שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכאל הנדלזלץ
מיכאל הנדלזלץ

התיאטרון הישראלי לא ממהר לעסוק בקלאסיקה, אף שנדמה כי בסך הכל המצב כיום טוב משהיה לפני עשר שנים. כשהוא כבר פונה למה שנחשב חומר קלאסי, ההעדפה המיידית שלו היא לרוב האזור שגובל בתיאטרון המודרני, כלומר איבסן וצ'כוב. האזור הקלאסי הגרמני (גתה ושילר) צחיח כמעט לגמרי; מן המבחר הצרפתי ההעדפה הברורה היא מולייר, והקלאסיקה בה”א הידיעה היא שייקספיר, כמובן. ומרשימה זו נעדר מה שהוא קלאסי באמת - התיאטרון היווני.

ראוי אפוא לברך על כך שהשנה יש לקהל הישראלי הזדמנות משולשת להיפגש עם הדרמה היוונית. ואני אומר שיש לברך, מפני שעל פי ניסיוני כקורא וצופה מזמנת כל פגישה עם חומר קלאסי - גם אם הביצוע אינו במיטבו - הזדמנות לקוראים ולצופים להיות אנשים מלאים, עשירים וטובים יותר. זו אחת הסיבות שבגללה מחזות אלה נחשבים לקלאסיקה.

ההזדמנות הראשונה מבין השלוש, כרונולוגית, היתה ההפקה הבינלאומית של "נשי טרויה" של אוריפידס, בבימויו של יוקיו נינאגאווה. זו התהדרה בחותם בינלאומי ובמוניטין של הבמאי, היו בה רגעים ויזואליים נהדרים, אך היא סבלה מחוסר איזון ברמת המשחק, עם צד יפני מרשים מאוד, צד ערבי מרתק וצד ישראלי מגוחך כמעט כולו. היא סבלה גם מכך שהטקסט של המקהלה, שבטרגדיה זו היא גם הגיבורה הראשית, חזר ונשמע שלוש פעמים על הבמה (ביפנית, ערבית ועברית) ובכתוביות (באנגלית, ערבית ועברית). בחיסרון האדיר הזה – יש שיטענו כי הוא שהפיל את ההפקה הזאת – היה יתרון אדיר למי שהיה מוכן לכך: הזדמנות להתעמק בטקסט האנטי מלחמתי הנפלא הזה.

"נשות טרויה". הזדמנות להתעמק בטקסט האנטי מלחמתי צילום: אבירם שהינו

אחר כך באה הפקת "אנטי" בתיאטרון גשר. הפקה זו היא התמודדות עם הדרמה היוונית מכלי שני, דרך העיבוד של ז'אן אנואי מתקופת שלטון וישי בצרפת, אך העלילה נותרה בעינה: התמודדות בין נערה צעירה לשליט המבסס את מעמדו על סמכות חוקית ומוסרית. הבמאי יבגני אריה הפך את המקהלה במחזה זה ללהקת בידור, בניצוחו של סשה דמידוב, ועם כל חנו הרב, היתה בעיצוב בימתי זה מידה רבה (מאוד) של התחנפות לקהל. ועם זאת, כוחה של הטרגדיה - המותירה בסופו של דבר את קהלה חסר אונים לנוכח המצב של התנגשות בין שתי גישות צודקות ובלתי מתפשרות - נותר בעינו, לא מעט בזכות השחקנים הראשיים, קראון (שמואל וילוז'ני) ואנטיגונה (רות רסיוק).

שתי הפקות אלה הבליטו נקודה אחת: אחד המפתחות, ואולי העיקרי שבהם, לפיצוח סגנוני של הדרמה היוונית בימינו הוא ההחלטה “מה עושים עם המקהלה”. מנקודת מבט עלילתית־דרמטית, ברוב הטרגדיות היווניות המקהלה היא סוג של משקיף ופרשן. מן המעט שאנו יודעים על דרך הצגתן של טרגדיות אלו בזמנן, הן היו אז המוסכמה. אך מנקודת המבט של הצופה המודרני המורגל בדרמה ריאליסטית, גם אם בבגדים תקופתיים, המקהלה היא מין סרח עודף שאמנם אי אפשר בלעדיו – היוונים שמו בפיה טקסטים חשובים מאוד - אבל צריך למצוא דרך לנמק את קיומו על הבמה כשייך-לא שייך להתרחשות.

בתיאטרון באר שבע קבע הבמאי גדי רול, שבראשית שנות ה-90 ניהל תיאטרון זה וממעט להציג בתיאטרונים בארץ, כי הטרגדיה של “איפיגניה” תתרחש באולפן טלוויזיה, בעת שידור חי, לפניו ואחריו. וכפועל יוצא מכך – ואולי להיפך, משום שרול החליט גם שהמקהלה תייצג את “כלי התקשורת” או את דעת הקהל – המקהלה שלו מורכבת מחמש נשים בחליפות גבריות שחורות, עם חולצה לבנה ועניבה שחורה; אלו ארבע בוגרות צעירות של בית הספר למשחק בבאר שבע, בהנהגתה של השחקנית־הזמרת המנוסה והמיומנת מיכל ויינברג.

מתוך “איפיגניה”. הנימוקים האנושיים והמוסריים מושתקיםצילום: גדי דגון

אלו מדברות רוב הזמן באוניסונו, כמקהלה מדברת־מזמרת (עם מוסיקה שהלחין אלדד לידור); חלק מן הזמן הן צמודות לעמודי מיקרופונים ונעות אתם על הבמה. הן מצוידות גם במיקרופונים אישיים, ומדי פעם בפעם הופכות לצלמות ולפועלות במה הנושאות מיקרופוני־בום של צוות טלוויזיה נייד בשידור חי. לעתים הופך קטע המקהלה למופע בפני עצמו - למשל כאשר המקהלה מדברת ראפ־קצבי והדמויות האנדרוגיניות מסירות את החליפות השחורות וחושפות פלג גוף עליון בחזיות שחורות. זה מעניק להצגה אפקטיביות, קצב ואחידות.

הבמה היא קופסה לבנה הנראית כאולפן טלוויזיה, עם מתקן תאורה שיורד מלמעלה ברגע מסוים ומחריף את תחושת האולפן, ועם מיקרופונים, כבלי תקשורת ומצלמות המפוזרות בחלל ברישול יצירתי ומאפשרות להקרין תקריב של פני השחקנים על הקיר האחורי (תפאורה: דינה קונסון, תלבושות: פולינה אדמוב). כל זה מקנה לבמה חיוניות ומתח. ואילו עיצוב הסאונד מקבל משמעות משל עצמו: יש צלילים המדגישים רפליקה; לפעמים שחקן מדבר אל המיקרופון הפרטי שלו, לפעמים דרך מיקרופון של מה שנקרא “פבליק אדרס”, שנועד להגיע ל”ציבור”, הוא-הוא הקהל. הצד הוויזואלי-אודיאלי הזה בכללו מקנה להצגה משטר מרשים ומהוקצע מאוד, שכמותו נראים רק מעטים על הבמות בארץ, ובשילוב התאורה (פליס רוס) נוצרים על הבמה מעמדים יפים להפליא.

עם זאת, חלקים רבים מדי מן הטקסט של המקהלה נבלעים בהמולה ולא מגיעים לאוזני הקהל, ואלמלא קראתי את הטקסט (בתרגום מחודש של אהרן שבתאי) הייתי מבין רק שברי פסוקים. והמקהלה אומרת דברים חשובים מאוד. בחלק מן המקרים היא מספקת רקע (מה הביא למלחמת טרויה) או מידע (מניין באו אלף הספינות שמתכוונות לצאת לטרויה), אך בעיקר - הבמאי שם בפיה, כך נראה לי, את הדבר החשוב ביותר במחזה לדעתו: “כאשר העוול משתלט, / ובני אדם מפנים עורף / לכל ערך, / ההפקרות רומסת כל חוק, / ובני האדם אינם פועלים יחד / למנוע את שנאת האלים”.

אלו לא האלים

מלבד המקהלה, והבמה שתוארה כאן, יש במחזה עלילה מרתקת ומצמררת כמובן, והיא מסופרת בידי אמן דרמטי גדול. צבא יוון התכנס כדי לצאת למלחמה בטרויה ולנקום את עלבונו של מנלאוס, שהנסיך הטרויאני פאריס גנב ממנו את אשתו הלנה. הקהל יודע שהעלילה האנושית הזאת מתרחשת בהשראת האלים, ועתה האלים מתערבים שוב: הם דורשים – דרך נביא אחד – שאגממנון, אחי מנלאוס, יקריב את בתו כתנאי ליציאה למלחמה. אגממנון חושב שאין לו ברירה ומזעיק את הבת, איפיגניה, ואת אמה קליטמנסטרה בתואנה שהבת עומדת להינשא לאכילס. אחר כך הוא מתחרט ומנסה לבטל את ההזמנה.

מנלאוס מגלה שאחיו עומד לחזור בו ובין האחים נערך עימות בשידור חי. מנלאוס משתכנע לוותר על אשתו, כדי שאחיו לא ייאלץ להקריב את בתו, ואז מתברר שלא על האלים חושב אגממנון, אלא על בני האדם: הוא מאמין שרוח המלחמה כבר סחפה את היוונים, ולא נותר לו אלא להקריב את בתו. הוא רק מקווה לעשות הכל מהר ולהעמיד את כולם בפני עובדות מוגמרות.

בפועל הוא מגלה - במעמד של מסיבת עיתונאים פומבית - שכולם יודעים הכל, ונדרש להתמודד הן עם זעמה של קליטמנסטרה, הן עם סבלה של בתו. וכאן מתגלה אוריפידס בגדולתו: לפתע מגייס לצדו אגממנון נימוק לאומי. זו לא עוד מלחמה להשבת אשתו של מנלאוס, אלא עניין של ביטחון לאומי. המלחמה חיונית, כי “תשוקה פראית אחזה את צבא היוונים / לשוט מהר אל ארץ הברברים, כדי / למנוע חטיפת נשים יווניות. / הם יהרגו בארגוס את בנותי, אתכן, / וגם אותי, אם אתנגד לנבואה./ איני עבדו של מנלאוס, ילדתי, / לא באתי הנה כדואג לעניינו, / זוהי יוון: לה, אם ארצה או לא ארצה, / עלי להקריבך. כי לה אני כפוף. / חרות יוון, בתי, תלויה רק בך, ובי...”

וכשמגייסים נימוק לאומי (כמו “מי בעד חיסול הטרור?” או “מי נגד מניעת שואה שנייה”), כל הנימוקים האנושיים והמוסריים מושתקים. אפילו אכילס הגיבור לא מסוגל לעצור את היוונים הלהוטים לצאת למלחמה הזאת שנמצאה לה עילה לאומית צודקת. ואכן, איפיגניה משנה מיד את טעמה ולפני מצלמות ומיקרופונים משמיעה נאום הקרבה שלא היה מבייש שאהידה: “יוון הגדולה כולה כעת נושאת אלי עיניים. / בי תלוי אם יפליגו הספינות וטרויה תיהרס, / כך שהברברים לא יציקו לנשים בעתיד, / ויימנע מהם לחטוף אותן מיוון הברוכה, / (...) מותי יביא גאולה, יכנו אותי / משחררת יוון, ואזכה בתהילה אלוהית”.

הארכתי בציטוטים כי לא כל יום מתגייס תיאטרון להפקה של מחזה כה חשוב, בתפישה בימתית מהודקת ונועזת, גם אם לא שלמה, עם צוות שחקנים מגויס ומשובח כל כך: אמיר קריאף כאגממנון, עוד תפקיד קלאסי שהוא מתמודד אתו בכבוד; שירי גולן, שבתפקיד קליטמנסטרה מבססת את מעמדה כשחקנית בכירה; נמרוד ברגמן בתפקיד מנלאוס, וגלוריה בס בבכורה בימתית בתפקיד הראשי, הנחקק בזיכרון הצופה.

במהלך ההצגה שראיתי יצאו צופים ספורים מהאולם. לא נותר לי אלא לומר שאמנם זכותו של כל צופה לצאת מהצגה שאינה מעניינת אותו, אבל אינני מבין את הצופים האלה. נכון, יש בהצגה זו פגמים, אבל רק הצגת מעטות יכולות להשתבח במעלותיה, ואני ממשיך להרהר בה גם עתה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ