שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
הצגה

"בית ספר לנשים": מלאכותי באופן טבעי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

מולייר הוא אחד מאותם מחזאים קלאסיים שכולם חושבים שהם יודעים איך נראו הצגותיו בתקופתו (המאה ה‑17), ולכן כולם משתדלים שהן לא ייראו כך היום. שה"קומדי פרנסז" יציג אותו עם פאות לבנות מתולתלות ונפנופי ידיים אגב קידות, אומרים במאי מולייר בימינו; אנחנו חושבים שהוא רלוונטי להפליא ולכן נקרב אותו לקהל של ימינו. והוא אכן רלוונטי, ובגלל זה זכינו כבר כמה פעמים ל"טרטיף", על הצביעות הדתית והבורות הנובורישית החילונית, כשטרטיף הוא חרדי (גם בגרסה שתרגם יהושע סובול בתיאטרון חיפה, וגם "אדון וולף" בעיבודו ובימויו הישראלי-וולגרי של שמואל הספרי בקאמרי).

הצרה היא שכשמחליפים מראה חיצוני ומקום וזמן התרחשות, מולייר מאבד הרבה מאוד מאיכותו האמנותית-סגנונית. כשמפשיטים אותו מהבגדים ומגינוני ההתנהגות התקופתיים, עדיין נותרת השפה, במשקל וחרוז (שתיים-עשרה הברות בשורה, כשכל הברה שנייה מוטעמת). כשמחליטים לוותר גם על זה ­ מתכתבים עם מולייר דרך העלילה והדמויות, ואז זה צריך להיות נפלא כדי שזה יעבוד, וברוב המקרים זה לא.

רוזינה קמבוס, רמי ברוך ועזרא דגן ב"בית ספר לנשים". לא להיות פראיירצילום: גדי דגון

מולייר ידע טוב מאוד מה הוא עושה. אכן, רוב מחזותיו מחורזים וממושקלים. היוצא מן הכלל הוא "דון ז'ואן", שכתוב בפרוזה. ב"גם הוא באצילים" מגלה הגיבור הנובוריש, מסייה ז'ורדן, כי כל חייו הוא דיבר פרוזה ­ הוא פשוט לא ידע שכך מכונה הדיבור היומיומי. ורוב הטקסטים במחזות מולייר הם אכן שירה, אבל רק במובן הפורמלי, לא הפיוטי שלה.

בניגוד למונולוגים שייקספיריים, אצל מולייר אין בדל דימוי וקמצוץ מטאפורה. אבל המשקל והחרוז, הממשטרים תכנים ענייניים לגמרי, הם-הם מהות הסגנון המוליירי, התובעים מהשחקנים סוג של מה שאפשר לכנות "מלאכותיות טבעית": דיבור בתחביר של פרוזה, שזורם בין שתי הגדות של שתיים-עשרה הברות בשורה ושל שתי שורות צמודות מחורזות. לך תעביר את האומנות שבכך, ותהיה טבעי לחלוטין על הבמה.

טיפוח הבערות

זו הפעם השנייה שהבמאי אודי בן משה יוצא לדרך עם מולייר. לפני שתי עונות אלה היו "תעלולי סקפן" בחאן הירושלמי, ועתה "בית ספר לנשים". כאז כן עתה, בן משה בוחר לפתוח בשיר של כל הדמויות בבגדיהן, השרות במקהלה מה הם מציגים ולמה, כאומרים לקהל מראש "זה תיאטרון, וזה מסוגנן". אפשר לראות בכך כתב יד אופיייני של הבמאי כשהוא מעלה קלאסיקה, אם כי נדמה לי שהטריק מתחיל למצות את עצמו.

"סקפן" היה בעיקרו פארסת מצבים על נוכל רב המצאות (גם העובדה שהעלילה עוסקת בספינה טורקית וההצגה הועלתה בעצם ימי משבר ה"מרמרה" הפכה את ההצגה לאקטואלית שלא באשמתה). "בית ספר לנשים", לעומת זאת, הוא מחזה שהזמן רק מיטיב עמו, בייחוד בישראל. זה מחזה על גבר מבוגר, ארנולף, שמשאת נפשו היא "לא להיות פראייר". מה יותר ישראלי מזה? כיוון שהוא רואה סביבו זוגות נשואים שבהם האשה בוגדת בבעלה, דעתו נחושה שלו זה לא יקרה. הוא מגדל ילדה מאומצת ומקפיד שתהיה שרויה בבורות מוחלטת, בהנחה שאם לא תדע להבחין בין טוב לרע היא תהיה לעולם צייתנית. כשחושבים על כך, זו בדיוק היתה משאת נפשו של אלוהים כשאסר על אדם וחוה לטעום מעץ הדעת בגן עדן.

"בית ספר לנשים"צילום: גדי דגון

הלקח בעלילתו של מולייר הוא שסופו של ארנולף ­ וסוף כל הרודנים המטפחים בורות אצל הנתונים למרותם כדי להבטיח לעצמם ציות עיוור ­ להיכשל כישלון חרוץ. אך הכישלון הוא מנת חלקו של ארנולף לא בגלל התחכום של יריביו; בדרך מקרה ובגלל קומדיה של טעויות, מלאכותית במפגן, הנערה השבויה בבורות נתקלת בצעיר החושק בה, מתאהבת בו (גם כי היא לא יודעת למה מצפים ממנה במערכת יחסים) ובשל גילוי סוד מהעבר הקשור באביה הביולוגי ששב מגלותו ובהתחייבות מוקדמת של ארנולף ­נאלץ האחרון לברך על השידוך ולהתמודד עם שברון לבו.

קריאת התיגר על הסמכות הגברית ועל המוסר המקובל, ההתייחסות בהיתול קל דעת למוסד חיי הנישואים, עוררו בזמנו של מולייר ביקורת חריפה, שהוא התפלמס אתה במחזה "הביקורת על 'בית הספר לנשים'". היום אנחנו כמובן לא מתייחסים לעניינים אלה כל כך ברצינות, כי אלה החומרים הרגילים של קומדיה רומנטית. מצד שני, במבט עכשווי צריך לומר שהמחזה של מולייר הוא פמיניסטי: הוא לועג לבעל הפטריארך שחושב שיוכל להנדס את האשה כרצונו. אלא שהבשורה הפמיניסטית הזאת נותרת מחוץ לתודעתה של האשה במחזה: אנייס שהתאהבה בהוראס מוכנה לוותר על מאווייה, לציית להוראתו של ארנולף ואפילו להטיח בראשו של הוראס לבנה מהמרפסת. כשמקריות העלילה מאחדת בינה לבין הוראס, היא נותרת דוממת ותמהה, כאילו עברה ככלי משליטתו של גבר אחד לשליטתו של גבר אחר.

בן משה הלביש את הדמויות שלו בפארודיה חריפה, מצועצעת וצבעונית, על לבוש מודרני(תלבושות: עפרה קונפינו), והעלילה מתרחשת על במה מסתובבת ריקה עם מסך ברקע, המאפשר להחליף רהיטים ואביזרים תוך כדי סיבוב. גורם משמעותי בתפאורה הוא משקוף של דלת נעולה, שההתרחשות מתפתחת משני צדדיה. בעיצוב זה (תפאורה: לילי בן נחשון) יש שתי בעיות: האחת היא שהמשקוף והדלת כיכבו כבר ב"הרטיטי את לבי" של חנוך לוין שבו שיתפו פעולה בהצלחה בן משה ובן נחשון (וגם רמי ברוך), והציטוט דווקא מפריע למרות האפקטיביות שלו. הבעיה השנייה היא שהבמה מסתובבת ללא הרף והדמויות נאלצות ללכת כל הזמן, בניגוד לכיוון סיבוב הבמה. זה מאוד שוטף וקולח, אבל עין הצופה מייחלת לרגע של שקט, שבו הדמויות יעמדו וידברו.

ב"סקפן" התרגום היה של נתן אלתרמן, שהחזיק שנים רבות בתיק מולייר בתיאטרון העברי, והווירטואוזיות המילולית שלו בחרוז ומשקל, היכולת לחרוז מלים עבריות ולועזיות, הם מופת של הסגנון המלאכותי שמאתגר את השחקנים להפיק ממנו את הטבעיות. אני חושב שבמתרגם אלי ביז'אווי מצא לו אלתרמן ממשיך ראוי: ביז'אווי אמנם פשוט וענייני יותר (שזה ניסוח אחר למצועצע פחות) מאלתרמן, אבל התרגום שלו מרתק באופן שהוא שומר על הצורה מבלי לטשטש את התוכן: יש ששורה מתחלקת בחן מבריק בין שני דוברים, יש שהתחביר של המשפט גולש בקלילות על המעבר משורה לשורה ומטמיע את החרוז (מזה יש קצת פחות מדי, לטעמי).

יש אפילו הברקות דו-לשוניות: ארנולף המקורי מאמץ לעצמו תואר אצולה מופרך, מסייה דה לה סושה; "סושה" יכול להתפרש גם כ"גזע", ולרמז על ניסיונו של המתעשר החדש ארנולף להוסיף לעצמו אילן יוחסין מכובד. כיוון שכדי להוסיף לעצמו תואר רכש ארנולף אדמות, ביז'אווי תירגם את "דה לה סושה" כ"מסייה דלא ניידי", צירוף המזווג את הצליל הנכון עם ביטוי ארמי שכולם מבינים מייד. אני חושב שאלתרמן היה מתגאה בהברקה כזאת.

ומי בגדה במולייר?

וכאן אנחנו מגיעים לעיקר, בעצם, שבו תלויה הצלחת ההצגה. בביקורת הקצרה על המחזה חלקתי שבחים לתפקידי-המשנה העשויים היטב, הן במנותק מהטקסט (רוזינה קמבוס, שמעבר לכישרונה יש לה גם טמפרמנט וגם חוש סגנון בשפע) והן כשנדרשת רהיטות (יפתח אופיר, שמדגים איך אפשר להיות מסוגנן לגמרי, לפעול בתוך מבנה מוגדר וחמור של טקסט והתנהגות, ויחד עם זאת להיות טבעי לחלוטין).

עוד ציינתי בביקורת הקצרה כי יעל טל הצעירה, בתפקיד אנייס ­ שהיא למעשה מוקד ההתרחשות במחזה ­ משחקת את "ליאורה ריבלין הצעירה"; התכוונתי לשימוש בקול גבוה, על גבול האנפוף (תחשבו על פוגרה ב"חפץ", ב‑1973 בתיאטרון חיפה). זו בחירה לגיטימית, שהופכת את הדמות לסוג של מריונטה המופעלת על ידי סביבתה. נדמה לי שאילו עיצובה של הדמות היה טבעי יותר, ב"קונטרסט" לסגנון הדמויות האחרות, האפקט היה מעניין יותר, אבל אינני בטוח בכך.

זה מותיר את רמי ברוך בתפקיד הראשי, וכדי להסביר את הערכתי לעבודתו כשחקן, וגם את הערותי, אני מבקש להיעזר בדימוי מעולם המכוניות. תארו לעצמכם שכישרונו של השחקן, הטמרפרמנט שלו והאנרגיה שהוא מקרין הם המנוע של המכונית; מכוניות נבדלות בנפח המנוע, מספר הבוכנות, קיומו או אי קיומו של מגדש טורבו וכיו"ב. לעומת זאת, מראהו של השחקן ושליטתו בגופו ובקולו מקבילים למראה המכונית, ממדי הצמיגים, הקווים האירודינמיים, הסוג (משפחתית, ספורט, קומפקטית) וכיו"ב. במערכה הדימויים הזאת, המסלולים שהמכונית נוסעת בהם הם המחזות והתפקידים שהשחקן מתמודד אתם. לפעמים חשוב שנהג של מכונית ספורט יתמודד עם כביש הררי ואתגרי, ולפעמים נדרש נהג משפחתית להפיק את המירב ממסלול מירוצים. יש, כמובן, מכונות ונהגים רב-תכליתיים שידעו להפיק את היתרונות מכל מסלול.

אחד הסודות -­ ואני עדיין בעולם הדימויים המוטורי -­ הוא במערכת המתלים ובתיבת ההילוכים. לא מדובר כאן, כמובן, בהילוכים אוטומטיים, אם כי יש למרבה הצער שחקנים רבים מדי שמגלמים תפקידים רבים מדי כאילו מדובר בגיר טיפטרוניק (סוג של גיר אוטומטי, אם אני לא טועה. יש לזה, בכל אופן, יופי של צליל). הסוד הוא כיצד לנצל את הילוכי המכונית ביעילות מרבית כך שמקסימום האנרגיה ינוצל לתנועה והמינימום ייפלט כזיהום אוויר, חס וחלילה (אופס, דימוי מסוכן. הנה מגבלות הדימוי).

אם נשוב עתה לרמי ברוך, הרי שהוא שחקן משוכלל ומיומן מאוד. מנוע האנרגיה  ­הטמפרמנט שלו -­ הוא רב עוצמה, ויכולתו להתמודד במסלולים מגוונים מרשימה ביותר. הוא חולף ביעף על תפקידו של ארנולף, לא מחמיץ רפליקה אחת, סוחט מהקהל צחוקים גם בזכות הטקסט וגם בעבודה הגופנית והקולית, שבה הוא משקיע רבות.

ההסתייגות שלי היא מכך שאני חש שמערכת התמסורת שלו עובדת כל הזמן במלוא עוצמת המנוע. אם נוסיף על כך את הנטייה שלו לברוח לקול גבוה ומצייץ לצורך אפקט קומי, ואת העובדה שהוא התחיל את ההצגה ב"טורים" גבוהים מדי (אולי עצבים של ערב בכורה, מכל מקום, זה לא הפריע כלל לקהל, להיפך) הרי התוצאה הופכת להיות -­ למרות ההישג הברור -  מוגזמת בחריפותה. והעיקר בעיני הוא שהדבר לא מאפשר לו להיפתח לנימת הכאב של הדמות, שהיא לא רק קומית אלא גם טרגית.

מולייר כתב את "בית ספר לנשים" אחרי שהתחתן עם השחקנית הצעירה ארמן בז'אר, בתה של פילגשו מדלן בז'אר (ולכן, אולי אף בתו). כולם ­ כולל מולייר, כנראה ­ ידעו שארמן בוגדת בו. והוא גם אהב אותה, וגם כתב מחזה שלועג לבעלים נבגדים מבוגרים ותמימים. זה חומר שממנו עשויות גם טרגדיות, אבל "בית ספר לנשים" הזה הוא בסופו של דבר קומדיה.

ערב מרתק בעיני, שהיה יכול להיות מרתק עוד יותר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ