בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה קורה כשגבר אשכנזי צופה ב"פרח השכונות"

האם אפשר לומר שהדמויות פרימיטיביות? האם מותר לטעון שההומור נמוך? מה קורה כשמבקר אשכנזי צופה ב”פרח השכונות”, הצגה המתבססת על שיריו של קובי אוז?

34תגובות

צביקה פיק, זוהר ארגוב (לפחות פעמיים), מייק בראנט (פעמיים), שלמה ארצי, דני סנדרסון ועכשיו קובי אוז – זוהי רשימה חלקית (הזיכרון שלי לא מה שהיה פעם) של מוסיקאים שהמוסיקה שלהם עמדה בבסיס הצגות מוסיקליות שראיתי על במות שונות, כמעט כולן במסגרת תיאטרון רפרטוארי.

הרעיון הוא לא מקורי, ויש בו צדק היסטורי פיוטי מסוים. פעם, בשנות ה30--50 של המאה הקודמת, המקור למצעדי הפזמונים היו שירי מחזות זמר שנכתבו לבמת ברודווי, נקלטו באזני הקהל ואומצו על ידי זמרים. עם הזמן התבססו זמרים (שחלקם היו גם מלחינים ותמלילנים בזכות עצמם) כיצרני להיטים. עתה היה תורה של הבמה המוסיקלית לגבות את חובה. וכך נולד "מאמה מיה" שמתבסס על להיטי להקת “אבבא” המוכרים, ושוזר אותם על עלילת מחזמר מופרכת וקלילה. וכך מחזמר חדש בא לקהל עם מקדם פופולריות.

יוסי צבקר

זאת התיאוריה, והפרקטיקה האקטואלית היא "פרח השכונות", מחזה מוסיקלי על בסיס שיריו של קובי אוז, בתיאטרון באר שבע. אבל בניגוד לכל הלהיטים שמניתי לעיל, זה אינו רק ניצול פופולריות של זמר-מלחין על ידי תיאטרון; כאן היוצר עצמו, קובי אוז, הוא גם המחזאי והמנהל המוסיקלי.

ואם לחלק מאותן הצגות שמניתי בראשית הדברים היה רקע עלילתי עדתי-תרבותי (היוצר מצליח כנגד כל הסיכויים, מאומץ על ידי סביבה שבזה לו בתחילה, ואחר כך כושל, גם בשל פגמיו האישיותיים – למשל זוהר ארגוב ומייק בראנט), כאן עניין הפער העדתי החברתי, זה שנמצא במוקד החברתי-היסטורי-פוליטי בישראל זה שנים - הוא העניין עצמו. השד העדתי כבר מזמן לא בבקבוק. הוא מזמר ומרקד בקדמת הבמה.

העלילה שבתוכה שוזר אוז את שיריו מתרחשת בעיירת פיתוח בדרום, לא רחוק כל כך מבאר שבע, שעל במת תיאטרונה היא מוצגת. ההצגה מתחילה עם הופעתו של אבי המשפחה, מסעוד בוזגלו (היש שם סמלי יותר לפער הדורות בישראל, בעיקר אם שם אשתו הוא מסעודה, וכל ילד יודע שהיוצר, אוז, הוא משדרות) המדבר אלינו מהעולם הבא, כשהוא בא אל אלמנתו (היושבת עליו שבעה) בחלומה.

אם בתמונה זו יש גם סוג של רוח טובה והומור חביב (מסעוד, בגילומו החביב מאוד של מאיר סוויסה, מתייחס לשהותו במדור הראשון של השמים כאל בקו"ם), ברוח המוסיקה והמלים של קובי אוז בשיריו כסולן וכאיש “טיפקס”, הרי שהאווירה משתנה די בחריפות בתמונות הבאות, שמתרחשות בשבעה, בבית משפחת בוזגלו.

ולפני שאמשיך, אני חושב שיהיה זה גילוי נאות אם ארחיב קצת את היריעה אל אחורי הקלעים ואל עצמי כצופה ומשתתף בתיאטרון החברתי של ישראל. אין זה סוד שאני אשכנזי (מוצאי מפולנייה) שלא מתבייש בכך שהוא "היררכיסט" בתחום תרבות: אני עדיין מאמין שאיכות ביצירת תרבות נמדדת גם במורכבותה ובהתכוונותה, ומסרב לקבל את דעת הרוב כקנה המידה היחידי לאיכות תרבותית. ומתוך כך אוסיף שיצירתו של אוז, היוצר המוסיקלי והסופר נראתה לי מורכבת, רבת פנים, אינה מסיטה מבט מפערים חברתיים ועם זאת יודעת להתייחס לעצמה ולנושאיה באירוניה עצמית, בהומור ובמורכבות.

שירה של להקת "טיפקס" "נשיקה לדוד" מתוך "פרח השכונות"

אמשיך ואוסיף שאינני כופר בתמונה העלילתית שהמחזה של אוז חושף, ובה הצד האשכנזי (המייצג גם אותי) מנצל וזורק את מסעוד שכולו טוב לב ואמונה ציונית כנה. וכיוון שמסעוד זה נהרג בפגיעת קסאם - מנת גורלם של תושבי הדרום – מי אני, תל אביבי מדושן עונג שחי בבועה, שיהיה לו מה להגיד על מחזמר כזה.

ובכל זאת, אני מרשה לעצמי לומר שכשנחשפתי לתמונות הבאות של המחזמר, המתרחשות במעמד השבעה, בנוכחות הדמויות ה"ציוריות" מן העיירה הדרומית - סמי קינן (עמי אנידג’ר), לשעבר ועקנין, מין עורך דין חלקלק, וסומו לוי (שלום קוריאט) שהיום הוא רב חרמן שמצטט פסוקים, חרמנא ליצלן (זה לא טעות הגהה; זה ציטוט מההצגה), עמיליהו הספק-מסתורי (אורי זגורי) ובעיקר השכנות (בגילומיה של מעיין תורג'מן) – מצאתי עצמי מתכווץ בכסאי בתגובה למה שנראה לי כשרטוט בימתי פרימיטיבי וצעקני.

אני רוצה להדגיש כאן: לא, לא חשבתי שזה פרימיטיבי כיוון שזה עדתי. חשבתי שזה פרימיטיבי מבחינה דרמטית ותיאטרונית, עשוי בקווים גסים, מתחנפים לקהל, מחפשים את הצחוק של הקהל בדרכים קלות, ובעיקר מעצבים את דמויות העיירה כקריקטורות מעוותות ומרושעות, המדגישות בכל דמות קו אחד מגוחך, המשויך למוצא עדתי (במבטא ובמחוות גוף). אם בפיה של מסעודה (בגילומה של אוולין הגואל) שם אוז ביטוי מן השפה התקנית-פורמלית הישראלית השגורה, והיא משתמשת בו בהגזמה ולא תמיד בהקשר הנכון (וזאת דווקא נקודה יפה), והיא טוענת על התנהגות כמה מן הדמויות כי זו "אינה מידתית", אני נוטה לומר שמה שחסר לי בעיצוב תמונת הבמה של העיירה הדרומית היתה "מידתיות" מסוימת. מצאתי עצמי נעלב בשמם של תושבי העיירה הדרומית, על כי כך הם מיוצגים על הבמה.

עם זאת שמעתי היטב את הקהל באולם הגדול בהיכל התרבות (ההצגה נערכה לא באולם התיאטרון שבו נערכות הצגות התיאטרון בדרך כלל, אלא באולם הקונצרטים הגדול יותר). לפני ההצגה התרשמתי שחלקו הניכר מוצאו מרוסיה, ולאו דווקא ממרוקו. והם נהנו בעליל ובאופן מופגן, גם במהלך ההצגה וגם בסופה. וגם אם זו לא פעם ראשונה שאני וטעמי מוצאים עצמם בעימות עם דעת הרוב, הרי שברוב המקרים הנימוקים האסתטיים שלי משכנעים אותי יותר. סוג הסלידה שלי ממה שראיתי על הבמה גרם לי לבדוק את עצמי שוב ושוב.

איליה מלניקוב

בן דמותו של אוז בעלילת המחזה הוא ז'וז'ו (בפי הוריו וסביבתו הקרובה. הוא מעדיף  "יוסי" ואחר כך "ספי" בוזגלו (גיא זו-ארץ)– בנו של מסעוד מהעיירה הדרומית, שחוזר בתשובה, יוצא בשאלה, מרחיק לעיר הגדולה, עולה לגדולה, מוצא את אהבת נעוריו, הופך אותה לזמרת מצליחה (לירז צ'רכי), מאבד אותה ואמור בכל זאת להתאחד אתה כדי שלהצגה יהיה סוף טוב, כלומר חתונה. זו-ארץ וצ'רכי מספקים להצגה את אבק הכוכבים, ועומדים במטלות העלילה, גם אם היא נסחפת למשחק היסטרי וצעקני חסר – נכון, ניחשתם - מידתיות, גם בצחוק במערכה הראשונה וגם ביללות הבכי במערכה השנייה.

שני דברים נוספים העיקו בעיני על ההפקה: האחת היא עיצוב הבמה, שהתבסס על מבנה הנראה כמסגרת בטון מסביב לבמה ריקה, אליה מוכנסים אלמנטים מרומזים של תפאורה, הנחוצים לתמונות מסוימות (ההצגה בנויה על סדרות של פלשבקים, ממעמד השבעה במערכה הראשונה ומעמד טרום-חתונה במערכה שנייה) והתוצאה נראתה לי מרושלת למדי, ובעיקר נעדרת תיחכום; ההצגה גם התבססה – ואני מניח שבכך היא מילאה צרכים חברתיים – על תלמידים ובוגרים של בית הספר המקומי למשחק, מה שלא תרם לה ברק מקצועי, בלשון המעטה, גם אם בכוריאוגרפיה היו הברקות, כמו הציטוט מ"שיר אשיר בגשם". בנוסף לכך, הצורך לשלב הרבה פזמונים גרם להתארכות ההצגה באופן מלאכותי (כל המערכה השנייה בנויה על דחייה מלאכותית של הסוף).

מצד אחד ההצגה היא מהלך נכון של אוז, יוצר מורכב ומעניין, בעל השקפת עולם ישראלית ברורה, המסוגלת להתעלות מעל סטראוטיפים של עדתיות, ולכן מביע איזו ישראליות רב-שכבתית ובוגרת, דווקא בהבלחות ההומור הכמו-ילדויות שלה, שיצר מחזה סביב פזמוניו, המסתכל בעין אוהבת אך ביקורתית על הדמויות; אבל משום שהליהוק בתפקידים הקטנים נגרר לקולניות ולהגזמות "עדתיות", ובגלל הכניעה לפיתוי לחפש צחוקים קלים באמצעים בטוחים (בדיחות עדתיות), התוצאה בזיכרוני - ואני מייחס זאת לבמאי ניר ארז, אם כי אוז עצמו היה שם גם - רחוקה מן הכוונות הטובות והכנות שעולות מתכניה של ההצגה.

וכן, אני יודע מה הרגשתי במהלך ההצגה ביחס אליה. ניסיתי לתאר את זה כאן. ועם זאת אני זוכר ראיון שראיתי עם קומיקאי ממוצא פקיסטני בטלוויזיה האנגלית. הוא יצר סדרה קומית על משפחתו הפקיסטנית ונשאל על ההומור העדתי וסכנותיו. הוא אמר שהגבול במקרים כאלה הוא ברור מאוד: "אני יכול לעשות צחוק מהאמא שלי. לך אסור". ואני תוהה האם ההסתייגות שלי מ"פרח השכונות" איננה מוטה ומוטעית במשהו. אחרי הכל הם עושים צחוק מהאמא שלהם. להם מותר. לי לא כל כך. למרות שלפעמים "באמאשלי" בא לי גם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו