בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מלאכת החיים": בשלולית הזאת השקעתי את חיי

הגרסה שביים רוני פינקוביץ למחזה של חנוך לוין היא ארצית ואכזרית יותר משתי הגרסאות הקודמות, ולכן איכשהו נוגעת יותר לחיי הצופים

14תגובות

רבי טרפון אמר ש"היום קצר והמלאכה מרובה", וש"לא עליך המלאכה לגמור", ואינני טוען, כמובן, שמשניות ט"ו וט"ז במסכת אבות קשורות למחזהו של חנוך לוין, "מלאכת החיים", המועלה עתה על במה מרכזית בפעם השלישית מאז נכתב (ב-1981, וכמעט נגנז על ידי מחברו), אבל ידוע שהיה ללוין רקע במסורת היהודית שכן הוא למד בבית ספר דתי. גם במחזה הזה אפשר למצוא רמז לכך, בהזיה של גיבור המחזה, יונה פופוך, לפני מותו: "שבת בבוקר. ראו: אב הולך/ עם בנו לבית הכנסת/ יד הבן ביד אביו". גם יצחק לאור, פרשנו המובהק והמאלף של לוין (שכתב מאמר לתוכנייה של ההצגה החדשה בבית לסין) משייך את הסצינה הזאת לאוטוביוגרפיה של לוין.

שמו של המחזה מביע את הייחודית של תוכנו. החיים שיונה ולביבה אשתו, שניהם לקראת גיל 60, מתעמתים על משמעותם, הם קודם כל "מלאכה". אמנם גם בריאת העולם בבראשית נקראה מלאכה, אבל בשפת היום-יום, ובוודאי בשפתו של לוין, הכוונה היא לסוג של אומנות, מיומנות, עבודת כפיים ואולי אף עבודת פרך.

גדי דגון

בתחילת המחזה אמנם הופך הבעל, יונה פופוך, את המיטה על אשתו, מתוך חרדה - המבוססת על המחשבה הרומנטית שלחיים צריכה להיות משמעות - ש"הנה חלפו החיים של יונה פופוך" והוא בעצם לא חי אותם אלא הם קרו לו. הסיבה העיקרית לכך, טוען יונה באוזני אשתו, היא חייו לצדה. אבל לקראת סופו של המחזה, כשיונה כבר מת (גופו מוטל על המיטה אבל דמותו ממשיכה לדבר) משמיעה לו לביבה אשתו את האמת הפרוזאית: החיים ביחד הם שותפות בבית מלאכה. "יונה, קום! הבוקר מתקרב. שער/ בית המלאכה הישן של חיינו נפתח בחריקה./ קום לעבוד, יונה, קום לסיים/ איתי ביחד את מלאכת החיים!".

לוין חשב שהמחזה הזה שלו אינו ראוי או שלם. הוא הועלה פעמיים בחייו, ולוין מעולם לא ביים אותו. מיכאל גורביץ' הציל אותו מגניזה וביים אותו לראשונה ב-1989 בהבימה. בכל מחזות ה"שכונה" של לוין ("חפץ", "יעקבי וליידנטל", "סוחרי גומי", "נעורי ורדלה", "קרום") אומרות הדמויות זו לזו את מה שאנחנו לפעמים חושבים על זולתנו אבל לא מעזים לומר ובדרך כלל מתביישים על עצם המחשבה. "מלאכת החיים" הוא מהבוטים שבהם, ולא רק בגלל שיונה קורא לאשתו "בהמה" ו"תחת" ומודיע לה ש"פג תוקפך", בעוד היא מתריסה באזניו שהוא "גבר מזדקן עם אבר מזדקן".

על פי עדותו של גורביץ', הוא הצליח להשפיע על לוין למתן מעט את האכזריות, מה שאיפשר להוסיף להצגה דמות של ילד, המופיע בזיכרונותיה של לביבה על חיי הנישואים שלהם. אבל מה שבעיקר הפך את "מלאכת החיים" לאחד המחזות המצליחים ביותר של לוין אצל הקהל, היה הליהוק: ליה קניג היתה לביבה ונסים עזיקרי היה פופוך, ושני שחקנים אלה ניחנו בסוג מסוים של חום ואנושיות שעורר אצל קהלם, בבימוי של גורביץ', מידה רבה של חמלה אליהם למרות חשבון החיים האכזרי שהם מגישים זה לזו. לכן גם זכור המחזה בסופו של דבר דווקא בזכות תכונה שבדרך כלל צוינה כחיסרון בעולמו של לוין: חמלה.

פסי גירש

בגרסתו הבימתית השנייה, שהועלתה ב-1998 בבית לסין בבימויו של עודד קוטלר, גילמו את שתי הדמויות יוסי בנאי ותיקי דיין. להבדיל מקניג ועזיקרי, לבנאי ולדיין היתה פרסונה בימתית מובהקת: הם תמיד היו הדמות בכל מלאותה - אבל גם הם עצמם; לכן במובן מסוים האכזריות שבהתנהגות הדמויות לא נזקפה לחובת השחקנים, שהתקיימו על הבמה במקביל לדמות שגילמו, והאהדה הבסיסית שהקהל רחש אליהם לא נפגעה.

מבחינה זו הגרסה השלישית, הנוכחית, של "מלאכת החיים", בבימויו של רוני פינקוביץ', היא הקרובה ביותר בעיני לרוחו של המחזה ולרוחו של לוין, כי נעדר ממנה קמצוץ של רחמים וסנטימנטליות. לאורה ריבלין וששון גבאי הם לגמרי ארציים בהתנהגותם זה לזו, והכביסה המלוכלכת מתכבסת על הבמה ללא שמץ חומר מרכך. כך, למשל, שני רמזי המשגל הכושל בין לביבה ויונה מקבלים הפעם עיצוב ויזואלי שלא מותיר מקום לדמיון. לביבה מבקשת מיונה חיבוק אחרון לפרידה, הוא מתרצה ואומר: "פני אשה מושפלת מתמוססת בדמעות, עושות את הצינור שלך מוצק... יותר נכון, חצי מוצק... מה מוצק, מי מוצק...". היא שוכבת על הגב, הוא בין רגליה, ראשיהם לקהל, וכשידה של לביבה מנסה לעזור לו לחדור הוא מסלק אותה בגסות.

הנוכחות של חזקיה

כך שאם בשתי גרסאות הקודמות של המחזה איזנו השחקנים את האכזריות של אמיתות החיים המוצגות בו (לפחות בחלקו הראשון), הרי ריבלין וגבאי מגישים את הטקסט על מה שיש בו, והרכות, אם ישנה - והיא ישנה בחלק השני - היא רק פונקציה של הסיטואציה. הוא גס, היא אכזרית, יעילה וקטלנית.

זאת ועוד: ריבלין רחוקה מלהיראות כ"בהמה שפג תוקפה" וגם גבאי לא נראה "אפס מוחלט"; מן הליהוק והעיצוב הזה ברור שהטקסט הוא דעתן של הדמויות זו על זו, העומדת לא מעט בסתירה לאיך שהן נראות ומה שהן מפגינות. וכיוון שהדינמיקה בין הדמויות לקהל לא מעוררת הפעם חמלה, היא מאפשרת לצופים להתייחס יותר לזוגיות שלהם עצמם, כי כמו שאומרת לביבה כשיונה טוען על הצופים ש"החיים שלנו לא מעניינים אותם": "החיים שלנו מוכרחים לעניין אותם! אלה יהיו פעם גם החיים שלהם".

ליהיא לפיד

האיזון השונה ביחסי השחקנים, הדמויות והקהל, יוצר נוכחות אחרת גם של הדמות השלישית במחזה, גונקל. אם בגירסאות הקודמות בוצעה התמונה האחת של גונקל (בביצועם של שמעון לב-ארי ז"ל בהבימה והוגו ירדן יבל"א בבית לסין), המתפרץ לחיי זוג באמצע הלילה - כאפיזודה צדדית, כמפלט רגעי מן הקרב של הזוג הנשוי, הרי בבימויו של פינקוביץ' יוצר יצחק חזקיה המדויק ובעל החום מוקד נוסף במחזה.

מבחינת מה שהוא מקרין על הבמה הוא לא מגלם תפקיד משני. פתאום אומללות היחיד שלו, הצורך שלו להתחמם לאור הזוגיות - גם אם האומללה - של האחרים, היא המניעה את סופו של המחזה לאיזו השלמה של הדמויות עם זוגיותם ועם חייהם. פופוך מוכן להיות הוא עצמו, ובלבד שלא יהיה גונקל. וגונקל, למרות הגיחוך של דמותו, מסוגל - בזכות חזקיה - להיות סימפטי להפליא.

חזקיה מפגין איזו תובענות אגרסיבית, אובססיבית, ההופכת את דמותו של גונקל ליותר ממה שהיא במחזה. ולפתע עלה במוחי שיכול להיות כי התעקשותו של גונקל שיונה יחזיר לו דווקא עכשיו, באמצע הלילה, כובע שהשאיל לו לפני 15 שנים, היא איזה מענה בימתי לשאלה חסרת התשובה "למה?" ("למה חיים?", או במחזה אחר של לוין: "בן אדם כמוך, למה?"). והתשובה היא (רק בעברית): "כובע".

היו לי גם כמה הסתייגויות בהצגה, למשל מכך שהתפאורה של רות דר, שהיא מינימליסטית - ברוחו של לוין - פרושה מדי על הבמה: הדלתות, החלון, הארון - כולם רחוקים מהמיטה שבמרכז מכדי להיות ריאליים, והם פחות מדי מעוצבים כדימויים בימתיים. לא לגמרי הסכמתי גם עם התיאור של פינקוביץ' את התמונה האחרונה במחזה כזיקנה של יונה ולביבה ולא כדיאלוג של החיה והמת. אבל אלה זוטות.

צודקת בשטויות שלך

בעיני, ההצגה הזאת היא עוד שלב במלאכת האינטרפרטציה של המחזה הזה. כמי שמלווה את חיי המחזות של לוין על הבמה מראשיתם, היו בהצגה הזו מבחינתי גם כמה עלילות משנה חוץ-דרמטיות. האחת היא כשנזכרתי בכך שלאורה ריבלין גילמה ב-1970 בתיאטרון חיפה, במחזה "חפץ", את פוגרה, "בחורה צעירה ויפה, בת 24 בסך הכל... שופעת החיים", ואמה במחזה אז, כלמנסע (מרים גבריאלי), הודיעה לה: "עכשיו את משחקת את הנעורים שלך, אבל אחריך יבואו פוגרות אחרות ויהפכו לך סכינים בקרביים כמו שאת הופכת לי". עברו 42 שנים וריבלין בתפקיד לביבה מתלוננת (לפני עצרת האומות המאוחדות): "כל כל הרבה נשים חדשות נולדות כל הזמן ודוחקות אותי הצדה".

וששון גבאי, שהיה אחד הרוצחים ב"הוצאה להורג" (1977) והשוחט ב"הזונה הגדולה מבבל" (1980), הוא כאן הנאשם, יונה פופוך, השופט את חייו ודן עצמו לאומללות.

וישנה גם העלילה שלי עם המחזה הזה. ב-1989, כשראיתי אותו לראשונה, הייתי בן 39. צחקתי די הרבה למצוקתם של יונה ולביבה והסכמתי עם יונה שהחיים צריכים להיות בעלי משמעות, והאמנתי שהחיים עוד לפני.

בפעם השנייה שראיתי את המחזה, ב-1998, הייתי כבר בן 48, והפריע לי שהקהל באולם בית לסין צוחק כל כך הרבה ממצוקת הדמויות. חשבתי אז, כמו יונה, שזה הזמן שלי לנסות להפוך את חיי לבעלי משמעות ולהשפיע על מהלכם, לא לתת לדברים לקרות לי סתם. ובמקרה שלי, שלא כמו במקרה של יונה, המחשבה הזאת לא התייחסה לאשתי, שתחיה, אלא לעצמי ולעולם. החרדה של יונה לא הצחיקה אותי בכלל.

עכשיו כבר עברתי בגילי את גילם של יונה ולביבה. אבל לא בגלל הגיל, אני חושב, אני יודע, שלביבה צודקת כשהיא אומרת במחזה את אחד הדברים האלה שעליהם אומר יונה "מה שהכי נורא הוא שאת גם צודקת בשטויות שלך". זה קורה די בתחילת המחזה, אחרי שיונה אומר: "באיזשהו מקום מתרחשים חיים - ואני לא לקחתי בהם חלק"; ובתשובה אומרת לו לביבה: "לי לא אכפת מה מתרחש במקומות אחרים!/ אם העולם שלי היה שלולית - הנה בשלולית הזאת/ השקעתי את חיי! ומי יעז לומר לי שחייתי בשקר?/ אני ניהלת את חיי ביושר, לא קיבלתי מתנות,/ לא ממך, ולא מאף אחד אחר. חייתי כמו שחיים/ אנשים הגונים. עבדתי בפרך. מה היה השקר,/ ואצל מי, תגיד לי, נמצאת האמת?"

להבין את זה כשיש לך עוד מספיק זמן להעריך את זה, זאת מלאכת חיים שמכבדת את בעליה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו