מי הגיבור האמיתי של "וילהלם טל" - חיית במה - הארץ

מי הגיבור האמיתי של "וילהלם טל"

צפייה ב”וילהלם טל” בבית האופרה ההולנדי מוכיחה כי הגיבור האמיתי באופרה של רוסיני הוא לא הלוחם השווייצי שיורה חץ בתפוח שעל ראש בנו, אלא אחד מזמרי הטנור הנדרש לביצוע קולי יוצא דופן

מיכאל הנדלזלץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכאל הנדלזלץ

בחמש עונות האופרה בין 2007 ו-2012 התקיימו על כל במות האופרה בעולם כ-104,000 הצגות של 2,588 אופרות שונות. "וילהלם טל" של רוסיני, שהוצגה לראשונה בפאריס ב-1829 (ועל כן מוכרת גם כ"גיום טל", ולכן הליברית שלה במקור הוא בצרפתית) נמצאת על פי האתר operabase.com במקום ה-144 ברשימת הפופולריות של האופרות בעולם. כלומר היא נדירה למדי: היא הוצגה בכל אותן שנים 22 פעמים בלבד (לעומת "לה טראוויטה" של ורדי, בראש הרשימה, שהוצגה 629 פעמים, ו"הספר מסוויליה" של רוסיני, במקום השמיני, 465 פעמים).

לכן, כשראיתי שהאופרה הזאת מועלית על ידי בית האופרה ההולנדי, בבימוי מנהלו האמנותי פייר אודי, מיהרתי לראותה. הצלחתי לעשות זאת רק בהופעה השישית והאחרונה, באולם הבית ה-Muziekthaetre המפורסם, על גדות נהר האמסטל החוצה את אמסטרדם. אבל אל תחשבו שאני מבזבז מלים וכותב על דבר שעבר זמנו. האופרה, שהופקה בשיתוף פעולה עם המטרופוליטן אופרה בניו יורק (היום כמעט אין הפקות אופרה שנעשות ללא שיתוף בינלאומי בין בתי אופרה; אחרת זה פשוט יותר מדי יקר), תוצג שם בעונה הבאה.

ג’ון אוסבורן ומרינה רבקה ב”וילהלם טל”, בית האופרה ההולנדי צילום: רות וולץ

הפופולריות הנמוכה של אופרה זו מפתיעה מאוד מצד אחד, שכן גיבורה ועלילתה – שבמרכזה גיבור שווייצי לאומי שמצליח לקלוע חץ בתפוח הניצב על ראש בנו, עניינים שהם קרוב לוודאי אגדה רורלית (בניגוד לאורבנית) – הם מן הידועים בתרבות, והפתיחה שלה, עם תרועת החצוצרה והמיתרים המעלים על הדעת שעטת סוסים באמצעה היא אולי קטע המוסיקה הקלאסית המוכר ביותר בעולם, גם למי שלא היה בהצגת אופרה מעולם.

מצד שני, האופרה מציבה שני אתגרים רציניים ביותר. האחד הוא שהיא מצריכה מקהלה גדולה וטובה, שכן העלילה דורשת יותר ממאה זמרים-שחקנים לגלם את אזרחי שווייץ הכבושים והמדוכאים ואת חיילי האימפריה ההבסבורגית הכובשים והמדכאים, וכן להקת בלט טובה ומיומנת (המערכה השלישית עיקרה מחול ובה האוכלוסייה הכבושה נדרשת לרקוד עד מוות לכבוד מאה שנות כיבוש). בית האופרה ההולנדית יכול להעמיד להעמיד זאת לרשות ההפקה. למרות קיצוץ מאסיבי של כמחצית מתקציב התרבות של הולנד, בית האופרה והבלט הלאומי הם מהמוסדות המעטים שתקציבם לא קוצץ, אם כי הם התאחדו, בצעד ארגוני שלא נבע ממצוקה תקציבית (כך לפי הודעותיהם; מה האמת? מי יודע).

האתגר השני לא שייך לתקציבים. אחד התפקידים הראשיים באופרה (לא התפקיד הראשי, גיום טל, שהוא בריטון) תובע זמר בעל כישורים ויכולת נדירה. זהו אחד הטנורים, ארנולד, שווייצי המתאהב בבתו של הקיסר ההבסבורגי מתילדה, שנדרש במהלך האופרה, בשתי אריות – אחת במערכה הראשונה, והשנייה בראשית המערכה הרביעית – להגביה את קולו יותר מ-50 פעם לסי במול גבוה, קצת פחות פעמים לסי, כ-18 פעמים לדו גבוה – תחשבו במושגים של יותר משישה מטרים קפיצה במוט – ועוד פעמיים לדו דיאז גבוה.

תרנגולת שחוטה

את כל זה כתב ג'ואקינו רוסיני, המוכר לנו כאמן הקומדיה האופראית הקלילה והעליזה. זאת היתה האופרה האחרונה שלו, שאפתנית, רצינית, פוליטית, דרמטית, היסטורית. הוא היה בן 37 כשכתב אותה, ואחר כך חי עוד 40 שנה בלי לחבר אף אופרה אחת. ובאשר לתפקיד הטנור, הוא ידע מה הוא עושה. בביצוע הבכורה הטנור שלו העפיל לצלילים הגבוהים לא בקול גרון, מה שמכונה פאלסט, אלא בקול הנובע מהחזה. רוסיני לא אהב את מה ששמע, וכתב כי הזמר נשמע כמו תרנגולת שחוטה, אבל מאז זו נהפכה למסורת אצל הטנורים: להגיע בטבעיות, בלי להחליף את אופן הפקת הצליל, לתווים הגבוהים האלה. במובן מסוים הצלילים האלה מוסיפים אלמנט ספורטיבי למוסיקה: יודעי החן באים לאולם לא בשביל לראת הפקת אופרה, אלא לשמוע את הטנור בדו הגבוה.

לפני שנתיים החלה התעוררות של בתי האופרה בעולם לביצועי "וילהלם טל", שכן נמצא הטנור: האמריקאי ג'ון אוסבורן. הוא שר את ארנולד בביצוע ברומא, שיחזר ב"פרומס" בלונדון, בניצוחו של אנטוניו פאפאנו, והאופרה אף הוקלטה לאחרונה בביצועו. הוא זה ששר את ארנולד בהפקה החדשה של האופרה ההולנדית, והוא ישיר גם במטרופוליטן. מי כמוהו יודע עד כמה זה קשה. ב"יוטיוב" אפשר לשמוע כיצד קולו נשבר בדו הגבוה והוא אכן נשמע כתרנגולת שחוטה, ללמדך שהדברים לא תמיד בשליטתו של הזמר. בהערה שלו לסרטון הזה אוסבורן כתב שהדבר קרה כיוון שנדרש לשיר את התפקיד התובעני שלוש פעמים במהלך חמישה ימים. הוא מוסיף כי לעולם לא ישוב ללוח זמנים כזה והודה לקהל הנדיב שבניגוד למקובל (למשל בסקאלה של מילנו) לא שרק לו בוז, אלא ניחם אותו במחיאות כפיים אוהדות.

הקלטה של קולו הנשבר של ג'ון אוסבורן

בהופעה שראיתי ושמעתי (ההופעה התחילה בחמש וחצי אחה"צ ונגמרה בעשר ורבע) הוא היה במיטבו. אמנם במערכה הראשונה הצלילים הגבוהים היו מהוססים מעט, אבל במערכה הרביעית כל דו היה במקום. אבל זה יהיה לא הוגן להתייחס רק לשיאיו בקפיצה לגובה. למעשה תפקידו וחלקו בעלילה הם אולי משמעותיים יותר מאלה של מי שהאופרה נקראת על שמו.

הסיפור שלו – ושל אהובתו מתילדה, בת הקיסר הכובש ואחותו של הצורר גסלר – הם המוקד הדרמטי והרומנטי של האופרה. תחילה ארנולד מוכן לוותר על השחרור הלאומי, לעבור צד ולהילחם בצד ההבסבורגי כדי שגבורתו בקרב (נגד בני עמו) תעשה אותו ראוי לשאת את הנסיכה. במהלך האופרה, כתוצאה מלחץ לא מתון מצד טל, והעובדה שגסלר הוציא להורג את אביו בעינויים, ארנולד מוותר על אהבתו, ונלחם את מלחמת השיחרור השווייצית. ובסוף, אחרי שהכיבוש מוגר, ולמרות שמתילדה עברה לצד השווייצי, כמחאה על ההתנהגות האכזרית של בני עמה, גם הוא וגם היא יודעים שאהבתם לא תיתכן, כי המשקעים קשים מדי.

לצדו של אוסבורן שרה-שיחקה הזמרת הלטבית הצעירה מרינה רבקה, בעלת הנוכחות המצודדת וקול הסופרן החם והגמיש, שעומד היטב בדרישות האריות והדואטים שהועיד לה רוסיני. מערכת היחסים בינה לבין ארנולד, שממלאת בתוכן חלק ניכר מהמערכה השנייה, וראשית השלישית היתה מרגשת מאוד מבחינה דרמטית ומוסיקלית, למרות הסערה הלאומית והוויזואלית שהתחוללה סביבם.

ההקלטה של ריקרדו מוטי מלה סקלה

ומה שהתחולל סביבם היה מלאכה משותפת של אודי (שבראיונות אמר שזו אופרה קשה לבימוי, שכן הנושא הוא שווייצי, וקשה מאוד להפיק משהו לא משעמם משוויצריה), התפאורן שלו ג'ורג' טסיפין, הכוריאוגרף קים ברנדסטרופ והתאורן ז'ן קלמן. האלמנט המרכזי על הבמה הוא מעין גשר ענק לרוחבה, שהוא חתך רוחב של ספינה. על הסיפון עומדים לפעמים כל חברי המקהלה, ובמערכה הרביעית נאבק עליו וילהלם טל בגלים הסוערים, ובשוביו השווייציים. הגשר הזה עולה ויורד, כשלצדו גופי תאורה – מן פסי אור – לאורך ולרוחב הבמה,שתפקידם ליצור אווירה.

זו תפאורה רחוקה מריאליזם (איל שניצוד תלוי במערכה השנייה מענן, גושי סלעים גדולים מופיעים על הבמה). כי מעבר לסיפור האהבה של ארנולד ומתילדה, וסיפור הגבורה של טל וההקרבה של בנו, זוהי קודם כל – במחזה של שילר, בליברית ובמוסיקה של רוסיני – אופרה על כיבוש, דיכוי, מרד ושחרור.

לירות פעמיים

במערכה השלישית חוגגים ההבסבורגים מאה שנות כיבוש, שתי גברות בבגדי חצר וינאים רוקדות עם חיילים הבסבורגים בשחור המזכיר את לבושו של דארת ויידר מ"מלחמת הכוכבים" (את התלבושות עיצבה אנדראה שמיט-פוטרר) במין בלט של דיכוי מיני המתאים לשעשועי סאדו-מאזו. שתי הגברות האלה ממשיכות להתעלל בזוגות השווייצים הנדרשים לרקוד עד מוות כדי לשעשע את השליט. הבימוי והכוראוגרפיה מהווים קונטרפונקט למוסיקת הבלט הסדורה של רוסיני ומעצימים את הרושם. השווייצים המדוכאים מתמרדים לקראת סוף המערכה וקמים על כובשיהם כשהנשק בידם הוא הכיסאות והשפרפים. הבמה נצבעת באדום, אלא שהקלגסים בשחור, עם חניתותיהם, מדכאים את המרד, לפחות במערכה הזאת.

אודי, כבמאי מנוסה, יודע לבנות את המתח הדרמטי. עוד במהלך צלילי הפתיחה (המנצח היה האיטלק פאולו קרינייני, והתזמרת נשמעה מצוין, אבל די לשמוע רק מעט מהפקת האופרה בלה סקלאה של מילאנו בניצוחו של ריקרדו מוטי כדי להבין כמה יותר דרמטי זה יכול להישמע), עולה המסך ואנו רואים את וילהלם טל מטייל בין סלעי שווייץ הכבושים, כשבנו ג'מי (הסופרן הצרפתיה אז'ני וארניה) מטפל בקשת, אותה קשת שאחר כך תירה ותיפגע בתפוח שעל ראשו במערכה השלישית. וג'מי זה נשאר במרכז הבמה בסופה של האופרה, כתקוותה של שווייץ המשוחררת.

אני מקווה שהאופרה השראלית תמצא פעם את הטנור, הבמאי, המקהלה והמנצח כדי להתמודד עם האופרה הזאת, שיש בה גם עניין מוסיקלי מהנה בצורה בלתי רגילה. ושלא אשכח: הבריטון האיטלקי ניקולה אלאימו הוא גיום טל (האופרה בהולנד הושרה בצרפתית, ויש גם ביצועים באיטלקית, כשם שיש גירסאות ערוכות שונות של האופרה הארוכה מאוד הזאת), הוא איש גדול ממדים וגדל קול וארוך שיער. הוא יורה באופרה הזאת פעמיים: פעם אחת בתפוח, ופעם שניה בגסלר, העריץ השווייצי. אבל כל האופרה הזאת קלעה מאוד להנאתי, וזאת למרות שממקומי באולם לא יכולתי לקרוא את כתוביות התרגום להולנדית.

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ