שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

התיאטרון הישראלי לא מוכן להלנה ירלובה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

כמבקר תיאטרון, אחת ממגרעותי ‏(הרבות, מהמהמת מקהלת היוצרים‏) היא העובדה שההנאה התיאטרונית נידונה לעבור דרך המסננת האינטלקטואלית שבמוחי. לצערי, בשל מבנה אישיות לקוי וחינוך פגום נידונתי לצורך להבין ממה אני נהנה בתיאטרון ולמה. זו אחת הסיבות ‏(לא הראשית או היחידה‏) שאני עוסק הרבה בטקסט של ההצגות שאני רואה ועליהן אני כותב.

עם זאת, נער הייתי וגם זקנתי ‏(אם כי יש הטוענים שנולדתי זקן‏) ולמדתי לחשוד בעצמי, ובמוחי כמסננת האינטלקטואלית שלי. בואו נאמר שאני מוכן להודות שיש פעמים בהם החורים במסננת הזאת גדולים או קטנים מדי. לכן אני תמיד מפקפק במה שאני מסווג אצלי כהנאה מתיאטרון, מודע לכך שמוחי עשוי להשיאני לאהוב הצגה שאני רוצה לאהוב ‏(או לשנוא את זו שאני רוצה לשנוא, מסיבת מודעת או לא מודעות‏), במקום להתייחס להצגה שאני חווה כצופה.

הלנה ירלובה. לא פורשת את מלוא מוטת כנפיהצילום: ז'ראר אלון

לכן אני תר בעצמי, במהלך צפייה בהצגה, אחרי תגובות צפייה שעוקפות את המוח המנתח שלי. אני לפעמים רוצה ליהנות ‏(או לסבול, אם כי את זה אני כמובן לא רוצה‏) מבלי להבין תוך כדי כך למה. אני רוצה להגיב בהנאה, לפני שמוחי שואל ועונה אם אני נהנה או לא. בהפשטה אומר שלפעמים אני מייחל לכך שגופי ישתלט עלי ‏(כפי שאני מגולם במוחי‏) ויהנה באופן עצמאי.

מנסיוני האנושי ‏(כן, אני גם אנושי, עד כמה שזה נראה מוזר‏) אני מכיר שני מצבים בהם הגוף מדבר בלי שליטתו ‏(המודעת‏) של המוח. האחד הוא מחלה, לא עלינו, כשהגוף מאותת לנו משהו על הרגשתנו בהתנהגות בלתי נשלטת. השני הוא ההנאה המינית בשיאיה, בהחלט כן עלינו, כשהנאת הגוף והיצר חזקה מתודעתנו, וגורמת לנו להתמסר לה ‏(להנאה‏) או לו ‏(לגוף‏).

אל חשש, אינני ממשיך בסמטאות האלה. אבל גם בתיאטרון יש שני מצבי תגובה בלתי רצונית ובלתי נשלטת, שכל צופה מכיר: הצחוק והבכי. לא במקרה אנחנו פורצים בצחוק, כצופים, והדמעות זולגות מעצמן על לחיינו שם בחשיכה, באולם התיאטרון. אבל דווקא כיוון שאלה חוויות גופניות כל כך נפוצות, אני נוטה לחשוד בהן אצלי. ראשית, מפני שאני בוכה גם על חלב שנשפך, וזה לא בדיוק קתרזיס. שנית, מפני שגדולים ממני כבר הבינו שאנחנו פורצים בצחוק הרבה פעמים בגלל תגובה מודעת של הגוף מתובנה אינטקטואלית. זאת כנראה הסיבה שבהרבה קומדיות בהם מעופפות על הבמה בדיחות קרש במבטאים מזרחיים שונים אני מרגיש עצמי כאבל בין המון חתנים וכלות צוחקים.

את כל ההקדמה הזאת, שלפחות בעיני ‏(ובגופי‏) היא משמעותית, אני כותב בשמחה לא מבוטלת מפני שגיליתי מתי גופי מאותת לי באופן בלתי אמצעי על הנאה שאני חווה במהלכה של הצגה. זוהי תגובה הדומה מעט לאחד הסימפטומים הראשונים של מחלתי, אבל זה באמת נושא אחר. גיליתי את זה כבר מזמן, זו בדרך כלל חוויה נדירה. קורה לי ואני יושב בתיאטרון, וצופה בהצגה ולפתע, ברגע אחד, סוג של זרם חשמלי יורד מצווארי במורד עמוד השדרה, והגוף עובר לסוג אחר של הקשבה לנעשה ונראה על הבמה.
למה אני חוזר לעניין זה דווקא עכשיו? מפני שחוויתי זאת לאחרונה, ודווקא בהצגה שראית בפעם שנייה, אחרי שנהנתי ממנה, מסוג הנאותי האינטלקטואליות שבשבילי במיטבן הן מאוד מספקות ומהנות.

התלוותי לזוג חברים מחו”ל לצפייה ב”ריצ’רד השלישי” בקאמרי. ראיתי את ההצגה באולם הגדול של הקאמרי, אבל אחרי שניתנו לשחקניה מיקרופונים ניידים, מה ששיפר מאוד את הגשת הטקסט. אמנם אחרי ההפסקה היו כמה מושבים ריקים באולם, אבל זו תופעה קיימת בכל הצגה. ראיתי זוג אחד יוצא במהלך המערכה השנייה, אבל אווירת הקשב באולם היתה דרוכה, וההצגה היתה קרובה למה שראיתי, למעט האינטימיות החסרה של קאמרי 2.

הלנה ירלובה ב"ריצ'ארד השלישי"צילום: ירון קמינסקי

הזרם במורד גבי לא התעורר למראהו והופעתו של איתי טיראן הפעם. זה קרה לי עם טיראן בעבר, לאחרונה במערכה השנייה של “ריצ’רד השני”. ואני מודה, למדתי כבר לצפות לזה ממנו, מה שעושה את החוויה, כמובן, למודעת לפחות למחצה.

הפעם זה קרה לי בפתיחת המונולוג של המלכה אליזבת, המקוננת על ילדיה הנסיכים שריצ’רד השלישי הורה לרצוח. הלנה ירלובה נכנסת לבמה מעומק הבמה, בצד ימין ‏(מנקודת מבט הקהל‏) וזוחלת כמעט באלכסון, לכיוון שמאל קדמת הבמה. לא רק הטקסט נהיר כאן לגמרי, ולירלובה יש הגיה צלולה, גם עם שמץ מבטא רוסי ‏(שמעורר ביטויי שנאה וגזענות לא מובנת לי כלפיה מעטם של טוקבקיסטים המגיבים לביקורות על משחקה‏). מה שבעיקר ברור, והוא כנראה שעורר את החוויה, היה המהלך הברור כל כך של הרגשות המניעים את הטקסט הפיוטי הזה.

כך אמרתי לעצמי שוב שמדובר בשחקנית בקנה מידה שהתיאטרון הישראלי לא מכיר הרבה. היא בורכה, כך נראה, גם במראה מיוחד, גם בכישרון נדיר, וגם רכשה את כל רזי מקצוע המשחק. אחרי שעלתה מרוסיה ושיחקה שנים בתיאטרון יידישפיל ‏(ולצורך כל למדה לשחק ביידיש‏) התגלתה ב–2006 בתפקיד משנה בהצגה “זה הים הגדול” של יוסף בר יוסף. אחר כך יצרה את תפקיד חנה רובינא במחזה על חייה מאת עדנה מזי”א, וזה היה לטובתה ורעתה כאחד. מצד אחד היא ניחנה בסוג ההקרנה הבימתית שכנראה היתה לרובינא ‏(וכששומעים את רובינא בהקלטות המעטות מבינים שמץ מזה‏). מצד שני, הצלחתה הגדולה היתה בצל הדמות ותולדותיה, תאונה דרכים בדרך להצגה בפריפריה שיתקה אותה לזמן לא קצר.

אז חזרה לתפקיד משנה מעולה ב”אריסטוקרטים”, ועתה היא חלק מלהקת הריצ’רדים, ובעיני חלק חשוב. היא גם עשתה סרט ושיחקה בסדרת טלוויזיה, אבל לא קרה מה שיכול ואולי צריך היה לקרות: היא לא נהפכה לשחקנית שהתיאטרון הקאמרי מעלה בשבילה את כל הרפרטואר ‏(הקטן יחסית‏) של תפקידי נשים קלאסיים. קשה לבוא בטענות לתיאטרון הקאמרי: יש לו עוד שתיים או שלוש שחקניות שתובעות לעצמן תשומת לב כזו.

בינתיים ירלובה מביאה את נוכחותה הייחודית ל”אנשים קשים” של יוסף בר יוסף בתיאטרון חיפה. ולכן כששמעתי שיש הזדמנות נדירה לראות אותה בהצגת יחיד, שמחתי מאוד. זאת, אגב, סגולה של שחקנים אמיתיים: גם כשהתיאטרון שבו הם עובדים לא עובד רק למענם, הם תמיד ימצאו לעצמם תפקידים להתמודד אתם, ותמיד יעבדו.
בפסטיבל הצגות יחיד תיאטרונטו האחרון, מתברר, העלתה ירלובה הצגת יחיד על פי “סטמפניו” של שלום עליכם. נראה שהיתה זו יוזמה בעיקר של הכנר אלכסנר פובולוצקי, שעיבד את הסיפור למחזה, כתב את המוסיקה ואף מנגן אותה במהלך ההצגה בכינורו ‏(רוב הזמן מאחורי פרגוד, וחלק מהזמן, בסוף, במרכז הבמה‏). עיצב להצגה תפאורה רב תכליתית, של וילונות ופרגודים על ציר מרכזי סשה ליסיאנסקי, וביים אותה עמית מבקר תיאטרון מרט פרחומובסקי.

בניגוד להצגה המבוססת על אותו סיפור ומוצגת כעת בקאמרי, הפורשת את הרקע החברתי לעלילת חייו של הכנר סטמפניו ואהובתו האומללה, ומתרכזת במחול דווקא, כאן ההצגה צמודה לסיפור ומוגשת כזכרונה של רוחלה מסיפור אהבתה שלא צלח לסטמפניו. ירלובה מגישת את כולה ביידיש, שפה שבה היא כבר שולטת, ואני עוד לא, ועל כן נאלצתי להסתייע בתרגום עברי דרך אוזניות. אחרי תיאטרנטו הוזמנה ההצגה, בהפקת “יידישפיל”, ביתה האמנותי הראשון של ירובה בארץ, לפסטיבל הצגות יחיד בעיר קיל שבגרמניה.

ההצגה שם התקיימה ביום שישי האחרון. לי נזדמן לראותה בהצגת ההכנה, שהיידישפיל אירגן לירלובה ביום חמישי אחרי הצהריים, באולם צוותא שלוש הבלתי אינטימי. אני באתי לשם עם צפיות גבוהות, משום הערכתי הגדולה לירלובה.

ומה שראיתי גבל בהתעללות בשחקנית. היידישפיל הביא לאולם קהל מבתי דיור מוגן, כנראה. לכאורה הקהל המובהק להצגות יידיש. למעשה הקהל האחרון שמסוגל היה להתמודד עם הניסוי האסתטי של הצגת היחיד הזאת. גם אני רחוק מלהיות שלם עם החלטותיה האסתטיות, וצר לי שירלובה מפקידה את כשרונה הייחודי למסגרות שאינן מסוגלות לשרת אתה כערכה. אבל מתגובות הקהל במהלך ההצגה ‏(פרשנות בקול רם ביידיש ובעברית, מעל לרחש התרגום הסימולטני המוגבר למתקשים בשמיעה‏) ואחריה ‏(צופה אחת התלוננה שהיא חשבה שזה ההצגה של הקאמרי‏) ברור היה שלאנשי ה”יידישפיל” לא ברור מה מגיע לשחקנית ברמתה, גם אם הם בסך הכל מעניקים לה שירותי הפקה לקראת מסע לחו”ל.

כאב הלב לראות את השחקנית מתמודדת עם משחק המכונה “אקספרסיבי”, שבנוי על ניואנס, מחווה, ריכוז - מסוג הדברים שבהם היא מסוגלת לחולל קסם בעיניה, ידיה, תנועת גופה על הבמה, שערה השחור כעורב - ובכל רגע נרשמות על פניה רבות ההבעה התגובות לנוכח גסותו של הקהל שהובא לשם להוותו, להוותה ולהוותי.

ברור שלא חוויתי בהצגה זו שום צמרמורת של הנאה. כל תודעתי זעקה חמס על שחקנית באמת מיוחדת במינה, שאינה זוכה לפרוש את מלוא מוטת כנפיה. ואני לפחות לא מאבד את התקווה שזה עוד יקרה רבות על הבמה הישראלית, ואני אהיה בין הצופים.

לסיום, לאור מה שכתבתי לעיל, כדי להזכיר לעצמי את מידותי האמיתיות, אני נזכר בסיפור הוליוודי. הארי קוהן, הבעלים של אולפני קולומביה, התרברב פעם באזני התסריטאים שלו שהוא יודע איזה סרט שבהפקתו יצליח או לא אצל הקהל. הוא אמר: “אני יודע שהסרט יהיה להיט אם בזמן ההקרנה שלו מגרד לי התחת.”

התסריטאי הרמן מנקייביץ’ ‏(אחד ממחברי התסריט ל”אזרח קיין”, בין היתר, הפטיר: “אה, זאת אמרת שכל קהל צופי הקולנוע האמריקאי הוא בתחת של הארי קוהן”. הוא לא חיכה שיפטר אותו. הוא קם, הלך לחדרו, ארז את חפציו ויצא משערי האולפן כדי לא לשוב. כן, הגוף שלנו לא תמיד מבין באמנות.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ