"המערכה האחרונה": כרוניקה של אקדח - חיית במה - הארץ
הצגה

"המערכה האחרונה": כרוניקה של אקדח

מה מקומו של שחקן קשיש בתיאטרון? עיבוד של ניקו ניתאי, בן 80, למחזות של צ'כוב, בוחן את השאלה הזו בדרך מעניינת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכאל הנדלזלץ

במעמקי התחנה המרכזית החדשה, בין קהל הישראלים והזרים שהולכים לאוטובוסים דרך מזללות, מכוני קעקועים, חנויות נוצצות יותר או פחות, ואווירת העזובה הכללית, נמצא "תיאטרון קרוב", ביתו ומבצרו המסביר פנים של ניקו ניתאי.

קשה להאמין, אבל הילד הנצחי הזה של תיאטרון השוליים הישראלי הוא בן 80, וכנראה לא במקרה בחר לציין את מקומו בחיים באמצעות פסטיש מיצירות צ'כוב, כשהוא מתחיל מהמערכון "שירת הברבור", על שחקן קשיש שנשכח ­ או שכח עצמו ­ בתיאטרון ומסכם את חייו באוזני הלחשן.

כבר בפתיחת ההצגה מתגלה הכוונה של ניתאי, המעבד והבמאי: הקהל רואה במה ריקה ובעומקה מסך לבן. נשמעת סדרת יריות. לאולם מתפרץ, מגבו של הקהל, אדם בבגדי מאבטח עם אקדח בידו. מהר מאוד מתברר שהיריות שנשמעו היו רק קפצונים, והם שארית מחזרת תיאטרון שבעקבותיה נרדם שחקן קשיש מאחורי הקלעים (המסך הלבן).

מתוך "המערכה האחרונה". ניתאי (במרכז) עושה תיאטרון במקום שלא שייך לתיאטרוןצילום: אריקה לינור קוצ'וק

אבל השחקן איננו רק דמות: הוא בראש ובראשונה ניתאי עצמו. קשה לטעות בזיהוי. הקומה הגבוהה, התנועה הגמישה-גמלונית, השיער העבות והזקן הפרוע ששיבה לא זרקה בהם, הפנים צרובות השמש, העיניים מלאות התמימות והקול הייחודי.

די מהר מתברר שגם המאבטח הוא שחקן (יונתן מילר) אבל בדרך זו מיקם ניתאי את ההצגה בהקשר הגיאוגרפי-תרבותי. הוא עושה תיאטרון במקום שלא שייך לתיאטרון, בתחנה המרכזית. והוא כביכול לא מכאן וגם לא מעכשיו: כשהמאבטח מעיר לו שהוא בתחתונים, מתקן אותו ניתאי, בשמץ עלבון בקולו: זה לא תחתונים; זה גאטקעס. הנה לכם רב-תרבותיות אל-זמנית.

ועוד מגלה הקהל שניתאי-השחקן נרדם בעוד שאר השחקנים הלכו לחפש אוכל בתחנה המרכזית. הם חוזרים, מוכנים להמשיך לעבוד, והמאבטח כאמור מגויס ללהקה. מתברר שההצגה שעליה עושים חזרות היא מקבץ תמונות עם אקדח ממחזות צ'כוב, שכותרתה ככותרת ההצגה שבה אנחנו צופים באותו רגע, "המערכה האחרונה".

אבל לפני שהחזרה-הצגה מתחילה מתבררים יחסי הכוחות בין ניתאי והשחקנים הצעירים: בשבילו זו אמירה אמנותית, ואפילו סיכום יחסו לחיים ולתיאטרון. בשביל הצעירים זו עבודה, שלב מעבר למשהו אחר, אולי טוב יותר. השחקניות מחליפות ביניהן תקוות: להיות מלוהקת לסדרה או לפרסומת. הן לא מדברות על תפקידי תיאטרון שהן רוצות לשחק.

אינני יודע מה מן הטקסט של סיפור המסגרת של ההצגה (התיאטרון בתוך התיאטרון) נכתב בחזרות, כתוצאה מהדינמיקה בין ניתאי החולם הנצחי ושחקניו הצעירים. מה שברור שהמתווה הוא של ניתאי, והוא בחר בכותרת "המערכה האחרונה" לא במקרה.

ניתאי פותח במערכון שהוא מערכה אחרונה בחיי שחקן ("שירת הברבור"), וההצגה כולה היא בעצם מקבץ מערכות אחרונות (למעשה תמונות אחרונות או כמעט אחרונות) מהמחזות "איוונוב", "פלטונוב", "השחף", "שד היער" ו"הדוד וניה". מאחורי ההצגה מרחפת אמירה המיוחסת לצ'כוב, שנמצאת במכתב לידיד מבקר מ‑1889 בגרסה המתומצתת "אין לשים אקדח טעון על הבמה אם לא מתכוונים לירות בו". על פי רוב מצטטים אותה בנוסח מפותח יותר, כביכול מפי צ'כוב: "אם במערכה הראשונה תלית אקדח על הקיר, עליו לירות במערכה האחרונה. שאם לא כן, אל תתלה אותו כלל".

בשיעורי מחזאות ותסריטאות קולנוע וטלוויזיה קוראים לכלל הזה "האקדח של צ'כוב", ומטרתו להבטיח שלא יהיו ביצירה פרטים מקריים ושרירותיים שאינם מנוצלים במכלול השלם ומשרתים אותו, ושאין לקדם עלילה באמצעים מפתיעים שלא נרמזו קודם לכן. על מישור קצת אחר, הכוונה לכך שהיצירה ­ בניגוד לחיים ­ היא מערכת מאורגנת ומתוכננת, ולכל פרט או מעשה יש סיבה ותוצאה. זה, כמובן, מאיר באור אירוני את כל הסגנון הריאליסטי בתיאטרון, שכתיבתו של צ'כוב משויכת אליו, ואת היומרה והאשליה שמה שנראה על המסך או על הבמה הוא ­ או שהוא יכול להיות ­ כמו בחיים.

באופן ספציפי להצגה הזו, האקדח הראשון מופיע בה בחגורתו של המאבטח. השחקן-ניתאי חושף מיד את כלל האקדח המיוחס לצ'כוב, כלומר המתחייב באמנות, והמאבטח מנפץ את האשליה כשהוא מכריז שאצלו משתמשים באקדח רק בחירום. האם מצוקה נפשית של דמות ­ כמו שמגלה הקהל בהצגה במקבץ התמונות הצ'כוביות ­ היא בחזקת חירום?

מתוך "המערכה האחרונה"צילום: אריקה לינור קוצ'וק

זאת ועוד: מקובל לראות את הדרמה של צ'כוב כבעלת נושא משותף וגורל משותף למרבית הדמויות: חיים שהוחמצו, שנחיו על ידי אחרים במקום אחר או בזמן אחר; עניין של פספוס והחמצה. ואילו השימוש באקדח מעצם טבעו נועד למעשה קולע. לא די בכך שעליו לא להיות תלוי סתם כך על הקיר כפוטנציאל. מישהו אמור ליטול אותו בידיו ולירות. ואם לירות, אז במי? לקלוע ולפצוע או להרוג, או להחטיא? והאם ההחטאה היא מעשה קולע, או החמצה?

וכך אנו רואים את ניתאי כ"טרגיקון בעל כורחו" שכולם מערימים עליו משימות ואפילו האיש שלפניו הוא מתנה את צרותיו רק מוסיף עליהן, עד כי הוא מוכן לחטוף אקדח ולהרוג כל מי שיעלה לו על הכוונת. אחר כך איוונוב, שנשוי לאשתו היהודיה שירדה מנכסיה וחלתה, ולוטש עיניים לנשים אחרות, עד שהוא נדחף להתאבדות; פלטונוב, המלהטט בין נשים שחושקות בו ואינו יודע במי לבחור, עד שהוא נורה על ידי אחת מהן; קוסטיה ב"שחף" שמתאבד (ההתאבדויות, אגב, מאחורי הקלעים); ו"שד היער" שבו הדוד ז'ורז' מתאבד (מאחורי הקלעים); ב"דוד וניה", שהוא עיבוד של צ'כוב ל"שד היער", וניה מחטיא פעמיים במערכה האחרונה .

איזו מן היריות האלה היתה פגיעה בול ואיזו החמצה, לא בעולם המוחשי אלא בעולם הרגש והמשמעות? מה גם שלקראת סוף ההצגה, כשהשחקנים הצעירים כבר הלכו לדרכם, נשאר ניתאי על הבמה, ובידו אקדחו של המאבטח. הוא מתבונן בו, כאילו שוקל במי אמור לירות האקדח הזה שהופיע בתמונה הראשונה של ההצגה.

יכול להיות שאני מייחס יותר מדי לעיבוד שעשה ניתאי לטקסטים של צ'כוב עם תוספותיו (בנוסח עברי של סילביה שיז'אי, עם ייעוץ דרמטורגי של דורית ניתאי נאמן), מפני שברור למדי שמה שמעניין את ניתאי הוא לא הצד העיוני-פילוסופי, אלא התיאטרוני; חלק מהייחוד של העשייה שלו ב"תיאטרון קרוב" הוא המפגש בין העולם התרבותי שלו ואישיותו הבימתית וטעמיה, לבין שחקנים צעירים שזוהי להם הזדמנות לעשות תיאטרון, לצד העבודות האמורות לקדם את ה"קריירה" שלהם ואת השתכרותם.

את שני השחקנים הגברים ­ אלון שטיינברג ויונתן מילר ­ ראיתי כבר בכמה הצגות קודמות. שטיינברג עובד הרבה במסגרת של "תיאטרון קרוב", ויש לו נוכחות בימתית מאוד משכנעת. כאן הוא מחליף, כנדרש מהעיבוד, כמה תפקידים, ומשאיר את נוכחותו בזיכרון בתפקיד הדוד וניה, בתמונה שכמעט מסיימת את ההצגה (שהיא תמונת הסיום של "הדוד וניה", שכולה טקסט אופטימי ­ ברוחו הבלתי מנוצחת של ניתאי ­ בתוך חווית יאוש עמוק).

יונתן מילר גילם כמה תפקידים בתיאטרון "גשר" מאז שסיים את לימודי המשחק, וכאן יש לו חלק משמעותי ביצירת המשקע הרגשי של ההצגה, בתפקיד המאבטח, שבא כאילו מבחוץ ונשאב לתוך העלילה. יש לו הקרנה "ישראלית", בלי אמצעית, מחוספסת, ולכן מרשימה מאוד הדרך שבה הוא מגלם את קוסטיה, בתמונת הפגישה שלו עם נינה ב"השחף".

את שלוש השחקניות שבהצגה ראיתי על הבמה לראשונה. כיוון שלא חולק לקהל דף עם ביוגרפיות של המשתתפים חיפשתי בגױגל, וגיליתי שלשלושתן יש רקע שאינו ישראלי בלבד, בין אם במוצא או בלימודים. זה אולי מסביר את הנוכחות ה"אחרת", זאת של עשייה תיאטרונית אמנותית ולא "הוויה" לבד על הבמה. הגנים, כמובן, אחראים ליופי, וזה מרשים במיוחד אצל נעמה פרייס בתפקיד אניוטה ב"איוונוב".

לילך דייויס מביאה את הטקסטים של צ'כוב לידי סיום בהצגה הזו, בתפקיד סוניה, לצדו של הדוד וניה, וזה אחרי שיונתן מילר עוזב את הבמה בתפקיד אסטרוב (ניתאי היה כאן סרבריאקוב, ופרייס ילנה, שוניה ואסטרוב מתאהבים בה). זו אחת משתי הסצינות שמעוררות תיאבון לראות את השחקנים האלה, על הבמה האינטימית הזאת דווקא, במחזה צ'כובי שלם.

אבל הפלא האמיתי בזעיר אנפין התרחש על הבמה בתמונת המפגש של קוסטיה (מילר) ונינה (תמר חנה שטיירמן) מן המערכה האחרונה של "השחף". מה שהיה ייחודי בעיני בתמונה זו ­  מלבד החן של שני אנשים צעירים אלה ­ הוא העדר מוחלט של מלודרמה וסנטימנטליות. שניהם היו כל כך ענייניים, רגישים, קשובים ומרגשים, שסוף סוף ­ וזו הרי תמונה שמככבת בבחינות שחקנים לרוב ­ המפגש הזה צילצל נכון; גם הרה גורל, וגם שגרתי לחלוטין. כמו העיסוק בתיאטרון בכלל.

ובחזרה לניתאי: אני לא מכיר בתיאטרון הישראלי עוד שחקן שמסוגל לפרוץ לבמה, לחסום את דרכה של נינה החוצה (אחרי הליכתה, ובגללה, קוסטיה הרי מתאבד; הרובה שבו ירה בשחף במערכה השנייה יירה הפעם בו, ויהרוג) ולהיות אמין לגמרי ­ - מעורר הזדהות דווקא בגלל שזה מעשה כל כך מופרך וילדותי ­ - בטקסט של צופה נאיבי המתערב בעלילה של הצגה: "למה את הולכת?" הוא גער בה. "את לא מבינה מה את עושה לו?"

האקדח שעליו ניקו ניתאי ושחקניו מדברים הוא זה של עשיית תיאטרון. זה שאנחנו יודעים שהוא יורה קפצונים. אבל דווקא הוא, כשניגשים אליו ביושר, בהתלהבות ובאהבה, פוגע בול בנפש גם אם הכדור מחטיא את מטרתו המוצהרת.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ