בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"נורה": הצגה נדירה באיכותה

צוות השחקנים המשובח והבימוי רב הקסם של כפיר אזולאי, הופכים את "נורה", בהפקת תיאטרון באר שבע, להצגה שכמוה לא ראינו מזמן בתל אביב

22תגובות

יש הצגות כאלה - ולמרבה הצער הן נדירות למדי - שכמעט ברגע הראשון קורה על הבמה משהו שגורם לצופה (הזה) להזדקף בכיסאו ולחדד את כל החושים לקראת מה שיבוא. זה קרה לי בפתיחת ההצגה "נורה", עיבודו של אינגמר ברגמן ל"בית הבובות" של איבסן, בבימויו של כפיר אזולאי, בתיאטרון באר שבע.

משטח המשחק של ההצגה מוגבה מעט ומשופע לכיוון הקהל, צורתו מרובע גדול שצלעותיו עומדות בזווית לגבולותיה של הבמה בהיכל התרבות בבאר שבע. זה חלק מעיבודו של ברגמן, המפקיע את המחזה מהמסגרת הריאליסטית שלו, כשכל שחקני ההצגה נמצאים כל הזמן על הבמה, מסביב למשטח המשחק.

כשעולה האור על הבמה, והשחקנים כבר ניצבים מסביב למשטח המשחק, כשעל הבמה ניצב עץ האשוח המקושט שמתחתיו המתנות, שולח אחד השחקנים (אמיר קריאף, בהמשך נגלה שהוא מגלם את הלמר טורוולד, בעלה ובעליה של "הבובה") ילדה הלבושה לבן לקרוא לאמה. הילדה עוברת את משטח המשחק לעומק הבמה, פותחת שתי דלתות הזזה וחושפת מרחב ובו מרחפים פתיתי שלג, וקוראת "אמא!". וכבר ברור שהקסם של התיאטרון עומד להתרחש כאן.

יוסי צבקר
יוסי צבקר

אל הבמה מפזזת בריצה דמות בלבן שעיניה קשורות, ומשחקת עם הילדה "פרה עיוורת". כשהאם תופסת את הילדה, נחשפים פניה של אביטל פסטרנק המגלמת את נורה, והיא מסיימת באזני הילדה אגדה על זוג שבסופו של דבר חי בעושר ואושר. כך אנו נתקלים בגיבורת המחזה, ובמהלך שעה ו 40 דקות, בשלוש מערכות שמשוחקות ללא הפסקה, נורה לא יורדת מהבמה ואנו משתתפים במסע בו נפקחות עיניה שהיו קשורות בפתיחה והיא צומחת לעינינו מילדה פתיה לאשה צעירה ואמיצה, שבסופה של ההצגה יוצאת מהבמה דרך הפתח האחורי, עומדת לרגע בפתיתי השלג, מזוודה בידה, ואז פונה לאחור ובתנועה החלטית סוגרת את הדלת על חיי הנישואים המזויפים שלה. חושך.

עוד כתבות בנושא

טריקת הדלת הזאת, הקיימת גם בטקסט המקורי של איבסן, שנכתב לפני כמאה ורבע, מהדהדת עד היום ¬ כשלכאורה עברנו כבר את המהפכה הפמיניסטית (מבלי שהפנמנו הרבה ממנה) ואנחנו מתמודדים כבר עם מהפכת נגד שוביניסטית ¬ באותה עוצמה כמו בזמן שנכתבה. אני מוכן להתערב שגם ב 2012 ישבו, יושבים ויישבו בקהל, בבאר שבע ובכל ברחבי הארץ, הרבה זוגות שהנישואים שלהם הם גרסה כזו או אחרת של נישואי נורה והלמר, שבהם הבעל רואה באשתו רכוש או בובת שעשוע (גם אם אינו מודה בכך) והיא משחקת את המשחק, מנסה להפיק ממנו מה שניתן.

עורבים שחורים חגים

העלאת המחזה הזה חשובה לא רק משום שמדובר ביצירת מופת בעלת היגדים חברתיים ואמת פסיכולוגית, אלא גם בזכות הצורה האסתטית המאפשרת לחוות את הרגשות, והיא מלאכת אמנות לעצמה שאינה מסתפקת בחיקוי המציאות אלא יוצרת מציאות בימתית עצמאית ומרתקת. ובהפקה הזו של תיאטרון באר שבע, הבמאי כפיר אזולאי, עם המעצבים ערן עצמון (תפאורה), יהודית אהרון (תלבושות), תמר אור (תאורה), טליה בק (תנועה), ועם יוסף ברדנשווילי (מוסיקה מקורית המשמשת פס קול להצגה כולה, כליווי, כרקע וכאמירה בפני עצמה) ¬ יצרו שלמות אסתטית כמתבקש.

מסביב למשטח המשחק קיימת כל הזמן התרחשות: השחקנים נמצאים שם כל הזמן, משתמשים בקירות הבמה ליצירת אפקטים של אור, לפתיחה וסגירה, או הופכים במקרה הצורך לעורבים שחורים החגים מסביב למשטח. לפעמים מלווה ההתרחשות על המשטח במלל קולות לא ברור המופק מסביבו ¬ שאותו כאילו שומעת נורה בראשה במהלך העלילה. אכן נראה שצומח כאן במאי היודע להעניק למחזה קלאסי טיפול בימתי ואסתטי מעניין.

העלילה, העוסקת באשה שמסגרת נישואיה אינה כפויה לכאורה אבל היא דכאנית ומעוותת מהיסוד, לא איבדה כאמור מתוקפה עם השנים. העיבוד של ברגמן חידד את המגעים האנושיים והבימוי של אזולאי מחדד אותם עוד יותר, כשליחסי הלמר-נורה מוכנס יסוד פדופילי-ברוטלי (בכל רגע על הבמה נדמה שהלמר רוצה לכבוש את גופה של נורה במסווה של משחק תמים, והיא משתפת עמו פעולה חלק מהזמן). במהלך ההשתחררות של נורה, בתמונה האחרונה, הופך משחק מיני משובב למשהו דמוי אונס, כשהלמר, הרוצה להראות לאשתו שסלח לה על מה שנראה בעיניו כפשע (ומה שהיא ראתה כהקרבה למענו), פותח בחיבוק מוחל שבהמשכו הוא קורע את השמלה מגופה וחושף את מערומיה לעיני הקהל.

ברית של צדקנים

ברגמן שעיבד את איבסן צימצם את ההצגה וחתך מתוכה את דמויות המשרתים. שלושה ילדים הפכו אצלו לילדה אחת, שהיא אותה ילדה-הבובה של נורה מתמונת הפתיחה, שתצטרך להתפתח בעצמה לאשה אחרי עזיבת האם (אבל כשהיא נותרת לבדה עם האב הזה, מה הסיכוי שהיא עצמה לא תהפוך, כמו שנהפכה אמה, למין בובה ממוכנת ¬ אם לשאול דימוי מדליה רביקוביץ?).

ארבע דמויות סובבות את עולמה של נורה, הניצבת חשופה על הבמה: דוקטור רנק האבהי, ידיד המשפחה (שעומד למות ממחלה שירש מאביו ההולל), שאלמלא חשק בנורה היא היתה שמחה להסתייע בו. אבל ברור לה שהסתייעות כזאת תהיה כרוכה בעצם במכירת גופה והפיכתה שוב לכלי שרת בידי גבר. דוקטור רנק הוא שוחר טוב אבל נורה מבינה כי אם תתמסר לו ¬ הוא יעולל רק רע. ולדימיר פרידמן מעניק לדמות עסיסיות וכאב.

זהר שטראוס מגלם את קרוגסטד, המלווה בריבית, שגורלו תלוי בהלמר, ונורה תלויה בו. באחת התמונות בהצגה, כשנורה חוזרת לשחק עם ילדתה ב"פרה עיוורת", היא נופלת לידיו, ואת התמונה הבאה הם משחקים כשתי חיות פצועות הסובבות זו את זו, מחכות שהשנייה תתקוף. אם במחזהו של איבסן עוד אפשר היה להבין כי קרוגסטד עובר מהפך, והאהבה שמציעה לו במפתיע גברת לינדה, חברתה של נורה שהיתה פעם גם חברתו, גורמת לו לוותר על הנקמה בהלמר אמצעות אומללותה של נורה ¬ הרי הפרשנות הזאת נעלמת בעיבוד של ברגמן ובבימוי של אזולאי. כאן הברית של קרוגסטד עם לינדה היא, בעיקר מצידה, ברית תועלתנית של שני צדקנים שדואגים בעיקר לעצמם.

את כריסטינה לינדה, חברת הילדות של נורה, שלמדה על החיים בדרך הקשה ורוצה שגם נורה תלמד כך על החיים, מגלמת מיכל ויינברג. הדמות הסגפנית בשחור שהיא יוצרת משלבת במידה הנכונה בין עיצוב חיצוני מדוקדק למעמקים של רגש, ללא טיפת הגזמה.
אמיר קריאף, שבעונות האחרונות בבאר שבע היה כבר ד"ר שטוקמן ב"אויב העם" של איבסן (אמנם בעיבוד ישראלי של בועז גאון), "הרוזן ממונטה כריסטו" ו"גלילאו" (שניהם בבימוי של עידו ריקלין) ¬ שלוש עונות של תפקידים משמעותיים שלא זכה להם גם בעשר עונות בקאמרי ¬ מעניק כאן לדמותו של טורוולד הלמר את הממד הפומפוזי הנכון, המרוצה מעצמו. ואותו הלמר בגילומו נחשף בתמונה האחרונה ברגעי מבוכה ורגש, המותירים תקווה כי גם הגבר במערך הזוגי הזה יהיה מסוגל להמציא עצמו מחדש.

מה שמחזיר אותנו אל מי שניצבת במרכז הבמה במשך כל הערב: אביטל פסטרנק ניחנה באיכות שלא זכיתי לראות אצל כל ה"נורות" האחרות. יש בה ילדותיות טבעית, תמימה ובלתי מאולצת, והיא לרגע לא משדרת לנו, כקהל, שהיא יודעת כי בסופו של הערב סופה להתפכח. זה מאפשר לנו לחוות יחד אתה את שרשרת הגילויים שהיא עוברת: כשהיא מגלה שמעשה הגבורה שלה בהצלת בריאותו של בעלה לא רק שלא יזכה להערכה, אלא יגרום לו לראות בה פתיה יותר ממה שהיא. הצופה לומד להבין יחד אתה שחיים בוגרים בנויים על יחסים של תן-וקח, ובהם כל חוב - גם כשמדובר בחשבונות רגשיים - נושא ריבית. משהו בחן ובפגיעות של נורה בגילום פסטרנק הופך את מהלך ההתבגרות שלה למרגש במיוחד, ודומה שכאן סוף סוף זכתה השחקנית הזאת, שלזכותה לא מעט תפקידים בבאר שבע, בקאמרי, בהבימה ובבית לסין, בתפקיד ובמסגרת הממצים את מלוא יכולותיה.

סוף התעייה

ההצגה הזאת היא עוד עדות לכך שתחת ניהולם של שמואל יפרח כמנכ"ל ומנהל אמנותי, ורפי ניב כמנהל אמנותי, חוזר תיאטרון באר שבע לימים הטובים שלו ¬ ימי הניהול של מייסדו גרי בילו וראשית התקופה של מי שהחליפה אותו בשנות ה 80, ציפי פינס. אחרי 17 שנים של תעייה אמנותית חזר התיאטרון קודם כל לרפרטואר מכובד ומכבד, שיודע להגיש היטב הצגות של "אמצע הדרך", בעלות מטען דרמטי או קומי ("למה לא באת לפני המלחמה", "שחק אותה סם", "הכל אודות חווה", "קן הקוקיה" או "פיאף"), לצד רפרטואר קלאסי ומודרני מאתגר ("הרוזן ממונטה כריסטו", "גלילאו", "קומפני", "הבוגד"), כל זה בהפקות מקצועיות מעוררות הערכה.

האיכות החשובה השנייה של התיאטרון היא בקבוצת השחקנים, שזוכים לגלם כאן תפקידים מעולים בתדירות ובעקביות שלא זכו להן באכסניות קודמות בקריירה: קריאף, פסטרנק, ויינברג, וגם יונית טובי ורמה מסינגר ושירי גולן ויוסי צברי; זאת להקה ¬ בצד הרבה צעירים, חלקם בוגרי בית הספר למשחק שהקים וניהל גודמן בבאר שבע ¬ המאפשרת לבנות עבורה רפרטואר ולהפיק ממנה את המיטב.

ויש גם כמה במאים שממצים את כישרונם במסגרת הזאת: קודם כל עידו ריקלין, ועתה גם כפיר אזולאי, שהבימוי הזה מעורר סקרנות לראות עבודות נוספות שלו, ואולי דווקא עם חומר קלאסי. אבל מעל לכל ניכרת כאן עשייה אמנותית ומקצועית הגונה, שמטפחת בקפידה ובאהבה את הערוגה התיאטרונית הקטנה והחשובה שלה.

השיטה הרפרטוארית והשיווקית בארץ גורמת לכך שתיאטרון באר שבע מריץ את הטובות והשאפתניות בהצגותיו באולמו בבאר שבע, עד שהוא ממצה את קהל המינויים שלו (כ 13,000 איש, הישג מרשים בפני עצמו). אחרי זה, גורלן של ההצגות, גם הטובות ביותר, לוט בערפל. הן תלויות בקניינים מרחבי הארץ, ובהיצע המוגבל מאוד של אולמות בתל אביב. לכן עצתי לכם: "נורה" מופיע בהיכל התרבות בבאר שבע עוד מספר פעמים בחודש יוני. כדאי לכם לעשות את המאמץ להגיע לשם. הצגות באיכות כזאת לא רואים כל יום בתל אביב.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו