בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"עכשיו שוב מאי": מונולוג לעובר שלא ייוולד

בדרך לאורות הבמה נושרים לא רק רוב התלמידים בבתי הספר למשחק, אלא גם רוב הבוגרים. למשל ענת זמשטייגמן, מהבולטות במחזורה, שנעלמה אבל חוזרת במפתיע

4תגובות

מדי שנה מתייצבים כ‑500 אנשים צעירים ונלהבים בבחינות כניסה לבתי ספר למשחק. רבים מהם נרשמים לכמה בתי ספר במקביל. אני מעריך שכ‑300 מתקבלים לשנה ראשונה, משלמים שכר לימוד שנתי של אלפי שקלים ­ בין עשר ליותר מעשרים ­ ועולים על דרך חתחתים שעשויה להימשך בין שנה אחת לחיים שלמים.

עד לשנת הלימודים האחרונה ותעודת הגמר, בחלק מבתי הספר למשחק הם עוברים תהליך ניפוי אכזרי. לסוף מסלול הלימודים מגיעים להערכתי כ‑100 מדי שנה. ורק אז הם עוברים מההליכון בחדר הכושר למסלול המכשולים של המציאות. במסגרות המקצועיות והחצי-מקצועיות ממתינים להם בסך הכל עשרות בודדות ­ הרבה פחות ‑50, אני מעריך ­ של "תקנים" מסוגים שונים, הנעים בין תפקידי ניצבים ומשרתות ומשרתים (חייל ג', זונה ח') לתפקיד ראשי על תקן של כישרון צעיר, של סינדרלה. ועל ההזדמנויות האלה מתחרים אתם גם עשרות, אם לא מאות, בוגרי "ריאליטי" ומחפשי תהילה, שחלקם זכו למקדמה של חשיפה טלוויזיונית. ואל נא נשכח שיש עוד עשרות בוגרים של שנים קודמות שגם הם עדיין מקווים.

הסיכויים לשרוד במערכת הזאת ­ בואו נוותר מראש על התקווה להצליח, מה גם שהצלחה בתחום המשחק בתיאטרון היא מושג מאוד חמקמק ויחסי ­ הם פחות מקלושים. כי כאן לא מספיק הכישרון. זה תנאי הכרחי, אבל בהחלט לא מספיק. במשך עשרות שנים ראיתי שחקניות ושחקנים מוכשרים להפליא שנשרו בתחילת הדרך או באמצעיתה. וראיתי גם אנשים מוכשרים באופן בינוני ומטה, שבחריצות ועבודה קשה מיצו את מה שהאלוהים והגנים העניקו להם והגיעו רחוק.

 

אבל גם החריצות היא תנאי הכרחי אך לא מספיק. הרבה אנשים השקיעו אלפי שעות וליטרים רבים של זיעה בליטוש כלי העבודה שלהם ­ השרירים, העצבים, השלד, הגידים, הקול, הזיכרון, הרגישות, הזיכרון, האינטלקט, כל החושים והתיאום בין כל אלה ­ והגיעו עד לעמדת הזינוק של חייהם המקצועיים, ולמרות היכולות והאימונים המפרכים הם לא מגיעים לדוכן המנצחים או אפילו למוקדמות של המירוץ המקצועי.

כי כאן נכנסים עוד שני גורמים מהותיים: האגו והמזל. אין שום כלל לפיו צדה עינם של מנהלים אמנותיים או מלהקים את השחקן או השחקנית כדי להעניק להם הזדמנות. וגם הזדמנות אחת עדיין לא מבשרת את האביב. לא מספיק לקבל אותה, צריך גם לנצל אותה. וצריך גם אגו יציב, וצריך עור של פיל ­ שעם זאת לא יחסום את הרגשות המשחקיים מלהיכנס או לצאת ­ כדי להיזרק מהדלת באודישן אחד ולחזור דרך החלון לזה שאחריו.

וגם אם נקלטתם במקצוע ואתה או או את ממשיכים לעבוד ואפילו להתפרנס, אין בכך שום ערובה שהדבר יימשך. ויש בהחלט סיכוי שלא תגלמו תפקידים ראשיים, אלה שורה של תפקידונים: תתקדמו מחייל ה' לחייל ב', מטבחית למנהלת משק הבית, ושם תבלו את רוב חייכם המקצועיים, כשאתם רואים את חבריכם מבית הספר למשחק משתזפים באור הזרקורים. כלומר, בתוך הקריירה מובנים תסכול ושברון לב כמעט ודאיים, לצד סיכוי זהיר לסדרה של רגעי אושר רגעיים.

ותאמינו או לא: הרבה יותר קשה להיות שחקן או שחקנית מאשר משורר או סופר מכל מין שהוא. לכתוב אפשר למגירה, ואפשר להוציא לאור ולהפיץ באמצעות האינטרנט או על נייר בעלות נגישה לכל אדם (פחות משכר לימוד לשנה אחת בבית ספר למשחק), אבל כדי לעשות תיאטרון צריך מסגרת הפקה, הדורשת שותפים ומשאבים (כלכליים ואירגוניים ונפשיים) ­ וצריך קהל.

מחזור של כוכבים

זה מביא אותי למקום שבו מצטלבים הנושא הכללי בו עסקתי עד עכשיו עם ההצגה הספציפית שעליה אכתוב להלן: הצגת היחיד. הפורמט הזה הוא לא רק המקום שאליו חותרים שחקנים אחרי קריירה ארוכה ­ להיות לבד על הבמה ולא לחלוק תשומת לב עם אף פרטנר ­ אלא גם חלון הראווה דרכו יכולים השואפים לקריירה בימתית להציג את עצמם כשהם מתחרים רק עם עצמם ועם תשומת לבו ההפכפכה של הקהל באולם.

ביום שישי צפיתי בהצגה "עכשיו שוב מאי", שנכתבה ובוימה על ידי ליאת פישמן לני, ובוצעה על ידי ענת זמשטייגמן. ההצגה, שהוכנה והוצגה לראשונה במסגרת "תיאטרונטו", פסטיבל הצגות יחיד שכבר הפך למוסד, הועלתה באולם הלא גדול של "תיאטרון יפו", מרכז לתיאטון ערבי-עברי ביפו. תיאטרון זה נוצר משיתוף פעולה בין "תיאטרון מקומי" ל"תיאטרון אלסאריאה", והמנכ"ל היחסית חדש שלו הוא יעקב אגמון, מי שיזם גם את ה"תיאטרונטו" ולכן גם ממשיך לארח אצלו הצגות מהמסגרת הזאת.

האולם הקטן היה מלא יחסית, ובין הצופים זיהיתי גם כמה עמיתים של זמשטייגמן. היא סיימה את לימודי המשחק שלה בבית צבי בשנת 1998, באותו מחזור בו למדו מיה דגן וענת מגן-שבו (בית לסין), עירית קפלן ועודד לאופולד (קאמרי), יוסי צברי והילה סורג'ון (תיאטרון באר שבע), שיר אידלסון (תיאטרון חיפה), אילן פלד ודני גבע (טלוויזיה), וזה עוד לא הכל.

במחזור שלה, זמשטיגמן לא הייתה מהניצבות: היא היתה אחת מכוכבות הכיתה, בתחרות לא קלה. היא ניחנה במראה מצודד ביותר (מה לעשות, באמנויות הבמה זה פועל לטובת שני המינים, עם יתרון מסוים לנשים), בנוכחות בימתית מרשימה וביכולות דרמטיות מרתקות. אולי היו במחזור הזה מי ששרו ורקדו יותר טוב ממנה ­ גם אם לא נראה לי שהיא לוקה בתחום הזה, שהוא הכרחי היום כדי להצליח בתיאיטרון. אבל מעטים יכלו להתמודד עמה בתחום היכולות הדרמטיות, בייחוד הסגנוני שלה שהוא נקי מ"ישראליות" ולכן חשוב, בעיני, לתיאטרון.

ואף על פי כן היא לא נקלטה באף אחד מהתיאטרונים וגם לא בסדרות הטלוויזיה. היא גילמה סדרה של תפקידים בתיאטרון הספריה, שהוא בעצם מסגרת ההתמחות הייחודית היחידה הקיימת לשחקנים צעירים, ופנתה להוראת תיאטרון (ואף השתלמה בנושא בסמינר הקיבוצים).

פתיחה עם עוצמה

"עכשיו שוב מאי" הוא מונולוג בן שעה המבוסס, ככל שאני מבין, על חומרים אוטוביוגרפיים של הכותבת, ליאת פישמן לני. אשה בת 37 עושה הפלה, וההצגה היא הניסיון שלה להסביר לעובר שלא יהפוך לנפש למה היא עושה את מה שהיא עושה.

התמונה הראשונה בהצגה היא בעלת עוצמה רבה: שולחן מלבני לבן ניצב על הבמה הריקה. זמשטייגמן שוכבת עליו על גבה. אנחנו רואים את פדחתה, ואת רגליה המפושקות בתנוחה גינקולוגית ופונות אל עומק הבמה. היא עונה לשאלות הגינקולוג ומעבירה לקהל את המידע על מי ומה היא, מה עומד לקרות לה כרגע ומידת מודעותה למשמעויות ולסיכונים. יש כאן גם מידע ענייני ורגשי, וגם דימוי בימתי השואב את כוחו ממה שאנחנו הצופים לא רואים.

מכאן ואילך, במשך שעה, פורשת יולי (זה שם גיבורת המחזה) את קורות חייה, שהביאו אותה לאן שהביאו. השורות הבאות הן "ספויילר", אז אני מציע למי שזה חשוב לו לדלג עד סוף הפיסקה:

עוד בהיותה ילדה היא איבדה את אביה האהוב בתאונת דרכים, וכך למדה לראשונה שיש חיים ויש מוות. אחיה הגדול היה לה חבר משחקים ותחליף אב, והיא היתה עדה גם ליחסים הקשים בינו לבין האם. אחר כך נודע לה שלפני שנולדה נהרג תאומו של אחיה בתאונה, שהיא עצמה נהרתה במידה רבה כפיצוי למות התאום, שהדבר הוסתר ממנה ושהוא העומד בבסיס היחסים הטעונים בין האח לאם. לבסוף, כשנראה שהדברים מתייצבים מעט, והחיים והמוות מגיעים לפרופורציות שניתן לחיות אתן, האח מקים משפחה משלו ונהרג בתאונת דרכים ­ באותו גיל שבו נהרג האב. זה המצב שבו מחליטה הגיבורה להפיל את העובר שלה, גם אם רק באותו רגע, אחרי שחוותה במודע מוות של אדם קרוב, היא נמצאת על סף יצירת חיים חדשים. למה ליצור חיים חדשים, אם ממילא הדבר היחיד שוודאי בחיים האלה זה המוות.

במכוון, לא ברור לנו הסדר בו אירעו שלבי הסיפור: האם המונולוג קודם להפלה או שהיא כבר בוצעה? אי הבהירות הזאת חיונית לעוצמת החוויה. הבמאית גם סייעה לשחקנית להתגבר על נושא לא פתור בהצגות יחיד: למי, בעצם, מדברת הדמות הבודדת על הבמה. למה, אם היא לבד, היא מדברת בקול רם? במקרה הזה, זמשטייגמן (יולי) מדברת אל העובר, אולי דווקא בגלל שהיא בטוחה שאין לו תודעה המסוגלת לשמוע ולהבין. מצד שני, זמשטייגמן משחקת גם את כל הדמויות המדברות אליה: האב, האם, האח.

זה עוקף את המכשלות, אבל גם מייצר כמה: כבמאית, פישמן לני מיטיבה להשתמש בשולחן, שהוא גם  מכונית, גם מתרס, גם ארון, גם מיטה ועוד שפע אביזרים ומקומות. אבל דווקא בשל כך יוצא שזמשטייגמן כל הזמן עושה משהו, וכמעט אין לה רגע עם עצמה על הבמה. היא אמנם חיה מחדש רגעים יפים וקשים מחייה, אבל כמעט לא מצליחה לחוות את הרגע בו היא נמצאת עכשיו, לעיני ואוזני הקהל.

הצגת היחיד הזאת המחישה את כל תכונותיה הטובות של זמשטייגמן כשחקנית וכאדם. היא הפגינה גם יכולת וכישרון ורגישות של הבמאית והכותבת, ליאת פישמן לני, שאף עושה שימוש מרשים בתאורה של עמיחי אלהרר. והיא בכל זאת הותירה אותי עם הרהורים על גורלו של מי שמחליט לצאת לדרך הבודדת מאוד, המזמנת יותר כאב מאושר, של המשחק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו