בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרופרט אוורט אין מה להסתיר

הפרידה מהאב, החברים שנרצחו בנסיבות מסתוריות והעיתונאי שניסה לסחוט אותו. בספרו האוטוביוגרפי החדש מסכם השחקן רופרט אוורט את הקריירה

6תגובות

אין זה סוד שאני חובב מושבע של התיאטרון האנגלי. זה לא המקום להיכנס לכל הסיבות לכך. אבל אחת מהן היא שלהבדיל מהתיאטרון הישראלי, שבאופן די עקשני לא מתעד את עצמו, יוצרי התיאטרון האנגלי, בעיקר השחקנים שבהם (פחות שחקניות; עובדה, ואני לא בטוח שהגברים גרמו לזה) כותבים.

הם כותבים על עצמם, על חייהם ועל הקריירה שלהם, וכך היה תמיד. באיזשהו שלב בקריירה יש פיתוי עצום לחלוק מניסיונך הבימתי עם הקהל, העמיתים והדור הבא של השחקנים (ולסגור כמה חשבונות בדרך). לא צריך להיות בעל קריירה ארוכה לשם כך. קנת בראנה פירסם אוטוביוגרפיה בגיל 29, תחת הכותרת "התחלות", אבל מאז - לפני 23 שנים - לא פירסם ספר המשך.

אבל מה שמאפיין את דור הביניים של השחקנים האנגלים הוא שחלקם שולחים יד בכתיבה ספרותית, במידה לא מועטה של הצלחה. והעיקר: כמה מהם פשוט יודעים לכתוב. או, נאמר זאת אחרת: הם גם בעלי אישיות מרתקת, מלבד (לפני ולצד) הפעילות הבימתית שלהם, הם גם בעלי יכולת התבוננות ייחודית על עצמם ועל עמיתיהם, ובעלי זיכרון ודמיון מפותחים, וגם בעלי עט שנון במיוחד.

אי–פי

הרשימה ארוכה, אבל רק על קצה המזלג: דירק בוגארד פירסם כמה כרכי אוטוביוגרפיה,
כמה רומנים ויומן; סטיבן פריי פירסם כמה רומנים מוצלחים למדי; יו לורי כתב ספר
מתח וריגול משעשע, וקוראיו עוד ממתינים לספרו הבא; סיימון קאלו כתב ספר מרתק על
משחק ("להיות שחקן"), ביוגרפיה של צ'רלס לוטון ויחסיו עם הסוכנת הספרותית
הידועה מרגרט רמזי.

במקום הנכון

חבר מכובד ברשימה הזאת הוא רופרט אוורט, שהתפרסם ב-1984 כשגילם את אחד
הנערים בבית ספר ציבורי שנהפך ברבות הימים לאחד המרגלים הסובייטים בבריטניה (סרט על פי המחזה "ארץ אחרת" של ג'וליאן מיטשל, שבבכורתו שיחק על הבמה). בהמשך ידעה הקריירה שלו עליות ומורדות, הן על הבמה והן בהוליווד. לאחרונה גילם את אוסקר ויילד במחזה "נשיקתו של יהודה איש קריות" של דייוויד הייר בתיאטרון המפסטד
בלונדון, וגילם תפקיד בסרט "היסטריה", על גינקולוג אנגלי בתקופה הוויקטוריאנית
שפיתח גרסה מוקדמת של ויברטור לנשים.

>>> הטריילר לסרט "ארץ אחרת"

אבל בעיקר היה לאוורט, בן 53, כישרון נדיר להיות במקום הנכון ברגע הנכון. הוא חי בגלוי את תקופת האימה מהאיידס ונע על פני היבשות בהתאם להזדמנויות הקריירה שנקרו לפניו, ובשנים האחרונות כשגריר בנושאי צדקה באזורי מצוקה, בשיתוף ארגונים שונים  (אוקספם, האו"ם) וגם מטעם עצמו.

ספרו החדש, "Vanished Years" (השם נלקח משיר של נואל קווארד, ופרקו האחרון של הספר נכתב בביתו של קווארד בג''מייקה, ליד שולחן הכתיבה שלו), הוא ניסיון להסתכל על הקריירה שלו ועל עצמו, ולהיפרד מאנשים שהיו חלק מהותי מחייו, שחלקם נרצחו בנסיבות מסתוריות (ובהם זונה שהכיר ביערות בולון בראשית שנות ה-80 וחבר מימי ההוללות והעבודה בזנות - כדי לממן סמים וחיים בשנות ה-70 - שהחליף את מינו וחי
חיי זוהר מסתוריים בפאריס).

בעיקר עומד הספר החדש בסימן פרידה מאביו של אוורט: איש צבא, שאחרי שנות פרישה ארוכות, בהיותו רתוק לכיסא גלגלים, יוצא למסע ללורד (אתר עלייה לרגל לצליינים
נוצרים המבקשים מרפא פלאי; אוורט הוא נוצרי מאמין, המקפיד לבוא למיסות יום ראשון,
כשהוא לא בהנגאובר או מסומם, כמובן). אוורט נלווה לאביו, ונזכר במסע קודם לשם, עם
חבר וכלב, וסיפור אהבה עם איטלקי צעיר שמתברר כי חלה באיידס.

הזיכרון של אוורט משייט ומרחף; הנה הוא בניו יורק, משחק במחזה של נואל קווארד
"הילולת רפאים" לצדה של אנג'לה לנסברי. הוא נזכר כיצד באחד מתפקידיו הראשונים על
הבמה בלונדון, ב"מערבולת" של קווארד כל כך השתעמם מהצורך להופיע שמונה פעמים
בשבוע, עד כי שיחק - בהלצה - מערכה שלמה בצרפתית. אחרי ההופעות בניו יורק באה לבקרו מאחורי הקלעים נטשה ריצ'רדסון. הם מכירים. חברו הטוב ביותר של אוורט היה
נשוי לה, אבל הם, לדבריו, תמיד ריקדו זה סביב זו. כמה ימים אחר כך היא מתה בתאונת
סקי, והוא מתאר את טקס האשכבה ונזכר בחתונתה, שבה היה עד, וחושב לעצמו שהנה היא באה אליו אל מאחורי הקלעים כמחווה של נדיבות, והוא הסתפק בנשיקה לה וברח לארוחת ערב עם חברים. עוד החמצה.

אוורט כאילו משיח לפי תומו, תמיד בתוך התמונה ומחוץ לה. אתו הקוראים מבקרים
בקמבודיה, וברוסיה הפוסט-סובייטית, כשהוא בורח עם צוות צילום (המלווה אותו מטעם
"ואניטי פייר", שם הוא עורך-אורח) מהמארחים המראים לו בית חולים המתנהל למופת,
ופורץ דרך הדלתות סגורות כדי לגלות את עולם ההומוסקסואלים והלסביות והאיידס שלא
קיים באופן רשמי במדינה.

בעקבות הספר הזה, המרתק והעצוב שנקרא גם כמדור רכילות המלא שמות מפורסמים, קניתי את ספרו האוטוביוגרפי הקודם, "שטיחים אדומים ועוד קליפות בננה", שראה אור ב-2006. שם הוא מייחד יותר מלים לקריירה התיאטרונית והקולנועית שלו מן הרגע שבו ראה כילד את "מרי פופינס", והתאהב בג'ולי אנדרוז, אימץ חצאית סקוטית של אמו ולא הבין למה לא מרשים לו לקחת אותה לפנימייה שאליה נשלח.

הוא סולק בסופו של דבר מהפנימייה וגם מבית הספר הצמוד למנזר שם המשיך ללמוד. שם היה גם חוג לדרמה והוא לוהק כטיטניה, מלכת הפיות ב"חלום ליל קיץ". הוא מודה שנעדר כל יכולת לשחק, ומספר כיצד לפני הבכורה, בעודו עומד בטייטס ושובל מלמלה, ומאפרים אותו, מעודדת אותו המאפרת "תזכור, אתה צריך להיות מלכה... תמצא את הפיה שבך (המלים fairy וqueen הן כינויים להומואים באנגלית). ואז, כשעלה לבמה, שובל המלמלה נתפס בדלת, והוא נותר על הבמה בטייטס בלבד, מרוב תדהמה יצא מגרונו קול מוזר ומצחיק. הוא גנב את ההצגה וגילה את ההנאה בלהיות על הבמה.

הוא נשלח על ידי הוריו לפאריס ללמוד צרפתית ובילה את זמנו עם זונות ביער בולון
ובמועדוני לילה אופנתיים של גייז, שם רקד על הרחבה לצדם של איב סן-לורן ורודולף
נורייב. הוא התקבל לבית ספר למשחק, המשיך לבלות ולהרוויח לבילויים וסמים כנער
ליווי, סולק אחרי שנתיים והצליח להתקבל לתפקיד ניצב, בלי טקסט, בעיבוד של "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט בתיאטרון "סיטיזנס" בגלזגו. לפני הבכורה ברח לבלות בלונדון, ובמועדון, שאליו בא מסומם כי טעם מבקבוק מתאדון שמצא במקרה, ישב לצד אנדי וורהול וביאנקה ג'אגר. וורהול כתבה על מצחו, בליפסטיק של ביאנקה, "אני אוהבת אותך". התמונה הופיעה בעמודים הראשונים, והניצב היה כוכב, עוד לפני שגילם תפקיד אחד.

את כל הקריירה שלו עשה אוורט כגיי גלוי, עוד לפני שזה היה אופנתי לצאת מהארון.
אבל חיים לחוד ותדמית לחוד. בספר החדש הוא מספר איך מאיימים לסחוט אותו עם
צילומים שבהם הוא מקיים מין אוראלי בבר אי שם בעולם. למרבה המזל, מתברר שהוא מכיר אנשים שיש להם דרך להשפיע על העיתנאי המאיים לפרסם את הסיפור.

אי אפשר ללמוד הרבה על אמנות המשחק מספריו של אוורט. הוא ביקורתי מאוד כלפי עצמו. קנדיס ברגן, הוא מספר, נתנה לו שתי עצות מקצועיות חשובות. אחת כשאמרה לו שישחרר את השפה העליונה, והשנייה, שנים אחר כך, כשגילם תפקיד אורח ב"בוסטון ליגל", שישחרר את הכתף הימנית.

ספריו נקראים כטור רכילות עסיסי מתמשך וצריך להודות שהוא יודע להתבונן ולכתוב.
אורסון ולס ומדונה חיזרו אחריו (כל אחד לחוד), וסיפוריו עליהם מרתקים. הוא גילם
ידיד גיי של מדונה בסרט "הדבר הטוב הבא" שהוא יזם את הפקתו, בבימויו של ג'ון
שלזינגר. הסרט, שעבר שינויים רבים ואוורט איבד את השליטה עליו, ספג ביקורות
נוראות.

כמו פיקאסו

אבל כדי להעריך את אוורט ככותב, כדאי לקרוא - בספרו הראשון - את תיאורו על
פגישתו הראשונה עם מדונה, ביוזמתו של בן זוגה אז, שון פן. הם מחכים לה במסעדה.
"היא עוד לא היתה אז Material Girl, לא קרוב אפילו לשיא פרסומה", כותב אוורט.
"בלי שומרי ראש. היא החנתה את המכונית לבד (אלוהים יעזור לאחרים). אבל היה שדה
אנרגיה סביבה, כמו גל, ששטף את כולם והתנפץ אל תוך החדר. היא היתה קטנה,
ו- pulpeuse, עם שיער בלונדי ארוך מתולתל מעט. היא התיישבה. עיני ה'אל תשכחיני'
הכחולות של שון התלחלחו. שלה היו כחולות בהירות, רחוקות זו מזו באופן מוזר; מעט
רחוקות יותר והיא היתה נראית מטורפת או בת לזיווג של קרובי משפחה. בשום אופן היא
לא היתה יפה בצורה קונבנציונלית. היא היתה קצת כמו פיקאסו. כשקיבעה אותך במבטה, היה בזה רוך וחום שגרמו לעורך להצטמרר, אבל כשהסירה את מבטה, זה היה כמו להשתזף ביום חם, ופתאום מופיע ענן. היא היתה פרועה, אבל ממוקדת, אלגנטית, אבל פושטית. שפתיה היו בצורת קשתו של קופידון כמו אצל שחקנית בסרט אילם, והיה ברור שהיא משחקת עם הזין של שון במשך כל הארוחה. היא היתה מהפנטת. היא נטפה סקס, ותבעה תגובה מינית מכל אחד. לא משנה אם אתה גיי. נסחפת בכל זאת. באותן שנים מוקדמות לא היה גבר שלא היה רוצה לזיין אותה".

>>> הטריילר לסרט "הדבר הטוב הבא"

כן, אוורט גלוי מאוד על ענייני מין. פעמים אין ספור הוא מציין את ממדי הציוד הזכרי של המפורסמים שעליהם הוא כותב (בוב גלדוף, רודי מקדואל). והוא מלא אהבה לנשים. שרון סטון רצתה שיגלם את הדמות הגברית בסרט ההמשך ל"אינסטינקט בסיסי", אבל מפיקי האולפנים סירבו במפגיע שאת התפקיד יגלם שחקן גיי. שנים אחר כך היא הצליחה להביא לליהוקו לתפקיד קים פילבי, הבריטי שריגל בשביל הסובייטים ונמלט למוסקבה.
הסרט היה על פי ספרה האוטוביוגרפי של האשה שנטש.

בצילומי אחת התמונות, הוא מתאר, אוורט וסטון שוכבים עירומים במיטה. הוא בין רגליה. הבמאי והתאורן מכוונים את המכשירים, המאפרת שלה משפשפת את פטמותיה בקרח, ומייבשת אותן במייבש שיער, ושלו מתקנת את האיפור על הישבן שלו. הם משתעשעים
ומשעשעים את הצוות הטכני סביבם בסיפורי מין, וכולם צוחקים. הנה קטע מהתיאור:

"אתם יודעים מה אני אומרת כשאני מזיינת גבר", שואלת שרון.

"מה?" כולם שואלים.

הבמאי מורה לאוורט לתפוס עמדה בין רגליה של סטון. הוא נותן את הסיגריה שלו למאפרת ומטפס עליה. היא ממשיכה את הסיפור.

"אני אומרת לו 'תעצור, ותסתכל עלי'".

הוא מסתכל.

"עכשיו. דבר אלי".

"לדבר אליך? כשאנחנו מזדיינים?!"

"ועכשיו... תיכנס ותצא ממש לאט".

"אלוהים, עכשיו אני יודע למה אני גיי".

"אוקיי, בואו נצלם", צועק הבמאי.

"מותק", שרון הסתכלה עלי בהערצה. "אני יכולה להפוך גיי לסטרייט בחמש דקות!"

"צלצול!", קרא עוזר הבמאי. השפתיים שלנו כמעט נגעו, בחצי חיוך. המפשעות שלנו
ננעלו.

"כמה זמן את צריכה להפוך סטרייט לגיי?" לחשתי.

"שקט!", צעק עוזר שני.

"לפעמים עשר שניות", מילמלה שרון.

"אקשן!", אמר הבמאי, ואנחנו נכנסנו ויצאנו. ממש לאט".

ואני לא מצטט כלום מהפרק המקסים על הצילומים עם ג'וליה רוברטס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו