מאחורי הקלעים של התיאטרון הישראלי

ספר שכתב אורי לוי, יו"ר המדור לתיאטרון במועצה לתרבות ולאמנות, לא חושף רק את הקריירה המגוונת שלו כשחקן וכמנהל, אלא מספק מסע קצר בתולדות התיאטרון במקומי

מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

תיאטרון, כידוע, קורה בזמן אמת. הדרך היחידה באמת לחוות אותו זה להיות שם, בחזרות או בהצגה, כיוצר (מיעוט מאושר-אומלל) או כצופה. הספר, לעומתו, הוא נצחי וחד-פעמי, קיים בצורה אחת על המדף, בצורה אחרת כשאתה קורא אותו ובעוד צורה בזיכרון הפרטי שלך ובזיכרון הקולקטיבי המצטבר.

ודווקא מפני כך אני אוהב במיוחד ספרים שנכתבו על ידי שחקני תיאטרון, אותם אנשים שהוויתם האמנותית חמקמקה ופנים רבות לה. אני לא מתכוון לפרוזה שכותבים שחקנים (רק לאחרונה יצאו רומן מאת השחקן גיל פרנק, וספר נובלות של שחקנית צעירה יחסית, אדוה בולה). מה שמרתק אותי הוא ספרי זיכרונות של שחקנים.

לא מזמן יצא הספר "תיאטרון בגוף ראשון", ספר במתכונת אלבומית שכתב אורי לוי, היום יו"ר המדור לתיאטרון במועצה לתרבות ולאמנות, ולפני כן מנכ"ל תיאטרון גשר (13 שנים), מנהל אדמיניסטרטיבי של התיאטרון הקאמרי, וכן שחקן בתיאטרון הקאמרי ולפני זה באוהל.

אורי לויצילום: דניאל צ'צ'יק

בראשית הדברים כותב לוי, "לא למדתי משחק, אבל הייתי שחקן במשך 44 שנים". צריך לקרוא את הפרקים הראשונים כדי להבין עד כמה דרכו של לוי לבמת התיאטרון היתה מקרית ורבת מזל. הוא למד במקווה ישראל והיה רועה צאן בקיבוץ יזרעאל, שנלקח עוד כילד על ידי הוריו לראות את מאיר מרגלית בתפקיד "החייל האמיץ שווייק" באוהל. לאחר מכן נסע עם חבריו ממקווה ישראל לתל אביב ב‑1948 כדי לראות את "הוא הלך בשדות" בקאמרי ונדבק בחיידק התיאטרון.

יום אחד, אחרי הופעת אורח של שחקן האוהל יהודה שחורי במשק, נסע לוי לתל אביב, לבניין תיאטרון האוהל ליד כיכר דיזנגוף, ובדרך מקרה פגש שם את אותו שחורי. הוא הודיע לו שברצונו להיות שחקן, ושחורי שאל אותו אם הוא מוכן להתחיל מיד.

כשלוי המופתע אמר שכן, הוא נשלח מיד למלא את תפקיד אציל ג' ב"אגדת חורף" של שייקספיר שביים האנגלי מייקל מק-אואן. אחר כך התברר לו ששמעון ישראלי, שגויס לצה"ל, נעלם מהחזרות, והבמאי, שנמאס לו מהבלגן הישראלי, איים לעזוב הכל אם לא יימצא מיד שחקן מחליף. עוד באותו יום הודיע לוי לקיבוץ שהוא לא חוזר, עבר לגור בצריף בלי גג עם עוד שחקנים צעירים, וחתם על החוזה הראשון שלו כשחקן, תמורת 30 לירות לחודש.

את המקצוע למד תוך כדי עבודה. פעם עמד על הבמה בתפקיד מלצר. משה הלוי, מייסד האוהל ומנהלו האמנותי, גער בו: "איך אתה עומד?" וכשלוי שאל, "מה זאת אומרת איך? אני עומד", הלוי הדגים כמה עמידות אפשריות של מלצר, וסיכם בלקח חשוב לכל שחקן, שבשום תפקיד "לעולם אינו עומד סתם כך!"

בשביל אנקדוטות כאלה אני קורא ספרי שחקנים. המשך דרכו של לוי בתיאטרון היתה תחת אותו כוכב של מזל. שחקן צעיר שגילם תפקיד ב"הנערה והכושי" (גרסה עברית מכובדת למחזהו של ז'אן פול סארטר "הזונה המכובדת") חלה ערב הצגה בירושלים. יעקב בן סירא היה נמוך מדי לתפקיד, גדעון זינגר גבוה מדי, ולוי היה ברירת מחדל. בפיכחון אופייני הוא כותב, "כיום, עם הניסיון שיש לי, ברור שלא יכולתי להיות טוב בהצגה ההיא, אבל נראיתי טוב, דיברתי ברור ובאופן טבעי, ומיד קפצו עלי כאילו הייתי מרלון ברנדו הישראלי, והתפקידים הראשיים החלו לזרום".

מעבר דרמטי

הקריירה והחיים האישיים של לוי מלמדים לא מעט על התיאטרון של ראשית המדינה. תוך כדי חזרות גילה בעלה של אחת השחקניות שהיא מנהלת רומן עם אחד השחקנים הראשיים של התיאטרון, היכה אותה ואסר עליה לצאת מהבית. לוי לא מגלה שמות, אבל בשל מחסור בשחקנית היתה לו הזדמנות להביא לתיאטרון האוהל שחקנית נחמדה ושמה טלילה בן זכאי, שאותה ראה בתיאטרון זירה של מיכאל אלמז. הוא הביא אותה לתיאטרון אוהל, הם כיכבו יחד בהצגת "הדגן הוא ירוק" של אמלין ויליאמס, נסעו ביחד להצגות, התנשקו על הבמה והתחתנו ב‑1954.

המעבר של לוי מהאוהל לקאמרי היה דרמטי, אבל לא על במת התיאטרון, אלא בחדר המיטות ועל מגרש הכדורגל. יום אחד הוזמן על ידי נערה שהכיר "לקפוץ אליה בלילה". הוא הקדים, היא פתחה לו את הדלת בחלוק, כששערה סתור, ומן האמבטיה יצא כעבור כמה רגעים גבר גבה קומה. השניים, במקום להתכתש, ערכו היכרות תוך לחיצת יד. "אני נהג הטקסי של הקאמרי", אמר אברהם פשנל (שיצא מהאמבטיה).  הוא דווקא זכר את לוי, אבל לא כשחקן האוהל, אלא כשחקן הפועל בלפוריה. הוא גייס אותו לקבוצת הכדורגל של השחקנים, שהתגבשה בקפה כסית.

עטיפת הספר

לשחקני כסית הצטרף גם יוסף מילוא, המנהל האגדי של הקאמרי, "שהתגלה כשחקן לא רע", מעיד לוי. מילוא דווקא זכר את לוי מהופעתו ב"אלדורדו", ואמר לו, "למה אתה לא בא אלינו לקאמרי?"

וכך מתפתחת לה הקריירה של לוי מתפקיד לתפקיד, והוא לא מתבייש לספר כיצד איים לפתוח לבמאי היי קיילוס את הראש עם כיסא אם לא יפסיק "להיטפל" אליו בחזרות. ב‑1958, כשהתיאטרון הקאמרי היה במשבר כלכלי, הרבה שחקנים פוטרו: בין היתר זהרירה חריפאי, ששיחקה אז את פאני, אהובתו של לוי ב"מריוס". יעקב אגמון, שהחליף את מילוא בתפקיד מנהל הקאמרי, ליהק במקומה מול לוי שחקנית צעירה, גילה אלמגור, וכך יצא ללוי להיות כוכב בעוד להיט.

כך אפשר לדלות עוד פנינים מהספר של לוי, כמו למשל התקופה שבה שיחק בלונדון, בתיאטרון של ג'ואן ליטלווד במחזה של הסופר האמריקאי-ארמני ויליאם סארויאן "סם הקופץ גבוה מכולם". מאותה תקופה שומר לוי מכתב לשחקנים שכתב סארויאן, ובו הוראות בימוי אחרונות, שהאחרונה בהן היא משפט מפתח בתיאטרון, לדעת לוי (ואני בהחלט מסכים): "אל תיתנו לקהל להרגיש שאנחנו יודעים שההצגה היא 'פלופ', כי הם לא אוהבים את זה".

הקריירה של לוי היתה עשירה, גם אם לא בתפקידים ראשיים. הוא היה במשך שנים חבר להקה בקאמרי, וגם חבר ועד השחקנים, שהקדיש זמן רב לתנאי העסקתם. אם היו לו תסכולים שלא המשיך להיות כוכב כמו בצעירותו על הבמה, הם לא באים לידי ביטוי בספר. בימי עודד פלדמן כמנכ"ל הקאמרי היה למנהל אדמינסטרטיבי, וסמוך לגיל הפנסיה בא לתיאטרון גשר, והיה המנכ"ל בזמן שבו נהפך עבר התיאטרון מהיותו מ"פרויקט" להיותו למוסד תיאטרוני מלא.

ללוי היתה גם קריירה של שחקן קולנוע ישראלי ובינלאומי (על פי עדותו גילם את ראש המוסד הישראלי לפחות בחמישה סרטים), והוא עבד עם המון אנשים. היה אפשר לצפות אפוא ליותר אנקדוטות מאלפות מחדר החזרות, או עדויות אינטימיות ממלאכת העשייה של יוצרים גדולים. במקום זאת הוא מביא גם פרקים מתולדות התיאטרון העברי, ומראה שהיו מי שקדמו להבימה ואוהל ­ כמו למשל חובבי הבמה העברית והתיאטרון הארץ-ישראלי ­ ומצרף צילומי הצגות ומסמכים מהארכיון.

הוא גם כותב לא מעט על מדיניות ניהול, ושם נראה לי שהוא לא ממש מדייק בניתוחים של מהלכים, ומחליק בלשון של פוליטיקאי של תיאטרון מחלוקות וסוגיות חשובות. כמי שיש לו עמדת השפעה (לא מכרעת) הייתי שמח אילו היה נחרץ יותר במה שצריך לעשות. הייתי גם שמח יותר אילו היה רכלן יותר, עסיסי יותר, פחות רשמי ויותר אישי.

באיזשהו מקום ללוי יש כנראה ­ באופן פרדוקסלי ­ אגו קטן מדי. למשל, בסוף הספר יש רשימה של מקורות שעליהם הסתמך, אבל אין רשימה של תפקידים שגילם. חבל; זהו מידע חשוב בספר שכותב שחקן, גם אם הוא לא רואה עצמו בתפקיד ראשי. אבל בסופו של דבר, כמבקר אני יודע שאני צריך להתייחס למה שיש על הבמה, ולא למה שהייתי רוצה שיהיה עליה.

***

תיקון טעות

אני מתנצל בפני שמואל הספרי על שבמאמרי על ההצגה "בית ספר לנשים" בתיאטרון הקאמרי (הארץ, 5.6) טעיתי בשם עיבוד ישראלי בן זמננו שהוא כתב וביים על פי "טרטיף" של מולייר. הצגה זו, שהועלתה בתיאטרון הקאמרי בשנת 2001, נקראה "הרב קמע". בטעות, שאסור היה לי לעשות, כתבתי ששם ההצגה היה "אדון וולף", עיבוד ישראלי בן זמננו ל"וולפונה" מאת בן ג'ונסון, שנכתב על ידי הלל מיטלפונקט ובוים על ידי אילן רונן בתיאטרון הקאמרי בשנת 1997.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ