שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

דילמת האסיר של שייקספיר

מחזה של שייקספיר, המועלה בכלא שמור ברומא, עומד במרכז הסרט התיעודי "קיסר חייב למות" של האחים טביאני. מה אפשר ללמוד ממנו על הגבול בין האמת למשחק?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

לפעמים אני חושב שאחרי כל כך הרבה שנים של תיאטרון על כל סגנונותיו, ובעידן של קהל חסר אשליות ומודע לעצמו, היה זה שייקספיר שביטא, באמצעות דמויותיו, את אמיתות היסוד על היחס בין ההצגה, עושיה וצופיה. הוא, שלא הכיר את המושג "ניכור", השיג את האפקט הזה כשבהצגה דמות שמגלם שחקן בתוך סיטואציה בדויה מתייחסת למעשה התיאטרון ומשמעותו בהוויית השחקן והצופה.

הנה המלט, רגע לפני שהוא מבקש מלהקת שחקנים נודדת להציג בפני דודו מחזה על רצח מלך על ידי אחיו, כדי לשאת את אלמנתו: "שמעתי / שיצורים פושעים אשר צפו בהצגה / הוכו עד הנשמה מהתחכום של הבדיה / עד שהודו מיד בנבלה שהם ביצעו".

והנה ז'ק המלנכולי, ליצן החצר של הדוכס הגולה ב"כטוב בעיניכם", באחד המונולוגים השייקספיריים הידועים ביותר, שעל פיו כל אחד מאתנו אינו אלא שחקן: "כל העולם הוא / במה, כל הגברים והנשים / רק שחקנים. יש להם יציאות / ויש כניסות, וכל איש בימיו / הוא משחק שלל תפקידים שונים".

"קיסר חייב למות". מאבקי כוחצילום: אומברטו מונטיראולי

והנה קסיוס, אחד מרוצחי יוליוס קיסר, במחזה הנושא את שמו (אם כי הוא אינו גיבורו), מיד אחרי הרצח: "כמה דורות מהיום / החזיון הנעלה הזה שלנו / יוצג שוב ושוב / במדינות שלא נולדו עדיין, ובמבטאים שאינם מוכרים עוד?"

התחלתי לחשוב על כך כששמעתי את הציטוט השלישי, באיטלקית, בסרט "קיסר חייב למות"  של האחים ויטוריו ופאולו טביאני שזכה השנה בפרס דב הזהב בפסטיבל הקולנוע בברלין ויהיה מועמד איטליה לאוסקר לסרט הזר.

זהו סרט תיעודי העוקב אחרי העלאת עיבוד של "יוליוס קיסר" בידי אסירים בכלא שמור
ברומא. הסרט מתחיל בצילום תמונות הסוף של הצגת התיאטרון, בצבע, כשברוטוס המובס, שיצא לשחרר את רומא מאימת עריצותו של יוליוס קיסר, מתאבד. ואז אנו, צופי הקולנוע, רואים את צופי ההצגה מוחאים כפיים ואת שחקניה מוחזרים - לעיניהם - תחת שמירה כבדה לתאיהם הסגורים. רק אז, אחרי הכותרות, מתחיל הסרט, בשחור-לבן. הוא עוקב אחר התהוות ההפקה והחזרות שבהן מתמודדים השחקנים החובבים עם מה שהמחזה, על מאבקי כוח שלטוניים הכוללים קשירת קשר ורצח, מעורר בהם.

האחים טביאני באו לבית הכלא הזה אחרי שהוזמנו לצפות בהצגה קודמת שהועלתה שם,
עיבוד של קטע מ"הקומדיה האלוהית" של דנטה. אבל תיאטרון בבית סוהר הוא פרק נכבד בתולדות התיאטרון המודרני. לא רק מפני שמנהלי בתי כלא וחוקרי הנושא הגיעו כבר מזמן למסקנה שלעיסוק בדרמה ובתיאטרון יש חשיבות ומשמעות שיקומית.

ב-1953 השיג אסיר בכלא גרמני עותק צרפתי של "מחכים לגודו" של סמואל בקט. הוא
תירגם אותו בעצמו לגרמנית והעלה הפקה עם חבריו האסירים. בקט ידע על כך ונתן את
ברכתו. ב-1957 הועלה המחזה, בשיתוף בקט, בכלא סן קוונטין בארצות הברית. עיסוקם זה של אסירים במחזה על ציפייה למושיע היה גם הוא נושא לסרט תיעודי.

>>> הטריילר לסרט "קיסר חייב למות"

אף ש"קיסר חייב למות" הוא סרט תיעודי והמצולמים הם אסירים שלא משחקים אלא חווים
לעינינו את התמודדותם עם הצגת תיאטרון, הצופים חשים כי זהו מעשה בדיון, שביימו
וערכו אנשי מקצוע באמנות הקולנוע ומבוצע בידי שחקנים מקצועיים.

זהו סיפור מרתק בפני עצמו. תארו לכם עלילה שבה אסירים - אנשים ללא עכבות, עם עבר מוכתם, שלא היססו בעבר להרוג - מעלים מחזה על מאבקי כוח, מזימות ורצח, ובמשך החזרות נסחפים לעימותים ביניהם על כוח, ועל משקעים מהעבר. ופתאום דילמה של דמות (ברוטוס, שרצה לרצוח רק את השאפתנות של קיסר, אבל אינו יכול לעשות זאת מבלי לרצוח את קיסר, אהובו) גורמת לשחקן לחשוב על דילמה שקרתה לו בעבר והכריעה את מהלך חייו.

בסופו של דבר, זה מה שקורה גם לשחקן תיאטרון מקצועי: חלק מרזי המקצוע של השחקן הוא ללמוד להשתמש בחוויות הרגשיות שלו מחייו ה"אמיתיים", כדי לגלם באופן אמין דמות העומדת לבצע מעשה הרה גורל. השחקן המקצועי יודע למצוא את החוויות המקבילות המסייעות לו ליצור אשליה. השחקן החובב מונע בידי האשליה שהוא נדרש לגלם ללמוד משהו על עצמו, שאולי מסייע לו להתמודד עם מצוקה שקרתה לו בחייו ה"אמיתיים". בשני אלה הצופה, בתיאטרון או בקולנוע, עוקב אחר העלילה ומשליך גם על עצמו. כי הרי כל אחד מאתנו ברגעים רבים מחייו משחק תפקיד כדי ליצור אשליה באנשים שאתם הוא בא במגע, כמו שמסכם ז'ק המלנכולי. מהי האמת ומהו המשחק, והיכן הגבול ביניהם?

זהו סיפור מרתק גם אם לא היינו יודעים שהסרט מתאר מה שהתרחש באמת, בכלא איטלקי, לאסירים מסוימים (שהסיבות לשהותם בו נמסרות באמצעות כתוביות). בראשיתו ובסופו, ובמעברים בין שחור-לבן וצבע (בכל פעם שעולה נושא חייהם של האסירים מחוץ לכלא המסך מתמלא צבע), מזכירים הבמאים שהסרט משקף "אמת". כך רק מתחדד טשטוש הגבול הדק בין מה שאנחנו רואים כאמת ומה שהוא משחק, העמדת פנים או אמנות.

כמעט בכל רגע בסרט, שלכאורה מגולל עלילה ליניארית שמתעדת מציאות, יש אמירה על
משמעותה ואופיה של אמנות התיאטרון ובמידה מסוימת גם הקולנוע. כך, למשל, תהליך
בחינת ובחירת השחקנים. האסירים מתבקשים על ידי במאי ההצגה (שנראה רק לרגעים) לומר את שמם ופרטיהם - מגורים ושם האב. בפעם הראשונה הם אמורים למסור את הפרטים כשבמקביל הם עומדים להיפרד מבת זוג. בפעם השנייה הם נדרשים למסור את הפרטים כאילו הם נחקרים. הצופים מכירים כך את הדמויות בסרט ומקבלים בהזדמנות שיעור על מה שנקרא בשפה מקצועית "סבטקסט", אותו רובד של משמעות שנמצא תמיד ברקע הטקסט.

הצופים מתרשמים מהמגוון האינסופי של אפשרויות הייצוג של הטקסט והסבטקסט וגם
נדרשים לפענח אותם. אבל כללי ההתנהגות האלה קיימים גם בחיים, שבהם לכאורה אנחנו לא משחקים. או לפחות כך אנחנו, או בני שיחנו, חושבים.

בעניין זה גם בחירת המחזה חשובה. מצד אחד, מחזה שייקספירי, מאבני היסוד של התרבות הגבוהה, עם כמה ציטוטים ידועים הנלמדים ללא קשר למחזה עצמו (למשל, המונולוג של אנטוניוס על גופתו של קיסר, הנלמד בכל שיעורי הרטוריקה). מצד שני, השחקנים במחזה שבסרט מתבקשים מראש להגות את הטקסט (והצופה שאינו יודע איטלקית אינו יכול לדעת עד כמה התרגום האיטלקי מקפיד על משקל ומבחר המלים) בדרך שבה הם הוגים אותו במקום מוצאם, בין שזהו ניב נפוליטני ובין שזהו ניב איטלקי צפוני.

אבל חשוב מכך: על פי הסרט, כל מחזה, גם אם הוא קלאסי, צריך לתקשר עם הקהלים
והשחקנים שלו. ובמקרה המסוים הזה ברוטוס יוזם ומנהיג את הקשר נגד קיסר כי הוא
רוצה להבטיח את החירות של בני רומא. וכשאנו צופים בתמונת הרצח, במשך החזרות,
בכלא, היא מתקיימת לעיני שאר האסירים, הניצבים בחצר. כשקיסר נופל-נרצח, והקושרים מכריזים באוזני בני רומא (שאר האסירים) "אתם חופשיים", נמלטים האסירים מהחצר... אל תוך תאיהם.

האסירים מעלים מחזה על מעשה פשע, שנעשה כדי להשיג מטרה נעלה יותר. הם משקיעים מאמץ ורגשות, זיכרונות וחלומות, למען רגע של זוהר, על הבמה, לעיני קהל שבא לצפות בהם ומודה להם במחיאות כפיים. פתאום, על במה, דווקא כשהם פועלים במסגרת כפויה ונוקשה שבה אין להם שום אפשרות של בחירה חופשית, יש להם תחושה של חופש. ואחריו הם משתחררים מכבלי הדמיון ומוחזרים לתאיהם לרצות את המשך עונשם.

את הסרט מסיים משפט מפי אחד האסירים. לא אגלה אותו כמובן. רמז לכך אפשר למצוא שוב אצל המלט: "הו אלוהים, יכולתי להיות כלוא בתוך קליפת אגוז ולהחשיב את עצמי למלך-פלך אינסופי". לעתים רחוקות יש בסרט - תיעודי, כך אומרים לנו - משפט אחד שבצורה כל כך מושלמת מסכם את מורכבות הסרט הזה, שהוא מעל לכל על הגבול החמקמק והמתעתע בין חיים ואמנות, והחופש והשעבוד של שניהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ