בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראפרים, לסביות ועוד גילויים מפתיעים בפרינג' הישראלי

לא בעכו, דווקא בתל אביב גיליתי תיאטרון אחר מצוין: “קיץ אחרון” של קבוצת “תהל” ההומו־לסבית, על אהבת שבע נשים וסטרייטית אחת, ו”העיר הזאת” של תיאטרון “אינקובטור” הירושלמי, מחזמר־ראפ בלשי בחרוזים

6תגובות

בחול המועד סוכות כולם היו בעכו, כדי לצפות בהצגות התיאטרון האחר. אני, שהייתי נשוי לפסטיבל הזה באדיקות במשך יותר מעשרים שנה, מאז הקמתו, נאלצתי להתגרש ממנו כיוון שאולמות האבירים וגניהם לא כל כך מוכשרים למתקשים בהליכה. הפסטיבל קיבל את הדירה והילדים, ואני נשארתי בחגים בתל אביב.

אבל בכל זאת, וגם בגלל פגרת הקיץ של התיאטרונים הרפרטואריים, השלמתי בחול המועד סוכות את חובותי לתיאטרון השוליים שנשאר בתל אביב, וראיתי בסוף שבוע אחד שתי הצגות מצוינות, כל אחת בסוגה.

הראשונה היתה “קיץ אחרון” בתיאטרון תהל. זוהי קבוצת תיאטרון הומו־לסבי הפועלת ברציפות מזה כשנתיים, כשבסיס ההצגות העיקרי שלה הוא ב”הבת הגאה” בגן מאיר בתל אביב. הקבוצה נוסדה ביוזמתו של גרי בילו ז”ל ‏(כמצוין בלוגו‏). רוב הפעילים בה הם בוגרי בית הספר למשחק בית צבי, אותו ניהל בילו במשך 28 שנים, וכל הרפרטואר מורכב ממחזות שההוויה ההומו־לסבית היא במרכזן. לתיאטרון יש כרגע מספר הצגות ברפרטואר, מן הקלסיקה של הרפרטואר הצעיר הזה, בהן “מלאכים באמריקה” (עם אלי דנקר ואושרי סהר, בבימויה של מאיה שעיה) ו”סיפור אהבה בשלושה פרקים” (בכיכובו של אלון אופיר ובבימויו). הן מועלות במקבצים של כמה הצגות מדי פעם, כיוון שרוב השחקנים עובדים גם במסגרות תיאטרוניות אחרות, ופעולתם זו היא התנדבותית בחלקה, לפחות בחלקה.

“קיץ אחרון” נכתב על ידי המחזאית האמריקאית ג’יין צ’יימברס, ונחשב לאחד המחזות הראשונים העוסקים בהוויה הלסבית. הוא נכתב בראשית שנות ה–80 של המאה הקודמת, וכיוון שיש בו שמונה תפקידי נשים, הוא ייהפך מן הסתם לרפרטואר שגור בבתי ספר למשחק, הנזקקים למחזות עם הרבה תפקידי נשים ‏(ויחליף את “בית ברנרדה אלבה” של לורקה ואת “נשים בצמרת” של קריל צ’רצ’יל‏).

לסביות יכולות, הומואים לא

העלילה מפגישה באזור קיט אמריקאי שבע לסביות - שלושה זוגות ובודדה אחת, שהן חבורה קבועה ומיודדת מזמן - וסטרייטית אחת, אשה ששמה אווה ‏(חווה‏) שזה עתה נפרדה מבעלה ומחפשת את עצמאותה הנשית ונקלעת לחבורה הזו בטעות, מבלי שהיא יודעת את זהותן המינית. מבחינה דרמטית־היסטורית־חברתית, יש כאן היפוך פרספקטיבה כשהמחזה מוצג לקהל מיינסטרימי, שההנחה המקובלת ‏(ולא בטוח שהנכונה‏) לגביו היא שרובו סטרייטי: הנה, כך נראה העולם הסטרייטי בעיני הלסביות.

מלבד הייחוד שבהיפוך המצב החברתי השגור ‏(עדיין‏), שבו ההומו־לסבי הוא החריג ‏(מה שתיאטרון הומו־לסבי רוצה לשנות‏) הייחוד כאן במיקום העלילה בין נשים. במהלך ההצגה ואחריה ניסיתי לבחון אם אפשר היה לכתוב מחזה כזה על קבוצת גברים ‏(סטרייט אחד נקלע לאתר קיט של הומואים מבלי לדעת שהם כאלה‏) והגעתי למסקנה שלא: התכונה שלפעמים מפריעה לגברים אצל נשים - הנטייה והיכולת “לדבר על זה”, לפעמים לעייפה, ולא רק “לעשות את זה” - היא־היא שעושה את המחזה הזה לייחודי.

ירמי רייך

מלבד הקו העלילתי המתבקש - האם חווה הסטרייטית תיברא מחדש כלסבית - יש במחזה קו עלילה טעון רגשית לא פחות: הלסבית הבודדה, שעצם בדידותה היא פוטנציאל לפיתוח יחסים בינה לבין סטרייטית, גם עומדת למות בשל מחלת הסרטן. בשל פן זה של העלילה “הואשם” המחזה של צ’יימברס בסטנטימנטליות, מעין “סיפור אהבה” לסבי הסוחט רגשות.

אני לא מכחיש שפן זה קיים במחזה ‏(צ’יימברס, אגב, מתה מסרטן ב–1983, שנתיים אחרי בכורת המחזה, אך ככל הידוע כתבה אותו עוד לפני שנתגלתה מחלתה‏), ואינני יכול להסתיר שההצגה ריגשה אותי מאוד. אני מניח שראו ואולי אף שמעו אותי מוחה דמעות ומוחט את האף. זה היה גם בשל הביצוע ‏(ועל כך להלן‏), אבל בעיקר בגלל תמונה אחת, שהיא בעיני גרעינו של המחזה, וערכה איננו הומו־לסבי־סטרייטי, אלא אנושי ואוניברסלי.

אחרי המפגש הראשון בין הסטרייטית התמימה, שרק עתה החלה להיות מודעת למהות נשיותה במשמעות הפמיניסטית, לבין הקבוצה הלסבית ‏(שבשל היות כולן מאותו מין, המחזה יכול גם לדון בבהירות יחסית בשאלות של תפקידי מגדר בזוגיות‏) מתקיים במחזה דיאלוג בינה, לבין ליל, הלסבית שחיה לבדה, ושחייה קצובים ‏(גם את זה אווה לא יודעת, ולא תדע עד שיהיה מאוחר מדי‏).

בתמונה הזאת שמה המחזאית בפיה של ליל את המשפט המבריק “בסופו של דבר לסביות הן גם נשים” ‏(ובסופו של דבר זו בעצם כל התורה כולה על רגל אחת: “ההומו־לסבים הם גם בני אדם”‏), אבל עיקרה בעיני הוא הדו־שיח הבא:
ליל מייעצת לאווה “את לא שייכת לכאן”, ועל זה משיבה אווה: “אני לא שייכת לשום מקום. אני לא שייכת לכאן. לנישואים שלי, לחיים שלי. ואני פוחדת להיות לבד. מעולם לא הייתי לבד”. על זה עונה ליל: “כל אחד הוא לבד, אווה, במוקדם או במאוחר. את כל הדברים החשובים אנחנו עושים לבד”.

יותר משזה מחזה על הוויה הומו־לסבית, או על התמודדת עם המוות ‏(והוא כמובן גם על זה‏) זהו מחזה על הצורך של האדם לדעת להרגיש ולממש - המלה המודרנית היא “לנכס” - לעצמו את חייו. ושמונה הנשים במחזה עושות את זה להפליא.

ביימה ועיצבה את המחזה ביד רגישה מאוד איה שבא, והוא חי ומרגש במיוחד בזכות צוות שחקניות מעולה. ליטל שמש מגלמת בחיוניות רבה את אני, הפסלת הידועה, ונטע־לי סוקר היא ריי, בת זוגה שיודעת ונהנית לבשל ולנהל בית. אורלי טובלי מביאה לבמה תחושה של בגרות ובשלות בדמות סו, הלסבית העשירה והמבוגרת יותר, ביחסי תלות ושליטה עם דונה ‏(בת חן סבג שמפזרת קסם, טיפה קריקטורי, בשפע־חן כבימבו‏) הצעירה ממנה בהרבה. סיוון קרצ’נר ‏(שעשתה תפקידים מעולים בכל הפקות התיאטרון הזה, והיא אחד העוגנים של הקבוצה‏) מגלמת את הלסבית בארון, בתפקיד הרופאה הפמיניסטית, ונסחפת מעט להגזמה בראשית ההצגה. דמותה, אגב, היא מעניינת במיוחד, כי לכל אורך המחזה יש בה אי בהירות מגדרית. בת זוגה היא ריטה, מזכירתה, אותה מגלמת תמר גוטמן.

המחזה קם - ובמקרה הזה בהחלט לא נופל - על ליהוק שני התפקידים הראשיים. ליז רביאן מגלמת את אווה במידה הנכונה מאוד של נשיות בשלה ותמימות כובשת. הדמות שלה עוברת את השינוי הגדול ביותר לאורך ההצגה, ורביאן בהחלט נותנת את ההרגשה שאווה למדה להיות שייכת לעצמה, דווקא בזכות הזוגיות קצרת הימים במהלכה התמסרה לליל.

את ענת זמשטייגמן בתפקיד ליל ראיתי עוד כשהיתה בבית הספר, לפני יותר מעשר שנים. עם הזמן היא רק השביחה כשחקנית. יש לה יכולת נדירה למדי לתת לצופה תחושה שהיא טבעית לחלוטין. שהיא לא מגלמת תפקיד אלא חיה אותו ממש. כשהיא מצליחה לעשות זאת בקרבה אינטימית לצופה, ובתוך העלילה הזאת, אני מעז להניח שלא רק אני התרגשתי עד דמעות למראה סיפורה וסיפור חברותיה, בקיץ האחרון הזה.

17 הצגות בדרך

הצגת “העיר הזאת” של תיאטרון אינקובטור היא סיפור אחר לגמרי. בניגוד לתיאטרון תהל, שהוא בעל סדר־יום מובהק ויוצריו מוכרים לי היטב, תיאטרון אינקובטור הירושלמי היה עבורי גילוי, ועל פי דברי מנהלו אריק עשת לפני תחילת ההצגה במועדון צוותא בתל אביב, גם הם מודעים לכך ומבטיחים להביא בקרוב את 17 ‏(!‏) ההצגות שלהם לתל אביב.

“העיר הזאת” היא עבודה משותפת של “קבוצת ויקטור ג’קסון” שאומצה על ידי תיאטרון אינקובטור. זוהי קבוצה של ארבעה שחקנית ושחקנית אחת, והם מגישים מחזמר־ראפ שעלילתו היא מחווה לבלשים הפרטיים האמריקאים מן הזן של גיבורי ריימנד צ’נדלר.
הבלש העייף וחסר האשליות מתחיל את הסיפור במשרדו, אליו נכנסת בלונדית יפהפייה עם תלתלים, מה שמכונה באנגלית damsel in distress, ומבקשת ממנו עזרה. בהמשך יש לבלש עוזר נאמן, ובעלילה מתערב גם מפקח משטרה מושחת, ומאחורי כל זה מסתתרים כוחות גדולים מושחתית עוד יותר ‏(בגרסה הזאת מדובר בטייקון־פשע מסתורי בשם הישראלי מאוד, “מנשה”‏). הבלש נמשך כמובן לבחורה, וגם מתפתה, אבל בסיפור הזה כולם חשודים.

לכאורה זהו סיפור נוסחה שחוק, אבל ייחודו בכך שהוא מוגש כראפ בעברית. ראפ נראה לי כמקבילה מושלמת של הפנטמטר הימבי של שקספיר או האלכסנדרינים של רסין המותאמים לימינו. זה - כשזה עשוי טוב - מעניק להתרחשות הבימתית סגנון והרחקה אסתטית, המעניקה לעשייה הבימתית תחושת סגנון ומעשה אמנות.

וכאן זה עשוי מצוין. אין להצגה זו קרדיט של כותב ובמאי, והיא מוצגת כעבודה קבוצתית, וניכר ביוצרים שנהנו בעשייתם, וההנאה עוברת לצופים. הייחוד של העבודה הוא לא רק בכך ששלושה מן המשתתפים הם גם מוסיקאים רב־גוניים, אלא בשליטה הלשונית המשייטת בין רמות לשון שונות בחופשיות מעוררת הערכה.

מתוך ההצגה “העיר הזאת” של תיאטרון אינקובטור

כמה דוגמאות יסברו את האוזן ‏(תקראו אותן בקול רם, בקצב הראפ‏). הנה הפגישה הראשונה בין הבלש ג’ו ‏(עמית אולמן, במכנסים שחורים, גופיה לבנה וכובע גברי נוסח שנות ה–30 שמוט על מצחו‏), והלקוחה שרה בנט ‏(דורית ליליאן, עם גוף שנוטל ממך את הנשימה, שמלה אדומה קצרה והדוקה, תלתלי בלונד, עיניים כחולות, ודיקציה פחות טובה מעמיתיה לבמה‏):

ג’ו: “עכשיו היא עמדה מאוד קרוב/ יכולתי להריח את הרחוב/ כמו בושם משכר”

שרה: “אומרים שאתה הטוב ביותר”

ג’ו: ‏(מרחיק אותה מעליו‏) “גברת בנט! -”

שרה: “קרא לי שרה”

ג’ו: “ידעתי שהיא משקרת/ כולם יודעים שאני חרא...”

הטקסט משייט בקלילות בין מציאות של B movie אמריקאי ומציאות ישראלית לגמרי, גם בשירי מחזמר עם רצ’יטטיב בראפ:

ג’ו: “העיר הזאת ידעה ימים טובים יותר, יפים יותר/ ימים בהם ידעת - אם רצחת לא ירשת”

ג’ק: “ימים בהם אחוז הזכאים לבגרויות היה גבוה”

ג’ו: “ואמרו כאן לבריאות כשהתעטשת/ העיר הזו היתה משהו בסט,/ נשים שלא עברו טסט/ היו לוקחות מונית, לא נוהגות”

ג’ק: “למרות שלפי אחוזי הסטטיסטיקה נשים עושות פחות תאונות”

ג’ו: “אבל סטטיסטיקה אף פעם לא דבקה בעיר הזאת”

ג’ק: “בעיר הזאת לניידות המשטרה אין סירנות/ אם היו - מרוב מיגרנות/ לא יכולת לישון/ אין קליטה, ויש כל כך הרבה אנטנות/ אנשים חוטפים סרטן כמו צוללן בקישון”.

והפזמון:

“העיר ספינה/ בנויה למפרע/ שעריה/ לחסדי רוחות שמים/ לבורח/ לאוחז קרנות מזבח/ לשוכח ערכיו/ חולת ירח/ זו העיר, על שיכוריה/ והסתיו”.

הפיתוי הוא כמובן לצטט עוד ועוד. אני אסתפק בלכתוב עוד שעומר הברון מגלם את ג’ק, ורון אראל את מקמרפי, ועומר מור, על הגיטרה וקולות הרקע המשמעותיים, שנראה לי כרוח המוסיקלית החיה של האירוע. זהו אירוע מהנה ביותר, מן הסוג שבו אומנות - יכולת העשייה עצמה - עשויה כל כך טוב ובחן רב כל כך, של אנשים הנהנים מעשייתם, עד שהיא הופכת למעשה אמנות לכעצמה. דוגמית אחרונה:

ג’ו: “היא התחילה לבכות/ לעזאזל, איך היא ידעה שיש לי חולשה לחולשות/ שנקודת התורפה שלי היא נקודות/ תורפה, אין ברירה, צריך להתקשות/ נגבי את הדמעות,/ אל תציעי לי כיסוי משל הייתי מיטה/ אל תתני לי לחכות כמו לקוח של הוֹט”.

לכו. ההנאה מובטחת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו