שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"קיזוז" בקאמרי: פארסה שמטמטמת את חוש הביקורת

ההצגה של אילן חצור מציגה מציאות ישראלית אסקפיסטית במובהק, בידורית במהותה, המטשטשת את החושים

מיכאל הנדלזלץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

צריך להתחיל בגילוי נאות: ראיתי את הצגת "קיזוז" של התיאטרון הקאמרי ביום רביעי שעבר, היום הראשון של מבצע "עמוד ענן", אחרי ההתנקשות ברמטכ"ל חמאס ולפני הטילים הראשונים בתל אביב. איכשהו, לבי ומוחי לא היו כנראה פנויים להתבדר בפארסה שבמרכז עלילתה שני חברי כנסת ¬ הוא נשוי מראשי מהמתנחלים והיא אלמנה מהשמאל ¬ שבמקום להיאבק על דעותיהם מוצאים נחמה והנאה זה בזרועות זו במיטה משותפת, כשמסביבם מתרוצצים עסקנים פוליטיים ועוזרים פרלמנטריים. היושר מחייב אותי לציין שזו כנראה היתה הבעיה שלי: קהל ישראלים כמוני מילא את אולם קאמרי 2 באותו ערב וצחק כאילו אין מחר, היום ואתמול.

חובתי המקצועית היא, קודם כל, לבחון את ההצגה לגופה. אבל אי אפשר לעשות זאת כהלכה מבלי להבין את ההקשר, הן בתולדות הדרמה והתיאטרון והן בהיסטוריה הקצרה של התיאטרון הישראלי.

"קיזוז", מאת אילן חצור, היא, כאמור, פארסה, שהיא כידוע סוגה תיאטרונית בידורית במהותה. במרכזה סיטואציה אנושית אמינה ביסודה, שבשל סדרה של צירופי מקרים וטעויות תזמון, הולכת ומסתבכת, כשכל הדמויות שאסור להן להיפגש כמעט נתקלות זו בזו בסדרת דלתות נפתחות ונסגרות. התוצאה היא צחוק פרוע של הקהל, המופק בחלקו הגדול מקומדיה פיסית ¬ נפילות, מכות, גגים חוזרים ¬ ובחלקו מן הפער בין המצוקה האנושית של הגיבורים ובין המצב חסר האונים בו הם נמצאים. מה שמצחיק אותנו, לא אותם.

לימור גולדשטיין ושמואל וילוז'ני ב"קיזוז"

בידיהם של אמני הסוגה הפארסה היא מלאכת אומנות מדויקת כשעון שווייצרי, שמסתחררת ומסחררת את חושי הקהל. כשנוספת לה ה"פאטינה" של השנים, בפארסות של ז'ורז' פדו הצרפתי, יש לזה ניחוח של קלאסיקה תיאטרונית. בלבוש המודרני שלה, האנגלי של ריי קוני, למשל, יש בזה מקצועיות עילאית של מלאכה קומית בידורית בתיאטרון, שכשהיא מבוצעת כהלכה אפשר להתפעל מהוירטואוזיות שלה.

אגב, שני המחזאים הגדולים שלנו, נסים אלוני וחנוך לוין, הוקסמו מהפארסה כסוגה תיאטרונית. אלוני תירגם וביים את פדו בקאמרי ("צייד יצא לצוד בצד" ו"הגברת הזאת ממקסים"). את עקבות אהבת הפארסה אצל לוין אפשר לזהות היטב ב"פופר" המוצג כעת בקאמרי.

הזכות לאסקפיזם

בכל פעם שפארסות מהעבר ומהעתיד הוצגו בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי מצאתי עצמי (ובדרך כלל לא הייתי היחיד; זאת עמדה ביקורתית מקובלת) מעיר שאין זה תפקידו של תיאטרון רפרטוארי הנתמך בכספי ציבור להעלות רפרטואר שעיקרו בידורי מובהק. זה נראה לי בזבוז של זמן ומשאבים, כסף וכוח אדם מקצועי, וגם בזבוז זמנו וכוונתו של הקהל לייחד תשומת לב לשטויות בידוריות, גם אם הן עשויות היטב (ואלה לא תמיד עשויות היטב).

במשך הזמן הסכנתי לכך שמצד אחד אין תיאטרון מסחרי בישראל שיעלה חומר כזה, ומצד שני התיאטרון הציבורי הנתמך אינו נתמך במידה מספקת כדי להיות משוחרר מאילוצי קופה, ושבוי בצורך שלו לייצר הכנסה "בטוחה", שנוסתה על קהלים בעבר ובעולם. אז למדתי לקבל חלק מן הפארסות כהכרח לא יגונה ביום-יום של התיאטרון הציבורי הישראלי. אסקפיזם כנראה נחוץ וממלא תפקיד, ויש לקהל הישראלי זכות לאסקפיזם שלו, וליכולת להתנקות מהחדשות והיום-יום ולצחוק למצוקתו של חבר פרלמנט בריטי שנתקע בחדר מלון ואשתו חושדת בו שהוא בוגד בה עם מזכירו הפרלמנטרי הגיי. מזה אפשר לצחוק בכיף.

אותו היגיון ביקורתי שהכתיב את ההסתייגות מעיסוק בפארסות על ידי התיאטרון הציבורי, חייב את התמיכה בהעלאת מחזות מקוריים על ידי אותו תיאטרון. כיוון שההנחה הכללית היתה שקהל צופי התיאטרון לפני כארבעים שנה אינו מתעניין בייצוג מציאות ישראלית על הבמה, אינו רגיל לכך, וממילא אין מספיק מחזות כאלה, הרציונל של התמיכה הציבורית בתיאטרון היא כדי לאפשר לו להעלות מחזות כאלה. והדבר הצליח הרבה מעבר למשוער: היום מחזה מקורי ישראלי, העוסק במציאות חיינו, הוא בעל פוטנציאל מסחרי מובהק, והעבודה של עודד קוטלר בשנות השבעים ואחריו עמרי ניצן ונעם סמל בשנות השמונים בתיאטרון חיפה, הכשירו את הקהלים והיוצרים גם של הקולנוע וגם של הטלוויזיה הישראלית.

אך אותם מחזות מקוריים, שעסקו במציאות ישראלית-יהודית בת זמננו (וכאן אפשר למנות שורה ארוכה של מחזאים ישראלים; למעשה כולם, חוץ מאלוני ולוין), עסקו בה מתוך כוונה "רצינית" לומר באמצעות דרמה ¬ רצינית או קומית ¬ משהו לקהלם על המציאות ועליו. המטרה של המחזאות הזאת היתה כל דבר, אבל בהחלט לא אסקפיזם. להיפך, זה היה גם כשהניסיונות לא הצליחו ¬ ניסיון אכן להעמיד ראי בפני החברה הישראלית. והקהלים אף חשו בזה, ולא במקרה היה התיאטרון הישראלי המקורי במוקד של שערוריות ציבוריות פעם. לא במקרה אין הוא כזה היום.

"שרי מלחמה"

לצחוק בכיף

וכך אנחנו מגיעים ל"קיזוז": זהו עיסוק, לכאורה, במציאות ישראלית, שכן גיבורי העלילה הם ישראלים סטראוטיפיים (המתנחל הדתי החרמן, השמאלנית ה"ליברלית", הערבי העממי האהבל והשיכור, אשתו המתנחלת של הנואף, העוזרים הפרלמנטריים שלכל אחד מהם אינטרסים שלו), והם מתפקדים בעלילה שאנחנו בעליל מתבקשים לא לקחת ברצינות, ורק לצחוק בכיף. במלים אחרות, אנחנו, כקהל, מתבקשים לא להתייחס למציאות שלנו ברצינות.

הייתי יכול להקדיש מאמר שלם לניתוח הפרכות בעלילת המחזה של חצור. למשל, חבר הכנסת הדתי הנואף שלנו מתייחד עם האלמנה השמאלנית העליזה בדירתו הירושלמית של טייקון אמריקאי שתורם להתנחלויות, כשהוא יודע שלאשתו יש גם מפתחות לדירה, וגם עסקני מפלגות עורכים בה פגישות פוליטיות; או העוזר הפרלמנטרי של השמאלנית שמביא לא ניירות בתיק ג'יימס בונד, ופתאום נזכר שבאותו תיק הוא מחזיק אביזרי סאדו-מאזו. או ¬ וזה כבר לא הפרכה אלא סתם טעם רע ¬ שכל החלק האחרון של ההצגה הוא התרוצצות של שתי גברות משלשלות בין בתי שימוש. אני מודה: יש לי בעיה בכל הנוגע לעיסוק אינטנסיבי בהפרשות במצבי צבירה שונים על הבמה; והסתייגות זאת חלה גם על יצירותיו של חנוך לוין, שכעדותו "מוציא פרוזה (וגם שירה ודרמה, מ"ה) מהתחת".

אילן חצור כתב מזמן מחזה מעניין ואפילו חשוב, "רעולים", על שלושה אחים פלסטינים. המחזה זכה להערכה וגם להצלחה, גם אם עדיף היה אילו נכתב על ידי פלסטיני, וחצור היה כותב על דילמה של שלושה אחים מתנחלים ישראלים. במחזה הזה התמחה חצור בכתיבת פארסה ישראלית. אולי יש לזה חשיבות מסוימת למיומנויות של חצור. לי נראה הדבר כבזבוז זמנו וזמני.

אני מכיר את עבודתם של אלון אופיר הבמאי ויוסי בן ארי התפאורן מהרבה הצגות אחרות. אני לא חושב שהעיסוק בחומר הזה תרם להם, או שהם תרמו לו מלבד מקצועיותם. ואותם דברים אמורים על ארבעה מהשחקנים המרכזיים בהצגה ¬ שמואל וילוז'ני הוא שחקן קומי מעולה. בתפקיד הזה הוא מנצל בעיקר את יכולתו לעבוד מסביב לתפקיד ולהצחיק בעבודת גוף; לימור גולדשטיין מצליחה כנגד כל הסיכויים להפיק כמה רגעי אנושיות מהדמות שלה; ואודיה קורן, בדרך כלל שחקנית קומית, נהנית מהגזמה מרשימה דווקא במידה של איפוק בעיצוב דמות המתנחלת הפנאטית. ישבתי שם וצפיתי בהם ושאלתי את עצמי למה הכישרון הדרמטי והקומי שלהם מתבזבז על השטות חסרת הערך הזאת. ככל שהתפקידים בהצגה קטנים יותר, כך הטעם בעיצובם גרוע יותר, ולכן אני מרשה לעצמי לא לפרטם.

העניין האחרון מורכב קצת יותר. התיאטרון הישראלי בתקופה מסוימת, דווקא בניהולם של נעם סמל ועמרי ניצן, בתיאטרון חיפה בשנות השמונים איתגר את החברה הישראלית בסדרה של הצגות ביקורתיות על המציאות ("נפש יהודי" ו"גטו" של יהושע סובול, או "מחכים לגודו" בהפקה מיוחדת עברית-ערבית בבימויו של אילן רונן). אלה היו הצגות ביקורתיות על החברה הישראלית, והחברה והממסד אכן נרעשו. והימים אז היו מכל הבחינות טובים יותר מימינו כיום. ההווה של היום היה אז בחזקת עתיד לא ידוע, והעזנו לחלום על התפתחויות אחרות.

היום סמל וניצן מנהלים את התיאטרון הקאמרי. אילן רונן מנהל את הבימה. שניהם תלויים בכספי משרד התרבות ותלויים בקהל. הם לא יכולים להרשות לעצמם אפילו להרהר באפשרות לא להופיע באריאל. הם צריכים להיזהר בהעלאת מחזות פוליטיים ביקורתיים. אני מבין את המצוקה שלהם. אני גם יכול להעריך חלק מהעשייה המקצועית למרות הנסיבות, לשבח חלק מההצגות. אבל אני לא מוכן לקבל את הנכונות שלהם לאפשר לקהל ישראלי לראות מציאות ישראלית על הבמה, מציאות שמרכיביה הם אלה שעשויים לפרק את חיינו לרסיסים, ולהשתמש בחומרים כאלה ליצירה אסקפיסטית במובהק, בידורית במהותה, מטשטשת את החושים ומטמטמת את חוש הביקורת.

והדבר המרגיז יותר מכל שהם רואים בהצגות כאלה סוג של עשייה סאטירית ופוליטית, מעולם העיסוק בחומרי מציאות פוליטית. תהום מפרידה בין "שרי מלחמה" (כתב שי גולדשטיין; ביים מוטי קירשנבאום) העשוי סופר-רע בהבימה ובין "קיזוז" העשוי סביר בחלק מן הרגעים וסתמי ומרגיז (אותי) בחלקם. אבל שתי ההצגות חולקות אותה תכונה: הן מכשירות מצביעים צייתנים שיבטיחו שמה שהיה הוא שיהיה, ואם יהיה יותר גרוע, אז שיהיה. אנחנו הלכנו לתיאטרון. וגם אני הייתי ביניהם. אז אני מבקש לרשום לפרוטוקול, שאני הייתי נגד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ