הצגה שהולכת אחורה - חיית במה - הארץ

הצגה שהולכת אחורה

כשחובב תיאטרון מגיע מישראל ללונדון הוא מתנהג כאדם מורעב העומד מול מעדנייה ואינו יודע מה לאכול קודם. אני החלטתי לטרוף את סונדהיים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכאל הנדלזלץ
לונדון

אחת הסכנות האורבות לאדם מורעב היא שכאשר נקרה לפניו מבחר של מזון מגוון, הוא מתפתה לטרוף מכל הבא לפה, תוך סיכון בריאותו. אבל כשמדובר בחובב תיאטרון ‏(כן, זה אני‏) החי במשך זמן ארוך מדי על דיאטה לא מזינה ולא משביעה של תיאטרון ישראלי ומזדמן לשבוע בלונדון, תאמינו לי שאין חשש להרעלה.

הבעיה היא הפוכה: על מה לכתוב קודם? על שתי הפקות שייקספיריות, אחת נאמנה לגמרי למקור, והשנייה חופשייה, חדשנית ואפילו נועזת וחתרנית, כששתיהן עוסקות בפוליטיקה של מגדר ושתיהן נפלאות; או על שתי הפקות חדשות לגמרי ‏(שאת שתיהן ראיתי בהצגות הרצה ראשונות‏) של מחזות בני זמננו של מחזאים אנגליים בעלי מוניטין, שתיהן עם כוכבי תיאטרון וקולנוע זוהרים? החלטתי לבחור בהפקה שרק לאחרונה נודע שתרוץ עד ראשית מארס, ורוב הכרטיסים כבר נמכרו ‏(אבל אל תתנו זה לייאש אתכם; אני השגתי כרטיס להצגה יומית ביום ראשון‏).

Merrily we roll along” הוא מחזמר שכתבו סטיוון סונדהיים ‏(תמלילים ומוסיקה‏) וג’ורג’ פירת ‏(על פי מחזה בשם זה של מוס הארט וג’ורג’ ס. קאופמן משנת 1934‏). בחרתי בהצגה זו גם מפני שזה עתה צפיתי בה, גם מפני שהיא נכתבה על ידי אחד היוצרים הנערצים על ידי ועוסקת, לפחות על פניה, בחשיבותו ובמקומו של התיאטרון המוסיקלי, גם בזכות איכות ההפקה, וגם בגלל המקום המיוחד שבו היא מוצגת.

מימין: ג'נה ראסל, מארק אמברס ודמיאן המבלי ב"Merrily we roll along". ליהוק מבריקצילום: טריסטרם קנטון

המקום הוא “Menier Choclate Factory”, חלל תיאטרון בן 180 מקומות בגדה הדרומית של התמזה, בבניין שבו פעל במאה ה–19 בית חרושת לשוקולד. מאז ראשית שנות האלפיים מעלה התיאטרון הזה, המוגדר כפרינג’, רפרטואר שאפתני למדי של מחזות ומחזות זמר, ובין היתר כמה מהם חידושים והפקות חדשות ליצירות של סונדהיים. הבמאי טרוור נאן אמר - והדבר מצוטט בכל פרסומי התיאטרון - כי “יש חללי תיאטרון שיש בהם קסם, ואין לדעת מדוע... בראש הרשימה שלו נמצא בית החרושת לשוקולד, תיאטרון הרפתקני המנוהל להפליא וכובש את לונדון בסערה”.

נאן יודע על מה הוא מדבר: הוא ביים שם ב–2008 את “מוסיקת לילה זעירה” של סונדהיים, בהפקה שכבשה את לונדון ואחר כך את ברודווי. המנהל האמנותי ה”מבריק” הוא דייוויד בסבני, שביים בחלל הזה גם את “יום ראשון בפארק עם ג’ורג’” של סונדהיים. הבמאית של ההפקה הנוכחית היא מריה פרידמן, שחקנית וזמרת שיצרה כמה תפקידים במחזות זמר של סונדהיים, וזוהי עבודת הבימוי הראשונה שלה, המבוססת על בימוי המחזמר בבית ספר למשחק.

מלבד הייחוד שבמוסיקה ובמלים של סונדהיים, יש עוד שני דברים מיוחדים ליצירה הזאת: האחד הוא היותה מסופרת מהסוף להתחלה, כמו המחזה של קאופמן והארט. ההצגה מתחילה בשנת 1976, במסיבה הוליוודית מפוארת בעקבות בכורת אחד מסרטיו של המפיק פרנקלין שפרד, שהיה פעם גם מלחין מצליח של מחזות זמר. הוא בדרך לגירושין שניים מאשתו, כוכבת מחזות זמר בעבר, מכור להצלחה. ידידה מעברו, מארי, פעם סופרת והיום מבקרת, נמצאת במקום, שתויה ומפוקחת, ומעמתת את פרנקלין עם הריקנות של הצלחתו המסחרית, לעומת החלומות שהיו לו פעם.

>>>טריילר של "Merrily we roll along"

מכאן נעה העלילה אחורה בזמן, למשבר ביחסים בין המלחין לחבר התמלילן צ’רלס קרינגס, המנסה להיות נאמן גם לידידות וגם לאידיאלים, ולכן מתחשבן עם פרנקלין במקום הכי פחות מתאים, בראיון טלוויזיוני משותף. ואז הולכת העלילה עוד אחורה בזמן, להצלחה המסחרית הראשונה של השניים, כשהם נכנעים לתכתיב המפיק והכוכבת, כשהם עוד מאמינים שיחזרו לעשות את “הדבר האמיתי” שלהם.

ההצגה הולכת אחורה בזמן, לאורך 20 שנה, ומציגה תהליך של התמסחרות, פירוק של ידידות אמיצה של שלושה אנשים צעירים ושאפתנים, וגם מהלכים של חיי משפחה ‏(התמלילן נשוי ואב לילדים, המלחין מתגרש שוב ושוב ומנוכר מבנו, הסופרת־מבקרת בודדה, עם אהבה נכזבת למלחין, שעליה ויתרה למען הידידות‏). התמונה האחרונה היא על גג ניו־יורקי בשנת 1957, כששלושה אנשים צעירים יושבים ומנסים לראות בשמים את ה”ספוטניק” הרוסי ומאמינים שאפשר לשנות את העולם דווקא דרך כתיבת מחזות זמר, צורת התיאטרון הבידורית, המדברת ללבם של קהלים רבים כל כך. והם מאמינים שיוכלו לעשות את זה בלי להתמסחר, ובלי להתפשר ובלי לוותר על הידידות האמיצה ביניהם.

אין חשש לספוילר
מה שיפה במבנה העלילה הזה הוא שאין כאן חשש ל”ספוילר”; חלק ניכר מהאפקט של המחזמר נובע מכך שהצופים מגיעים לסופו של המחזמר הזה כשהם יודעים היטב מה שהם עומדים לראות ולשמוע. ודווקא משום כך האפקט הרגשי הוא גדול כל כך. אתה צופה בכאב ובאכזבות של ההווה ובייסורים של מי שחווים אותו - גם מי שמרמים את עצמם, וגם מי שרואים את המציאות האפורה כמו שהיא - ואתה נחשף ליופי ולתמימות של מה שזה היה צריך להיות.

הסיפור הנוסף של המחזמר הזה הוא מחוץ לעלילה: סונדהיים העלה אותו בברודווי, בלב לבו של המחזמר המסחרי האמריקאי, בשנת 1981, אחרי שכבר היה בעל שם גם כתמלילן ‏(“סיפור הפרברים”‏) וגם כמלחין חדשן ‏(“דבר מצחיק קרה בדרך לפורום”, “קומפני”, “מוסיקת לילה זעירה” ו”סוויני טוד”‏). האל פרינס הפיק וביים, וההפקה ירדה אחרי ביקורות מעריכות אך פושרות ו–16 הצגות בלבד. לכאורה, לקח מר למלחין ותמלילן הכותב מחזמר על כך שאסור להתפשר למען הצלחה מסחרית, ועל כך שאפשר לשנות את העולם באמצעות צורות פופולריות כמו מחזמר.

ג'נה ראסל ומארק אמברס ב"Merrily we roll along"צילום: טריסטרם קנטון

מאז אמנם נגאל המחזמר מהכישלון, והצליח בהפקות חוזרות גם באנגליה וגם בברודווי, כשהוא עצמו לא השתנה, לא במבנה שלו, לא במסר שלו ולא במוסיקה שלו. גם בהאזנה היום יש בו מורכבות מוסיקלית שלא היתה מביישת אופרה, בהרכבים קולייים וכליים של חמישה מוטיבים הנשמעים סימולטנית. גם היום יש בו מורכבות מלודית וקצבית, גם אם כיום יש בו כבר מנגינות הנשמעות קלות מדי להמהום. והיום סונדהיים כבר אינו צריך להוכיח את עצמו לאיש. הוא השיג את זה בלי להתפשר כמו המלחין במחזמר שלו, בדיוק בהתאם לתביעות של התמלילן במחזמר שלו. אולי מפני שלמרבה המזל שלו הוא שניים בגוף אחד, והמאבקים בין השניים האלה לא מסכנים את הידידות ביניהם. סונדהיים, אגב, מספר שמבין כל יצירותיו, המחזמר הזה הוא האוטוביוגרפי ביותר, בוודאי בראשית העלילה, שהיא סוף ההצגה.

בזמנו הביע סונדהיים את ההשערה שהמחזמר נכשל בזמנו כיוון שביצעו אותו שחקנים־זמרים צעירים מדי, שלא היו להם חוכמת החיים והניסיון הנדרשים כדי לחיות על הבמה עלילה של 20 שנה בהילוך אחורי. מריה פרידמן, הכותבת בתוכנייה כי הליהוק הנכון הוא 90% מעבודת הבימוי, בחרה להפקה זו קבוצת שחקנים־רקדנים מבוגרת ומנוסה יחסית. הם שרים ורוקדים היטב ‏(לגרסה הזו נוסף “נמבר” מוסיקלי במיטב המסורת של “פינאלה” למחזמר הבידורי‏), ולמרות שמדובר בלהקה כל אחד מהם מסוגל לעצב ‏(ומעצב‏) תפקיד בכמה רפליקות.

ההברקות של הליהוק הן בשלוש הדמויות הראשיות: מארק אמברס עם מראה, כריזמה וחיוך של שחקן קולנוע הוליוודי אמריקאי, עם כל תמימות הנעורים החיצונית ‏(מה שבולט היטב בפארודיה על הבית הלבן של משפחת קנדי שהיא חלק מהמחזמר‏); דמיאן המבלי בתפקיד התמלילן, גוץ, שמנמן, “גיקי”, ממושקף, נוירוטי כצפוי וכנדרש מהדמות; ובעיקר ג’נה ראסל, בתפקיד מארי, הצלע הנשית של משולש החברים הזה: אישיות חמה, נוגעת ללב, האחות ‏(ולא הבת‏) של השכן, שהיא כליא הברק של סיפור הידידות המוסיקלי הזה.
בכל פעם שאני שומע בהקלטה או רואה על הבמה מחזמר של סונדהיים אני נפעם מחדש, כשמעבר למוסיקה היפה, המורכבת, והמתוחכמת, ומעבר לעלילה, שמצליחה לחדש בכל פעם, אני נתקל במשפטים, ניסוחים ואמירות שעם כל הברק המילולי במצלול או בחריזה יש בהם אמת אנושית ופשוטה שהיא בעלת משמעות לכל צופה באשר הוא, גם מחוץ למסגרת העלילה. וכך המחזמר הזה הוא גם על יצירה ועל ידידות ועל הצלחה, אבל גם על הצורך להיות נאמן לעצמך, לוותר על האשליות, אבל לא לשכוח את החלומות.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ