו, היתה נאמנה לטקסט (אם כי הוא קיצר לא מעט), אבל נפלה באיכותה מן ההפקה שביים אילן רונן בתיאטרון חיפה ב-1985, ובה גודו ודידי היו פועלי בניין פלסטינים (בגילומם של יוסוף אבו ורדה ומכרם חורי) שדיברו ביניהם ערבית מדוברת: אילן תורן היה פוצו, בדמות קבלן דובר עברית, ודורון תבורי היה לאקי, שהשמיע את הנאום הפילוסופי שלו בערבית ספרותית. אילו בקט היה יודע את פרטי ההפקה (הוא מת ב-1989) ספק אם היה מאשר אותה.

ההפקה של ירושלמי ותבורי מתחילה בנאמנות מוחלטת לטקסט המודפס (להוציא הקלטת שהזכרתי לעיל) ודי מהר נוטלת חירויות: במחזה קראפ יוצא מהבמה, כמה פעמים, ואנו שומעים צלילי פקק ובקבוק. כאן אנו רואים אותו הולך לבר בצד הבמה, מוזג לעצמו כוסית ולוגם. בסוף המחזה תבורי נושא בידיו בליל סרטי הקלטה מפותלים - מסלילים, לא מקלטות - כאיזו התרסה מפני המצב כולו. אני לא בטוח שזה מבהיר במשהו את מצבו של האיש הזה, שמנסה להבין מה הוא היה, ומה הוא היום, ומה נשאר ממנו, בהקלטות, והאם יש לכל זה איזה טעם.

ובכלל, המחזה הזה שייך באופן מובהק למה שמרטין אסלין כינה "תיאטרון האבסורד", גם במובן זה שמה שמתרחש על הבמה שונה מאוד ממה שאנחנו רגילים להיתקל בו בחיים, או בחיקוי שלהם על הבמה, וגם במובן זה שההוויה האנושית המשתקפת היא של שרירות והיעדר משמעות - היינו אבסורדית. ככלל זהיר הייתי אומר שכדי לצאת מטקסט כזה בשלום - כשחקן - יש להציגו כמעט כמובן מאליו, ולהפוך את ההוויה האבסורדית לכאורה לכלל-אנושית. המחזה הזה מטעה, כי התעסקותו בפרטים מחייבת את השחקן להתנהג כאילו כל פרט הוא הרה משמעות קוסמית-קיומית. דווקא יכולתו של תבורי לרכז את תשומת לב הצופה בפרטים הופכת את האירוע למנוכר, כמין פולחן עקר של שחקן, מעולה ככל שיהיה.

ראיתי את "סרטו האחרון של קראפ" כמה פעמים, בביצועים של שחקנים דגולים. כפי שאני משוכנע בכך ש"מחכים לגודו" היא יצירת מופת, כך אני לא משוכנע בערכו של "קראפ", גם אם המחזה הזה הוא נדבך חשוב במכלול יצירתו של בקט. הוא בהחלט פיתוי, אתגר ומלכודת לשחקן בשיא הקריירה, על סף גיל הישיבה, שבא בדרך כלל אחרי גיל העמידה.

כל כך קטן

כשהמחזה הועלה לראשונה בלונדון, ברויאל קורט ב-1958, קנת טיינן - שהיה ממעריצי "מחכים לגודו" - פירסם ביקורת פארודית על המחזה, כמין דו שיח בין מבקר תיאטרון שמנסה לכתוב ביקורת על ההצגה, כמו קראפ שמנסה לתעד את עצמו, ומשליך לפח טיוטה אחרי טיוטה, לבין עוזרו. הביקורת הסתיימה בשאלה של העוזר "זה כל הביקורת שהוא מקבל?", ועל זה עונה המבקר: "כן, כי זה כל המחזה שהוא כתב". ואז העוזר אומר: "אבל הוא גאון. אתה היית מסוגל לכתוב משהו כל כך גדול?" ועל זה עונה המבקר: "כל כך גדול, לא. כל כך קטן, בהחלט".

במלים אחרות, בכל הפעמים שראיתי את "הטייפ האחרון של קראפ" התפעלתי מהשחקן שהתמודד עם היצירה, ובכל פעם אמרתי לעצמי (בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע) שאני בהחלט חושב שבקט גאון, אבל אני לא מצליח להיכבש על ידי המחזה הזה.

הפעם הזאת אינה יוצאת דופן. ובכל זאת, איני יכול שלא להתפעל מן העבודה המרוכזת כל כך של תבורי, שבה כל זיע אצבע נהפך לאיזה אירוע שצופן בחובו משמעות. זה לטובה, ולא כל כך לטובה. קראפ מתואר על ידי בקט בהוראות הבמה כ"מאוד קצר-רואי, אך בלי משקפיים". עברו כבר כמה ימים מאז שההצגה נגמרה, ועדיין רודפות אותי העיניים של תבורי, פעורות, נעוצות אי שם באינסוף, רואות שהן לא רואות. זה נחרת בי יותר מהטקסט והטייפ.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ