בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ריאליסטי עם סלסולים: ליאור אשכנזי בצרפתית

המחזה הצרפתי "שם פרטי" הושק בבית לסין לפני שנה והסרט על פיו יוקרן בארץ בחודש הבא. הדמיון בין ליאור אשכנזי למקבילו בתפקיד עוצר נשימה

7תגובות

לפני שנה, ביוני 2011, עלתה בתיאטרון בית לסין ההצגה "שם פרטי", בבימויו של משה קפטן, על פי מחזה צרפתי שכתבו מתיה דלאפור ואלכסנדר דה-לה פאטאלייר. מסיבות לא ענייניות, לא יצא לי לראותה בבכורה. כך המשכנו לחיות, היא ואני, ואיש לא היה יודע על יחסינו אלמלא הפכה עתה ההצגה לסרט, המבוים על ידי המחזאים, שיתחיל להיות מוקרן על מסכי ישראל ב 12 ביולי.

בין בכורת ההצגה הישראלית בבית לסין ובכורת הסרט הצרפתי המתרגשת עלינו, ביקר בארץ ברנאר מורה ¬ במאי ההצגה במקורה הצרפתי ומנהל התיאטרון המסחרי "אדוארד השביעי", שבו היא עלתה ב 2010. מורה, שהוא גם אחד ממפיקי הסרט ואף משחק בו תפקידון זניח, העביר בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב כיתת אמן שמטרתה היתה להכיר מקרוב לתלמידי המשחק והבימוי לתואר שני את מולייר (המאה ה 17) המוכר לצופה הישראלי (או לפחות כך הוא חושב), על תביעות המחזאות שלו, ואת פייר מאריבו (המחצית הראשונה של המאה ה 18), שהוא ארץ כמעט לא נודעת ליוצרי וצופי התיאטרון בישראל.

רצה המקרה וצפיתי באותו שבוע גם בגרסה התיאטרונית העברית של "שם פרטי" באיחור, כאמור), גם בהקרנה מוקדמת של הסרט, וגם בבכורה הישראלית של "משחק של אהבה ומזל" של פייר מאריבו בתיאטרון החאן ירושלמי, בתרגומו של דורי פרנס ובבימויה של ג'יטה מונטה. (זאת הזדמנות, אגב, לתקן את עצמי: בניגוד למה שטענתי בביקורת הקצרה על הצגת החאן, זו אינה הפעם הראשונה שמאריבו מועלה על במת התיאטרון העברי. ב-2008 כבר העלתה קבוצת צעירים של הבימה את מחזהו "המחלוקת", בתרגומו של פרנס ובעיבודה ובימויה של סיגל אבין. להגנת זיכרוני הבוגדני אטען, שההצגה ההיא התרכזה בעיקר בעלילת המחזה והתעלמה כמעט לחלוטין מדרישותיו הסגנוניות).

אייל למדסמן

וכאן אנו מגיעים לעניין שחשוב להבין: מאריבו שייך לעידן ההיסטורי שמקובל להקיף במונח "בארוק". זוהי מילת התואר המנסה לאפיין אמנויות שונות שנוצרו באירופה בין 1600 ל 1750. המקור האטימולוגי הוא "פנינה לא מושלמת", ובהשאלה "מורכב, רב פרטים" ¬ מונח שבמקורו אמור היה לציין דווקא פגם, את ריבוי הפרטים הקטנים והקישוטים המסיטים את תשומת לב ממה שאמור להיות לכאורה מרכז העניין ביצירה.

הכי קל להסביר זאת בתחום המוסיקה: אחד ממאפייני מוסיקת הבארוק הוא קישוטים (סלסולים, "טרילים") הקיימים בזכות עצמם, מבלי להשפיע או לנבוע מהמלודיה וההרמוניה, ונועדו להפגין את הוירטואוזיות של היוצר או המבצע.

כמו יסמינה רזה

קל להדגים את זה גם באמצעות "משחק של אהבה ומזל" של תיאטרון החאן (בעיצובה של פולינה אדמוב). אחד המאפיינים של מחזות מאריבו (וחלקים ממחזות מולייר לפניו) הוא שהשחקנים נתבעים להציג חטיבות ארוכות של טקסט שקיימות בעיקר לשם המשחק המילולי או הטיעון הפילוסופי, ואינם נובעים מהנמקה פסיכולוגית או פעולה פיזית בעלילה. זה חלק מערכה של היצירה, אבל די קשה "למכור" את זה לקהל בן זמננו, שרגיל לריאליזם על הבמה, כשהטקסט לא קיים בזכות עצמו אלא הוא תוצאה של נושא (בתיאטרון חברתי או פוליטי) או של רגשות ויצרים (במלודרמה ריאליסטית).

הבמאית מונטה, עם שותפיה ליצירה, פותרת את האתגר התיאטרוני הזה באמצעות פרטי לבוש, תנועה ומוסיקה. יש בכך משהו ממאפייניה של האמנות שאנחנו נוטים לשכוח דווקא בסוגה הריאליסטית שאנחנו רגילים לה בתיאטרון (לא מעט בזכות הטלוויזיה והקולנוע הפופולרי), והוא העובדה שחלק מהגדרת האמנות הוא הפניית תשומת לבו של הצופה (או המאזין או הקורא) למבע: לשפה, לאמצעים התיאטרוניים.

משהו מן הבארוקיות נשאר עד היום גם בדרמה ה"ריאליסטית" הצרפתית ובשפה הצרפתית. לא במקרה דוברי השפה הזאת מסוגלים לדבר זמן רב, באופן שיש בו משהו משכר, מבלי לומר דבר. וכאן אני מגיע למחזה ולסרט "שם פרטי", שניהם מעוגנים היטב בסוגה הריאליסטית (התרגום של דורי פרנס טוב, כרגיל, אם כי אני לא משוכנע שכל הפתרונות שלו למשחקי המלים המקוריים מוצלחים דיים).

מבחינת הצופה הישראלי, סוג כזה של מחזה ריאליסטי הוא נדיר מאוד. כיוון שאין אצלנו חטא ביקורתי חמור יותר מיצירת "ספויילר" (כלומר, חשיפת פרטי עלילה שעלולים לפגוע במתח) וכיוון שבתחום הזה אשמתי די, אני מנוע מלהרחיב על נושא המחזה ועלילתו. מה שאני כן יכול לומר זה שב"שם פרטי" נפגשת קבוצה של צרפתים בני זמננו, חלקם חברים מילדות, והצופה עד לעוד ערב חברתי שלהם, שבמהלכו כל מערכות היחסים הלכאורה יציבות ומובנות מאליהן מתערערות, הדמויות מגיעות לעימות, וגם להשלמה מסוימת, שלקחיה בצדה, בסופו של דבר.

"שם פרטי" של דלאפור ודה-לה פאטאלייר דומה בסוגו במידה רבה ל"אמנות" של יסמינה רזה (שהוצג בישראל פעמיים: לפני כעשר שנים בבית לסין ולאחרונה בתיאטרון חיפה). לשני המחזות יש נושא המוצהר בכותרתם: "שם פרטי" ו"אמנות". שניהם מפגישים שלושה חברים גברים (אם כי ב"שם פרטי" יש תפקיד לא מבוטל גם לנשים). אכן, נקודת המוצא היא "מה זה אמנות טובה" (במחזה של רזה) או "עד כמה שמו של תינוק הוא פרטי ועד כמה הוא משמעותי" (אצל דלאפור ודה-לה פאטאלייר). אבל הוויכוח הזה, המרתק לעצמו, הוא רק כיסוי לדיון עמוק יותר על יחסי חברות: על מה הם מבוססים, כמה קל לערער אותם בוויכוח שולי לכאורה ומה נדרש כדי להשאירם בתוקף.

אין לנו כזה

למה זה מעניין דווקא בתיאטרון הישראלי? מפני שלנו אין כמעט תיאטרון כזה. החברות הישראלית איננה מתפוררת בדרך כלל בגלל נושא "תיאורטי" מופשט; היא בדרך כלל חותרת לסוד מן העבר המשותף: השואה, מלחמות ישראל, יחסי יהודים ערבים, מחלוקות אידיאלוגיות ישנות או עכשוויות. תבדקו חלק ניכר, אם לא חלק הארי, במחזאות של מיטלפונקט, סובול, ליברכט, גורן, ובאופן חלקי גם הספרי ומזי"א וגוב (עם כל ההבדלים ביניהם) ¬ תמיד מלווים את היחסים בין הדמויות נושאים "גדולים" מרומה של ההוויה הישראלית-יהודית. כמעט אין מחזות שבהם יחסים בין חברים עומדים להתמוטט בגלל ויכוח על שמו של תינוק או על ערכה של יצירת אמנות. עיסוק בנושאים כאלה נחשב בדרמה ובתיאטרון הישראלי ל"קישוט" חסר ערך; משהו שבעבורו לא מעמידים יחסי חברות או אהבה במבחן.

את המחזות מהסוג הזה אנחנו בדרך כלל מייבאים, ומציגים במידה זו או אחרת של הצלחה. וזה הזמן להגיד שההצגה "שם פרטי" בבית לסין היא בהחלט הצלחה, לא מעט בזכות הליהוק הנכון של שלושה שחקנים מיומנים מאוד, קומיקאים בעלי יכולת מוכחת לגלם תפקיד דרמטי מורכב: ליאור אשכנזי, דב נבון ומורדי גרשון. מבחינתי, היה מאלף לראות אותם על הבמה, וכמה ימים אחר כך לראות את הסרט הצרפתי שנעשה על פי ההצגה הצרפתית, שבה שניים מתפקידי הגברים מגולמים עד ידי מי שגם יצרו את התפקיד על הבמה.

ליאור אשכנזי מגלם את ונסן לארשה, בורגני מרוצה מעצמו, שטחי, קל דעת, גס רוח ומקסים, שקל לראות בו את המקבילה הצרפתית ל"מה הכי ישראלי בעיניך". בשבילו הכל בעצם זה "סתאאאם". כשראיתי על המסך את פטריק ברואל, המגלם את אותו תפקיד, כמעט שנעתקה נשימתי: אותו סוג של מה שמיטיבה להביע המלה (האנגלית דווקא) suave, אותו גוון של שיזוף, ואותה שפת גוף מלאת ביטחון עצמי, כמעט טווסי.

לעומתו מופיע דב נבון בתפקיד הפרופסור הנפוח מעט, שהוא מצד אחד אינטלקטואל מתנשא ומצד שני זכר התלוי באשתו וזקוק לאישורה; גם כאן שרל ברלן, המגלם את התפקיד על המסך, מרתק בדמיון שלו לנבון, ומרתקת היכולת של שניהם לעבור בהרף עין ממין איפוק נבוך להיסטריה בטורים גבוהים. ואגב, כאן בא לידי ביטוי אחד ההבדלים בין הסרט הצרפתי להצגה הישראלית (לא ראיתי את ההצגה הצרפתית, כך שאינני יודע אם ההבדל קשור במעבר מהבמה לקולנוע, או שהוא הבדל בין הסגנון הישראלי לצרפתי). הגרסה הקולנועית הצרפתית היא בסך הכל מאופקת יותר מבחינת ההתנהגות.

בהצגה שביים קפטן ניתנות לאשכנזי ונבון כמה הזדמנויות ל"קישוטיות בארוקית" של משחק. כך, למשל פורץ אשכנזי במופע של עיוותי גוף וקול פרוע כשהוא מדגים את הקמצנות של חברו פייר, ונבון מפגין היסטריה הכוללת את הורדת הסוודר וקשירתו על מתניו בתגובה לדברי אשתו בהצגה על "בעייתו הקטנה". אלה רגעי בדרנות הגוררים צחוק היסטרי מן הקהל, והם בחזקת קישוט בארוקי מהנה, אך לא בטוח שהכרחי. כיוון שההצגה משחקת כבר שנה, אינני יודע מה מן ההגזמה הקומית של אשכנזי ונבון לקוח מן הבימוי המקורי ומה מזה הוא תגובתם כפרפורמרים מיומנים לצחוקים של הקהל.

מול נוכחותם המבוססת של אשכנזי ונבון על הבמה, בולט הישגו של גרשון בתפקיד הצלע הגברית השלישית בחברות ¬ זו שרוצה לפשר ולהיות בסדר עם כולם ולכן כולם מתאחדים נגדה (יש דמות כזאת גם ב"אמנות"). הייחוד של גרשון, דווקא בהשוואה לאקסטרווגנטיות של שני הפרטנרים שלו, הוא בהיותו מופת של אנדרסטייטמנט העשוי בחן, והוא אינו נופל מגיום דה טוקנדק, שמגלם את הדמות בסרט ושגם יצר אותה על הבמה בפאריס. דמות זו גם נושאת במידה רבה את הפתרון העלילתי של המחזה, וגרשון חושף את הפתרון המפתיע והמשעשע הזה בדרך מרשימה.

יעל לבנטל, המנוסה בתפקידים קומיים (וקצת פחות בדרמטיים שאינם קומיים), ומיכל לוי משלימות את הליהוק הישראלי המשכנע, שבתפאורה אמינה אחת (של נטע הקר; הסרט, באופן טבעי, יוצר ריאליה מרשימה יותר עם צילומי חוץ, בעיקר בהתחלה) מספק לקהל חוויה תיאטרונית משעשעת ומהנה מאוד. וכך גם הגרסה הקולנועית. "שם פרטי" מאפשר לצופה לחשוב קצת על חייו ועל חבריו, למרות שלכאורה מדובר בקישוט אחד גדול ולא באמת חשוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו