בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"הסוחר מוונציה": החוטים הסמויים מהעין

אל העוינות שקידמה את פני "הבימה", שתעלה את "הסוחר מוונציה" בפסטיבל שייקספיר בלונדון, מצטרפת דמותו הבעייתית של היהודי במחזה

14תגובות

ב‑28 וב‑29 החודש אמור התיאטרון הלאומי הבימה להציג בתיאטרון ה"גלוב" בלונדון את "הסוחר מוונציה", בעברית, כחלק מפסטיבל שייקספיר בינלאומי, המקדים את האולימפיאדה ופורש ב‑37 שפות את כל פועלו הדרמטורגי של הגאון מסטרטפורד. בשבוע שעבר הועלה במסגרת זאת "ריצ'רד השני" בערבית, בביצוע תיאטרון "אשתר" הפלסטיני. אנשי תיאטרון מכובדים מאנגליה כבר קראו להנהלת הפסטיבל שלא לארח את הבימה, במסגרת הניסיון להחרים כל מה שישראלי, כמחאה על מדיניותה של ישראל בנושא הפלסטיני. באופן לא מפתיע הצטרפו אנשי "אשתר" למוחים. הבימה נפגע כאן בשל עצם היותו מוסד ישראלי, והעובדה שהוא תיאטרון לאומי פועלת גם היא לרעתו.

לקולות המחאה האלה אין למעשה שום קשר לתיאטרון וגם לא לאיכות ההצגה, שעד לימים האחרונים עוד לא היתה קיימת כלל. היא הוצגה חמש פעמים באולם ברטונוב בהבימה, היא תיסע ללונדון ותוצג שם פעמיים - ­ ורק אחר כך נדע עם איזה נשק יצאה הבימה לקרב על המוניטין של התיאטרון הישראלי בטורניר השייקספירי העולמי. איך שלא תהיה ההצגה, כולם יגידו ­ - ובמקרה הזה גם בצדק ­ - שהכל פוליטיקה.

הלכתי איפוא לאולם ברטונוב ביום ראשון בערב מתוך עניין אך גם עם ספק רב בלבי. העובדה שהמנהל האמנותי של הבימה, אילן רונן, טרם החליט וידע (באיזה סדר שתרצו) מי יגלם את שיילוק בזמן שכבר נקבעה ופורסמה בארץ ובעולם העובדה שהוא יציג ב"גלוב" בלונדון את "הסוחר מוונציה" - ­ נראתה לי בלתי סבירה. לא פחות מכך הטרידה אותי העובדה שרונן, למרות שניהל אמנותית שלושה תיאטרונים וביים עשרות הצגות בכמעט 40 שנות קריירה כבמאי, מעולם לא ביים מחזה של שייקספיר, ובכלל מיעט לביים מה שמכונה קלאסיקה.

ז'ראר אלון

אני מציין את זה כדי לומר שאחרי הכל, הבימה נוסע למערכה הבינלאומית הזאת עם הצגה טובה מאוד, שפרשנותה הייחודית ­ - גם אם אני יכול ואפילו רוצה להתווכח אתה - עשויה להקשות מאוד על המוחים נגדה בלונדון, אם רק יהיו קשובים לנעשה על הבמה, ואם התנאים הפיסיים בלונדון יאפשרו ליצור שם את החוויה הוויזואלית שהיא חלק חשוב מהאימפקט של ההצגה.

כאן מתחייב לומר משהו מהותי על "הסוחר מוונציה". זוהי, כידוע, קומדיית אהבים על יורשת עשירה שצעיר ונציאני מחזר אחריה, כשאת השמחה בעלילה מעכיר נבל קומי, שהוא גם יהודי. הסביבה הנוצרית מתעללת ביהודי, אבל גם זקוקה לכספו, ולכן מאפשרת לו לחיות ולעשות עסקים. כשהוא נפגע ושואף לנקום תוך ניצול כללי המשחק הקיימים, ומאיים על חיי נוצרי, התעקשותו על החוק היבש (שמגן עליו כיהודי מפני שהוא מביא תועלת) וחוסר נכונותו לפשרה מביאים לתבוסתו.

אחרי מלחמת העולם השנייה, שבה יהודים נרדפו ונרצחו בהמוניהם - ­ המחזה הזה אינו קיים עוד כיצירה דרמטית. מתי ואיפה שלא יוצג הוא תמיד ייקלט מתוך מודעות לשואה, וגם לכך שמנהיגי מדינת ישראל מבססים חלק ניכר ממדיניותם על הטענה שישראל היא המשך של אותם יהודים שנרצחו בשואה, ושהיא עדיין קורבן.

כולם קשורים

ההפקה של אילן רונן ל"סוחר מוונציה" יוצאת בדיוק מאותה הנחה. אחרי פתיחה עליזה שבה כל הלהקה פורצת לבמה ורוקדת לצלילי מוסיקה, במסכות קרנבל, מתפרשים השחקנים בין הצופים ולוחצים ידיים, מבטיחים חוויה משעשעת. ואז מופיעים על משטח המשחק ­ רצפת הבימרתף החשופה, שמאחוריה נראים מבוכי מסדרונות התיאטרון; חבלים המשתלשלים מהתקרה הם התפאורה היחידה (עיצוב תפאורה: שני טור) ­ שיילוק וידידו תובל.

בניגוד לוונציאנים הלובשים לבן עם קישוטי זהב, היהודים עוטים בגדים בגוון אדמדם כהה (תלבושות: מאור צבר). שיילוק ותובל חוזרים מבית כנסת. שיילוק עטוף עדיין בטלית, ומסיר מידו את רצועות התפילין. בעודו עושה זאת, מקיפה אותו חברת הוונציאנים הרוקדים במסכות הקרנבל האדומות. הם חוטפים מראשו את הכיפה ומתמסרים בה ביניהם, בעודו מתרוצץ לתפוס אותה. הם מושכים מכתפיו את הטלית, ומשתמשים בה כדי ללכוד אותו כמו בשק. הם מצליחים גם לחטוף מידיו את תיק התפילין ועוקדים אותו ברצועות העור. כשהוא מוטל חסר אונים על הרצפה הם בועטים בו באכזריות, ואז מסתלקים מהבמה בעליצות, מותירים אותו לבד, לקום, לאסוף את שרידי הוויתו היהודית, ולפרוש לדרכו.

ואז נכנסים לבמה הסוחר מוונציה, אנטוניו, וידידו הצעיר בסניו, עדיין משתנקים מצחוק, ואנטוניו מצהיר: "נשבע. אין לי מושג מה כה עצוב לי" (תרגום: דורי פרנס). אבל למעשה, מבחינה מסוימת ההצגה נגמרת בתמונה הראשונה, שלא קיימת במחזה של שייקספיר אך היתה ועודנה קיימת במציאות. זוהי גישה לא מקורית במיוחד, והיא מפעילה על הקהל לחץ רגשי לגמרי לא מתון. אם לעשות פרפראזה על מה שאומרת פורציה לשיילוק על תביעתו, זוהי פרשנות לגיטימית, והביקורת איננה יכולה לפסול את ההליך שבו הבמאי נוקט.

ז'ראר אלון

אחרי מה שהוונציאנים מעוללים לשיילוק לעיני הקהל היושב באולם (למרות שהגברת לידי ציחקקה; אני מקווה שממבוכה, לא מהנאה), בלי שום סיבה, מלבד שנאת היהודי הזר, כאילו ניתן לו מראש הכשר לכל רגשי ומעשי הנקמה שיבואו. מה שלא יעשה לא ישווה למה שעשו לו. אחרי שעוללו ליהודים את מה שעוללו להם, הם רואים עצמם כזכאים לנקום.

העובדה ששיילוק מתחיל את ההצגה כשהוא קשור היא חלק מהדימוי הוויזואלי המרכזי של ההפקה הזאת, ויש לכך גם הצדקה טקסטואלית מוחלטת. המלה "bond" מופיעה במחזה הזה 37 פעמים (מכלל 137 הפעמים בהם היא מופיעה בכל מחזות שייקספיר). משמעותה המילולית היא "שטר חוב", עליו חתם אנטוניו לשיילוק, כביכול כמהתלה, והצהיר שאם לא ישלם את חובו, ישלם בליטרת בשר מגופו. אלא שהמשמעות האחרת של המלה היא "קשר", ועל כך תעיד המלה האחרת המופיעה הרבה במחזה הזה, bound, במובן של "מחויבות", כשהמשמעות הנלווית היא "להיות קשור".

ואכן, במחזה הזה כולם קשורים וחייבים: בסניו חייב לאנטוניו רגשי תודה וכספים (שלווה גם מאחרים); אנטוניו מתחייב לשלם לשיילוק; פורציה מחוייבת לציית לצוואת אביה, שבעלה יהיה מי שינחש באיזו משלוש התיבות ­ מזהב, כסף ועופרת ­ נמצאת הרשות לשאתה; שיילוק מחוייב לאמונתו, ובהמשך גם ליצריו וכאבו.

וכך, כשהקהל נכנס לאולם הוא רואה חבלים משתלשלים מהתקרה. כשההצגה מתחילה, השחקנים מושכים אותם וקושרים אותם בצד, לעיני הקהל. פורציה הולכת כשאחריה משתרכים שישה חבלים, ונריסה מושיטה אותם לצופים, כאילו להראות שהיורשת הצעירה היא בובה על חוט. ובתמונה המשפט המפורסמת, אנטוניו קשור בגופו, ידיו ורגליו על החבלים, עומד להימתח ביניהם באוויר לקראת הטקס הברברי של גביית ליטרת הבשר, ושיילוק, עם הסכין בידו, מתרוצץ בין החבלים ומסתבך בקורי העכביש כדי להיות לבסוף שוב עקוד, הפעם מטעם החוק, שעליו הטיל את יהבו, בעוד גרציאנו מדבר בהתלהבות על חבל התלייה שמגיע ליהודי.

רונן איננו ראשון שמשתמש בדימוי החבלים כמרכיב ויזואלי בהפקת המחזה הזה. אצלו גם גולשת ההתרחשות הבימתית אל הקהל. פורציה ונריסה מטפסות לשורה האחרונה של הקהל (מה שלא הכרחי, אם כי בהחלט יוצר מהומה קטנה שם); השחקנים עוברים במעברים שבין הקהל; ושטר החוב של שיילוק נפרש מעל ראשי הצופים בין ידיה של פורציה בלבוש עורך דין ושיילוק התובע (אם כי אפשר היה לחשוב על אביזר מוצלח יותר מנייר מחשב מודפס).

קסמי אופיר וסוויד

נותרו עוד שני דברים לדבר עליהם: השירה והמשחק. התרגום של דורי פרנס הוא גם נאמן למקור, גם נהיר וגם שירי כשצריך. השמעת הטקסט, לעומת זאת, היא קצת בעייתית. הילה פלדמן רבת החן בתפקיד פורציה רצה במונולוג על "מידת הרחמים", בתמונת המשפט, כאילו מישהו מאיץ בה. כל הדיאלוג הפותח של המערכה החמישית בין לורנצו לג'סיקה ("בלילה שכזה") מועבר לתומר שרון, המגלם בהצגה בחן את לנצלוט גובו (ועוד כמה דמויות משניות), והוא תולה על החבלים אהילים עשויים מנייר ­ גם כאן ניתן היה למצוא משהו חגיגי קצת יותר ­ תוך שירה בליווי מוסיקה חיה. זה אמנם מושר, אבל הפיוט המקורי של הטקסט הולך לאיבוד.

כשהטקסט נתון בפי דברנים טובים ­ כמו למשל אלון אופיר או יוסף סוויד ­ אתה גם שומע את השירה וגם עוקב אחרי התוכן הרגשי. בכלל, שני אלה הם עמודי התווך הרגשיים של ההצגה, כשאופיר יודע היטב להקרין את הקשר הרגשי העמוק של אנטוניו לבסניו, כמו שהוא יודע להבליט היטב את העובדה שכמו כל האחרים, גם הוא עצמו כלי חסר ערך במערכת כלכלית-פוליטית. יוסף סוויד טוען ברגעי קסם כל תמונה בה הוא נמצא על הבמה, ולצופה קל להבין איך הוא מצליח להקסים גם את אנטוניו וגם את פורציה, ולגרום להם להקריב כל כך הרבה למענו.

חינה של הילה פלדמן משרת אותה היטב בדמות פורציה, ורינת מטטוב מנצלת היטב את הרגעים הקומיים של נריסה. אני הייתי יכול לספוג קצת יותר רכות ורומנטיקה בחצר בלמונט ­ על חשבון ההתעסקות בבגדים, חבלים ולולאות ­ אבל זה גם עניין של טעם. לעומת זאת, בשאר התפקידים המצב טוב הרבה פחות. אמנם רונן השקיע הרבה בשרטוט יחסיהם של לורנצו הנוצרי וג'סיקה, בתו של היהודי שבוגדת בו (כולל ה"גג" המשעשע בו פורציה איננה זוכרת את שמה, וג'סיקה המסכנה נאלצת להזכירו שוב ושוב), וזו עלילת משנה חשובה וראויה, אבל כל השחקנים הצעירים שממלאים תפקידים אלה יוצרים נוכחויות מהוהות למדי.

כאן אנו מגיעים ליעקב כהן, בתפקיד שיילוק. כהן, שהתחיל כשחקן תיאטרון (ראיתי אותו על הבמה עוד בבית הספר למשחק בית צבי), פיתח במקביל קריירה של סטנדאפיסט שלא התעלמה מהנושא העדתי, תוך הדגשת מוצאו. הוא אמנם יצר לא מעט תפקידים סולידיים ב"קופסה שחורה" או ב"הנהג של מיס דייזי", אבל לעתים קרובות דמות הקומיקאי הבדרן שלו האפילה על עבודת השחקן הדרמטית. למיטב זיכרוני, אין לו ניסיון כלל בתפקידים שייקספיריים או קלאסיים.

הופעתו בדמות שיילוק היא בעיני הישג מרשים. הוא מצליח לגרום לקהל ללכת עם הדמות, ולראות מה שהעלילה ­ במחזה ומחוצה לו ­ מעוללת לו. יש בו סוג מסוים של תמימות שמפצה על הרוע שהדמות של שיילוק מעוללת. אתה רואה אותו נפגע שוב ושוב על ידי הסביבה הנוצרית, וגם על ידו בתו, ולכן אתה מקבל לחלוטין את התגובה שלו כשהדוכס שואל אותו לסיבת ההתעקשות שלו: "יש לי חשק". הוא דורש נקמה, ומצליח לעורר את ההרגשה שהנקמה מגיעה לו. ואז אתה רואה איך הוא נכנס מלכודת, וכיצד העובדה שנצמד לאות היבשה שבחוזה מופעלת לרעתו, ומנוצלת נגדו.

כמו שרונן פתח את ההצגה בתמונה אילמת ואלימה שאומרת הכל, כך הוא מסיים אותה: אחרי שתמה ההילולה של האוהבים הנוצרים המנצחים בבלמונט, עובר שיילוק את הבמה עם מזוודה בידו, ויוצא, גוו שחוח, לעוד גלות אחת. ועתה נראה את הקהל בלונדון מרים קול מחאה נגד היהודי הזה, שהוא לעולם קורבן, אמנם של עצמו וטבעו, אבל במקרה של המחזה הזה ­ בעיקר של הנסיבות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו