שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ההצגה "נשי טרויה" לא מתרוממת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

אחת החוויות החזקות שלי כצופה בתיאטרון היא זו שלפני תחילת ההצגה עצמה. זה הרגע בו ההצגה היא עדיין כל מה שהיא יכולה להיות. כל מה שתיכננו, קיוו ועמלו יוצריה. אתה יכול לקחת לידך את התוכנייה ולקרוא, לרוב בפירוט מרשים, מי הם העושים ומה עשו עד כה, וכמה רחוק הולך שמם לפניהם, ומה הם עושים - כלומר על איזו פסגה רפרטוארית הם עומדים להעפיל, ובמקרים רבים גם למה ואיך הם מתכוונים לעשות את זה.

כן, הציפיות הן חלק ניכר מההנאה המזומנת לצופה התיאטרון, והרגע הקצר לפני שהן מתחילות להתגשם, ממש דקות לפני שנגלה אם הן מתממשות או לא, הוא מהרגעים המהנים ביותר בתיאטרון, כי הכל עוד יכול לקרות. אלא שאז יורד החושך על האולם ועולה האור על הבמה, ומרגע זה צופה־צופה לנפשו ושבר אפשרי של חלומו.

על הנייר - אפילו לפני שלב התוכנייה - הפקת “נשי טרויה” בקאמרי, בבימויו של הבמאי היפני יוקיו נינגווה, שכבר שנים מאלף את צופי התיאטרון במערב בגרסאותיו הייחודיות לקלאסיקה המערבית - בעיקר שקספיר והיוונים - היא הישג בעצם קיומה. הנה מורה דרך מתרבות תיאטרונית אחרת, בעלת אסטתיקה רחוקה וייחודית, המוליך אנשי תיאטרון מערביים וחושף בפניהם שבילים חדשים בנופי המולדת התרבותית שלהם.

"נשי טרויה". מימין: דניאל הוירצר, אודליה מטלון מורה, רבקה מיכאלי, אסתי קוסוביצקי ותיקי דיין. מעט עלילהצילום: אבירם שהינו

והנה הוא מוצא זמן ורצון להעלות על הבמה, ממרום ניסיונו האנושי והתיאטרוני, את אחת מיצירות המופת של התרבות המערבית, שממשיכה להיות אקטואלית כמעט 2,500 שנים אחרי היכתבה, מפני שלמרות שהמלחמות הן לא אותן מלחמות והאלים לא אותם אלים - עדיין אנשים הורגים אנשים, והנשים סובלות, וסופגות ומקוננות. ולצורך זה הוא מקבץ שחקניות ושחקנים יהודים וערבים, רובם ‏(אני לא בטוח שכולם‏) ישראלים, שיודעים מניסיונם משהו על גורלם של מנצחים ומנוצחים, וגם שחקניות יפניות, עם שגם הוא יודע פרק בניצחונות ומפלות ואכזריות. רק תחשבו על הדינמיקה שבוודאי היתה בחזרות ובתהליך הרב־תרבותי והאנושי. כל כך הרבה עניין יש במרכיבים, עד כי נדמה שההצגה עצמה היא כבר הפרט התפל והלא חשוב, מין סרח עודף הכרחי כדי לצאת ידי חובה.

אז זהו, שלמרבה הצער לא. כי ההצגה בת שלוש השעות, המתחילה ברמת ציפיות גבוהה, הולכת ומאבדת גובה כמעט מההתחלה: הנה עולה האור, ודמותו של ירח מלא, גדול ועגום נשקפת מעומק הבמה ‏(והתהוות התמונה היא רגע בימתי יפייפה בפני עצמו‏) והנה נפרש על הבמה בד כחול המתערסל בגלים ‏(אפקט מעט נאיווי ושחוק, אם כי יפה, ואתה חושב לעצמך שאולי זה בכוונה‏), ואז עולה מבין הגלים פוסידון האל ‏(השחקן הערבי אשרף ברהום‏), עוטה אזור חלציים מבד ומחזיק קלשון בידו.

טוב, זה הפרולוג בו נודע לקהל שמה שיקרה לעיניו הוא תוצאה של ריב אלים, והללו בעלי גחמות ומשנים דעתם, על חשבונם של מי שמתפללים אליהם. הטקסט הנשמע בערבית, וזה כשלעצמו מהווה אלמנט עיצובי לקהל שאינו מבין את השפה, מתורגם בכתוביות. והנה מגיעה מתוך הגלים אתנה האלה: היא לבושה במין טוגה־שמלה לבנה, חנית בידה ואותה היא מניחה על הגלים. זוהי שירי גדני, והיא מדברת עברית, ולפתע הבמה מקבלת נימה ישראלית כמעט יום־יומית. משהו כאן מרגיש צורם, אבל כשאתנה מניחה את ראשה על כתפו של פוסידון, והתאורה קולטת את פניהם באלומת אור חמה, אתה אומר לעצמך, טוב, זה בכל זאת יפה.

יוקה וואוו ומוטי כץ ב"נשי טרויה" בבימויו של נינאגאווה
יוקה וואוו ומוטי כץ ב"נשי טרויה" בבימויו של נינאגאווהצילום: אבירם שהינו

ובכל זאת, כבר באותו רגע מסתמנת הבעיה של המשימה: למרות שאין עוררין על גדולתן של הטרגדיות היווניות, למעשה אין לנו מידע מוסכם על הדרך בה הועלו בזמנן, ועוד פחות יש בידינו את היכולת ליצור על הבמה את תחושת השגב והעוצמה המזוקקת של הרגש והכאב שבמלים. ו”נשות טרויה” של אוריפידס הוא אחד המחזות הקשים, משום שיש בו מעט עלילה, ולמעשה הוא חיזיון אחד ארוך בו ניתכות על ראשי קבוצת פליטות ‏(שבראשן המלכה הקבה‏) שורה ארוכה של מכות אכזריות. השליחים הגברים באים שוב ושוב, מכה רודפת מכה, והנשים כואבות, בוכות, והקהל יושב ולבו נחמץ בקרבו. איך אפשר להכיל כאב וסבל כאלה? איך אפשר להציג אותם היום על הבמה ולהרעיד בהם את הלב?

המפעל ההפקתי מחייב שילוב של עברית, ערבית ויפנית. תחילה נראה שיפנית, כשפה ואסתטיקה, היא הסוד. הרי בגרסאות היפניות שלו לשקספיר וליוונים עורר נינגווה התפעלות, ואין ספק שהוא יודע ליצור תמונות במה יפות, אפילו מרהיבות, עם מוסיקה ופס קול ותאורה. והרי התיאטרון היפני הוא בעבורנו - בעבור רובנו - אחר ומרשים וזר ומשכנע מעצם היותו מה שהוא, כי אין לנו קנה מידה נכון להערכתו.

מה גם שנראה כי קאיוקו שיראישי, המגלמת את המלכה הקבה - סמלה של טרויה שהובסה, ועתה מתעללים בה - מרשימה מאוד גם בתנועה שלה, גם בקולה הייחודי, גם בצליל האחר כל כך, שקשה מאוד להסיק ממנו את משמעות נגינתו ‏(ונותר רק לעקוב אחרי התרגום לעברית בכתוביות‏). אני מודה שמדובר בשחקנית מיוחדת, וקבוצת הפליטות היפניות - חמש מהן - גם הן נראות לי כפועלות בקבוצה אחת, מרוכזת, כאילו משדרות על גל סגנוני אחד.

אשרף ברהום בתפקיד האל פוסידון ב"נשי טרויה"צילום: אבירם שהינו

שילוש לא קדוש
אלא שהמחזה הזה הוא סדרה ארוכה של מונולוגים של הקבה, ופרקי מקהלה, המוסיפה רקע, מגיבה, מתווכחת. וגם אם יוצרי תיאטרון מודרניים מוצאים דרך ליצור את מוקדי הרגש והסגנון על הבמה - כן, יש שחקני תיאטרון, גם על הבמה העברית, המסוגלים באמצעות טקסט נשגב גם להרטיט את הרגש וגם לעצב צורה - מעטים יודעים מה באמת לעשות עם המקהלה והטקסטים שלה.

הפתרון של ההפקה הזאת הוא השילוש ‏(הלא קדוש‏): כל הטקסטים של המקהלה, גם אם הם נשמעים בפי נשים בודדות, או מפי קבוצות, נשמעים שלוש פעמים: ביפנית, אחר כך בעברית, ובערבית. וזאת כאשר כל הטקסט מופיע במקביל בכתובית בעברית, ערבית ואנגלית. בהתחלה זה נראה מעניין. לאט לאט, כשמתחוור שההבדלים בין הקבוצות מאלפים הרבה פחות ממה שהרעיון מבטיח זה הופך למייגע; מה שאמור היה להיות תרכובת ייחודית הופך לתערובת מטרידה.

ובאותו מהלך מתחוור משהו שעצוב להודות בו: אינני מכיר את השחקניות היפניות, ואף לא בקי במוסכמות התיאטרון היפני, אך אותה קבוצה נראתה לי מלוכדת ובעלת נוכחות שחרגה מהפיסיות שלה. במידה רבה נראה כך הדבר בעיני עם קבוצת השחקניות הערביות: כמה מהן נראו לי מרשימות, ואף משכנעות בהגשת הטקסט, שאחרי מובנו עקבתי הרי בכתוביות: כך, למשל, סלווה נקרה או ראידה אדון. תנועתן כקבוצה נראתה לי אחידה, ונדמה לי שיכולתי להרגיש בשוני בינן לבין היפניות, אם כי אני לא לגמרי בטוח שיש בכך איזו חשיבות להפקה.

לעומת זאת קבוצת הנשים הישראליות נראו כפועלות כל אחת בנפרד, כל אחת בעולם התנועתי הפרטי שלה. בתוכנייה כתוב שהבמאי הוא שבחר את השחקניות לפרויקט. אני מעז לשער שהיה זה התיאטרון שהציע לו את השחקנים שיכול היה לפנות לתקופת עבודה המחייבת התגייסות רבה.

אין לי ספק שהשחקניות הישראליות התגייסו לפרויקט במלוא המחויבות, ואני מקווה שהמפגש הבינלאומי היה חשוב להן. אבל אני יכול רק להעיד על התרשמותי מעבודתן בהצגה זו. רבקה מיכאלי היא שחקנית קומית, ובשנים האחרונות היא יוצרת תפקידים משעשעים במידה זו או אחרת בסדרה של הצגות בקאמרי ‏(“משפחה חמה”, “אורזי מזוודות”‏). כאן, קולה הייחודי במשפטים האמורים להביע אימה או כאב נשמע הצהרתי, ובעיקר שייך לעולם שונה מאוד מזה שנדמה כי הבמאי מנסה ליצור על הבמה. כך גם במקרה של אסתי קוסוביצקי, שגם בנימת קולה ההכרזתית, המבקשת לזעזע ולהזעיק, וגם בתנועתה, למרות שנראה כי היא משקיעה הרבה בתנועה מורכבת ומסוגננת, נראתה לי לא שייכת לדמותה והקרנתה. נדמה שתיקי דיין חיפשה ומצאה לעצמה סגנון אישי שלפחות לא צרם בחיצוניות שלו, ורק אודליה מטלון־מורה הצליחה לרגעים ליצור סוג של נוכחות שניתן היה להתייחס אליה רגשית.

על פי הכתוב בתוכנייה, הבמאי הניח במתכוון לשחקניות שבאו מרקע תרבותי שונה להיות הן עצמן. על פי עדותה של ורדה פיש, המוצגת בתוכנייה כ”יוזמת הפרויקט והדרמטורגית של ההפקה” הבמאי ה”מיתולוגי” אמר לשחקניות “בהצגה הזאת תעשו כפי שאתן מרגישות”. יכול להיות שלזה הוא שאף, ויכול להיות שכמו שלי אין כלים להעריך את השחקניות היפניות על רקע תרבותן, לו חסרו כלים להעריך את השחקניות הישראליות שבמקהלה. אני, על כל פנים, לא הרגשתי הרבה מעבר למבוכה קלה בחלק מהזמן.

החוליה החלשה

נכון אמנם שיש קטעים בהן הקבוצה של הפליטות פועלת כגוף אחד בתנועה מאורגנת, לצלילי פס קול מצוין, אבל בסופו של דבר המקהלה היא מרכיב כל כך משמעותי בנוכחותו על הבמה - למעשה המחזה הוא עליהן; הן “נשות טרויה” - עד כי קשה להתעלם מחולשתה של החוליה הישראלית בהפקה הבינלאומית, לפחות לעיני הצופה הישראלי שהוא אני.

בעיה נוספת, לא פשוטה בעיני, היא ההחלטה העיצובית שהגברים הלוחמים בהצגה ילבשו בגדים כאילו תקופתיים יווניים, בגווני חום וכחול, הנראים כאילו הוכנו למסכת להצגת בית ספר על היוונים הצוררים. כשתלטיביוס ‏(השחקן הערבי מחמוד אבו ג’אזי‏), בתפקיד שהוא אולי הכפוי טובה ביותר בדרמה המערבית, מכה באגרופו על חזהו, בתנועה שהיא בלי ספק הוראת בימוי, ההד העמום הנשמע באולם רק מדגיש את מלאכותיות התלבושת.
נכון שזאת רק תלבושת, לכאורה לא הפרט הכי חשוב בהפקה בינלאומית של מחזה יווני קלאסי שחשוב להציגו, אבל מה לעשות שגם שני החיילים לצד תלטיביוס נראי כניצבים בהצגת חנוכה. וזה בעייתי, כי התמונות בהם הם נוטלים חלק הן מהקשות בדרמה העולמית, ועדיף שלמעמסה הרגשית הנדרשת מהן לא תתלווה נימה מגוחכת.

נימה דומה היתה בהופעתו של מוטי כץ בתפקיד מנלאוס, בוויכוח שלו עם הלנה, המלכה היפה שפניה גרמו לאותה מלחמה שבגללה סובלות הנשים לעינינו. במסגרת הטקסית של ההצגה, גם בגלל החזרה הכמעט פולחנית על הטקסט התלת־לשוני, נראה הופעתו של כץ, בתלבושות התיאטרלית של מלך ספרטה, בגווני כחול, ובהליכה מתנודדת טווסית, כאתנחתא קומית בלתי מכוונת.

אז אמנם נכון שאולה שור־סלקטר הביאה לבמה - דווקא בתפקיד של הנביאה המטורפת קסנדרה - נימה טבעית, נטולת פאתוס ורעננה, לכן משכנעת, וראודה עמדה בכבוד במטלה הכבדה מנשוא של תפקיד אנדרומכה, האם שילדה נקרע מידיה ונלקח אל מותו ‏(אני לא מכיר תמונה קשה מזו בדרמה העולמית כולה‏). אבל התחושה העצובה היא שההצגה הזו מותירה בצופיה קשורה לסיבה שבגללה נוסעים ספורטאים ישראלים רבים לאולימפיאדה: העיקר ההשתתפות.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ