האשכבה המרהיבה של תיאטרון הרצליה

קטעים מבריקים הוצגו במחווה לתיאטרון הרצליה, שנסגר עקב הפסקת התמיכה של העירייה. תומר שרון, לאורה ריבלין ואיתי טיראן, קאמרטה עם “הפרידה” של היידן ואמיר קריאף בקטע של גליליאו. האולם היה מלא הפעם

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מיכאל הנדלזלץ - צרובה

לפני קצת יותר משבועיים, כשנודע שראש עיריית הרצליה יהונתן יסעור (שהחליף את ראשת העירייה הנבחרת יעל גרמן משזו עברה להיות שרת הבריאות, והוא עומד לפני בחירות) החליט להפסיק לשאת בעלות של כ-3.5 מיליון שקל לשנה (מזה 13 שנים) ולסגור את תיאטרון אנסמבל הרצליה, נשמעו קולות מצד משרד התרבות כאילו המשרד (המשתתף בשנים האחרונות בכ-750 אלף שקלים בשנה) יתערב וישתדל למנוע את הסגירה.

אכן, אמנם נערכה פגישה בין נציגי המשרד לראש העיר (כשבחוץ מתקיימת הפגנת שחקנים ואנשי תיאטרון נגד הסגירה), אבל המציאת לא השתנתה, וביום שישי, בשעה אחת, נערכה על במת משכנו של האנסמבל בהרצליה "הצגת התיאטרון האחרונה" שלו. הנחה את האירוע בחן השופע שלו מנכ"ל התיאטרון עודד קוטלר.

האולם היה מלא מאוד, וקוטלר העיר מייד בהתחלה שאילו היה לאנסמבל הרצליה כל כך הרבה קהל בימי שגרה, היה שמח לפזר אותו בכמה מהצגותיו שנערכו – מה חבל – לפני אולמות כמעט ריקים. אני מקווה שיסולח לי הומור הגרדומים, אם אספר שהדבר הזכיר לי אנקדוטה מימי הזוהר של הוליווד. בשנת 1958, בהלווייתו של מנהל אולפני קולומביה, הארי קוהן, נציג מובהק של קולנוע מסחרי ואיש גס רוח במיוחד ומאוד לא אהוד, התייצב קהל מלווים גדול, ואחד מתסריטאיו העיר – להבדיל, כמובן: "תן לקהל משהו שהם רוצים לראות, והם יבואו בהמוניהם".

נועם סמל, מנכ"ל הקאמרי (מימין), ניצה בן צבי, מנכ"לית תיאטרון חיפה, ועודד קוטלר. סגור לרגל קיצוציםצילום: אליצור ראובני

קוטלר סיפר על פגישה בעניין התיאטרון שנערכה בוועדת החינוך של הכנסת, אליה לא הופיע ראש העיר (אם כי שלח את נציגו, ראש מחלקת התרבות בעירייה, יהודה בן עזרא, שקוטלר הודה לו בסיום האירוע על נכונותו לסייע לתיאטרון בימי קיומו). יו"ר ועדת החינוך, עמרם מצנע ממפלגת התנועה, הבטיח לעשות כל מה שביכולתו כדי שהתיאטרון לא ייסגר. העובדה שהתיאטרון אכן נסגר היא הוכחה עצובה שיכולתו של מצנע (ובהשאלה של מפלגת התנועה) היא כנראה מוגבלת למדי.

קוטלר הצהיר שבניגוד להרגלו ידבר מהכתב, כדי שלא ישכח להשמיץ את כל מי שזה מגיע לו בעניין סגירת התיאטרון. יחד עם זאת, דבריו – וזה נובע גם מאופיו, וזה לזכותו – לא חרגו מן המקובל התרבותי. הוא השווה את מצבו לדמותו של לאקי ב"מחכים לגודו" של סמיואל בקט (וציין שבקט מעולם לא הצליח אצל הקהל, ובכל זאת אין חולק על גאוניותו וחשיבות הצגתו) הנאלץ להתפלסף לפי דרישת אדוניו, כשהוא קשור בחבל ונאנק תחת משא כבד.

כטבעם של אירועים עצובים כאלה, אחרי דבריו של קוטלר שהספידו את המוגמר (אם כי קוטלר קרא בדבריו גם לחקיקת "חוק התיאטרון", בדומה ל"חוק הקולנוע"), נמשך האירוע במפגן של כישרונות אמנותיים מרהיבים מצד נציגי מוסדות התרבות בארץ. קוטלר פתח אמנם את דבריו בציטוט מתוך מונולוג של אנטוניוס מתוך "יוליוס קיסר", ואמר כי בניגוד לאנטוניוס, הוא לא בא לקבור את אנסמבל הרצליה אלא לשבח אותו, אך האירוע היה פחות שבח לאנסמבל ויותר נאומי הספד, מבחינת בחירת החומרים שהביאו לאירוע הזה נציגי מוסדות התרבות, שבאו להיפרד מאחד מעמיתיהם.

להתאבד על האמת

פתח את מצעד השחקנים תומר שרון, כנציג "הבימה", שציין כי היה לו הכבוד להשתתף בהצגה הראשונה של האנסמבל, ולכן אך יאה שישתף במופע הנעילה. הוא ביצע את המונולוג של לנסלוט גובו מ"הסוחר מוונציה", בו מתחבט לנסלוט אם לציית לשטן המפתה אותו לברוח משירותו את היהודי, או לציית למצפון, ולהישאר נאמן לאדונו, המנוול בעיניו. גם אם אי אפשר היה להשתמש במונולוג הספציפי הזה כמשל למצב בו התיאטרון נדרש לשרת שני אדונים (הממסד העירוני והממלכתי מצד אחד והקהל מצד שני), הרי הרפרטואר שהוצג במופע הזה היה כולו בסימן אנשי הרוח המשרתים כוחות גדולים מהם, ומסיימים מובסים, אך מחוזקים.

אמיר קריאף במונולוג של גליליאו מאת ברכט. ואף על פי כן, לא תנועצילום: אליצור ראובני

אחרי שרון עלה לבמה אמיר קריאף כנציג תיאטרון באר שבע, והפליא לומר את המונולוג המסיים של גלילאו מתוך "חיי גלילאו" מאת ברכט. מלבד איכות משחקו של קריאף - ודווקא במנותק מן ההצגה בה הוא מגלם את התפקיד, בבגדי חולין - הרי שהדברים שכתב ברכט בשנות ה-40 של המאה הקודמת נשמעו הולמים במיוחד, ולקראת סוף המאמר אצטט אותם, כי הם בעיני תמצית המצב והאירוע.

דורי אנגל, שחקן ה"יידישפיל", ביצע את המונולוג של המלט ובו דברי הדרכה לשחקנים, ביידיש, מה שתמיד נשמע מצחיק מאוד, אבל במסגרת הזאת היווה אתנחתא קומית ותו לא. רון ריכטר, נציג הקבוצה הצעירה של תיאטרון חיפה, ביצע מונולוג מתוך המחזה של ניקולאי ארדמן "המתאבד" (שהועלה על ידי אנסמבל הרצליה בתקופת ניהולה האמנותי של אופירה הניג), ובו האדם העומד להתאבד מגלה כי אינו פוחד יותר מהאדונים שעד עתה ניהלו את חייו. הוא מוכן לומר להם מה שהוא חושב עליהם באמת, כי הוא יודע כי גורלו ממילא נגזר. אולי יש כאן איזה לקח למוסדות תרבות נתמכים: תעשו מה שאתם מאמינים בו, תנסו לתקשר, אבל אל תתאמצו למצוא חן. גורלכם ממילא נגזר.

מיקי גורביץ', מנהלו האמנותי של תיאטרון החאן (המצליח לנהל תיאטרון בעל ייחוד אמנותי מובהק, עם להקה קבועה, ולא להיכנע לשיקולים מסחריים) קרא נאום של המחזאי פדריקו גרסיה לורקה על החשיבות בעשיית תיאטרון שאיננו מסחרי, בניגוד למציאות הכופה את עצמה. אלה כמובן דברים שכל שוחר תיאטרון אמיתי צריך לחתום עליהם, אם כי כל אחד מהם צריך לדעת שקל יותר להטיף מאשר לעשות ולהצליח.

לאורה ריבלין, שהיתה אחת ממייסדי אנסמבל תיאטרון הרצליה בשנת 2000, ביצעה שני שירים של ברכט, עם בנה שאול בסר ליד הפסנתר. האנסמבל העלה ערב משירי ברכט בתקופתו הראשונה, בבימויה של חנה מרון. ריבלין שרה את הבלדה המרה והכואבת על אשת החייל ואת "סוראבאיה ג'וני", שיר פרידה ואהבה נכזבת למאהב מנוול (שהוא הממסד העירוני הסוגר תיאטרון, או הקהל שסירב להפוך את התיאטרון הזה להצלחה?). ריבלין גם משחקת בהצגה האחרונה של האנסמבל, "לילה טוב אמא" (יחד עם בתה בחיים, נינה קוטלר), והצגה זו תמשיך את חייה למרות שהאנסמבל לא, כיוון שהיא הופקה בשיתוף תיאטרון חיפה, שמשיך להריץ אותה.

גמדים יצירתיים

את החלק התיאטרוני באירוע מרומם ומעציב זה סיים איתי טיראן כנציגו של התיאטרון הקאמרי, ואולי כיאה, כיוון שכך יצא שבקריירה הקצרה יחסית שלו עד כה כשחקן ובמאי הוא זכה להיות נאמן לדרך אמנותית כמעט מבלי להתפשר מסחרית, וזאת למרות שהוא פועל במסגרת תיאטרון ציבורי נתמך, השבוי באילוצים הרבה יותר קשים מאלה שאנסמבל הרצליה היה נתון בהם. טיראן אמר את נאומו של ריצ'רד השני, על המוות היושב בכתרו של המלך וברגע השיא מנפץ את האשליה ומחזיר את מי שחושב שהוא שולט במצב למציאות האכזרית. כמו, להבדיל, ראש עירייה שמחליט לסגור תיאטרון.

את האירוע סיימו נגני הקאמרטה (כל משתתפי האירוע עשו זאת בהתנדבות). הם ביצעו את סימפוניית "הפרידה" של היידן, יצירה מתאימה במיוחד, כיוון שבמהלך הפרק האחרון שלה קמים הנגנים בהדרגה, מכבים את האורות על עמודי התווים שלהם, עד שבתיבות ובצלילים האחרונים נשארים על הבמה שני כנרים בלבד. בסימפוניה שכתב היידן ב-1772 הוא רמז לפטרונו, הנסיך אסטרהזי, שמגיעה לנגני התזמורת חופשה. הנסיך הבין את הרמז. פרנסי עירית הרצליה לא מביני רמזים, וכך, באקורד של שני כינורות, ירד מסך אחרון על אנסמבל תיאטרון הרצליה.

נגני קאמרטה בסימפוניית "הפרידה" של היידן. מי יכבה את האור?צילום: אליצור ראובני

במוצאי שבת שמעתי את תזמורת הקאמרטה במוזיאון תל אביב, בניצוחו של של יניב דינור, בערב תיאטרלי־מוסיקלי מהנה במיוחד, עם זמרת הסופרו קרן הדר, שביצעה שירים של קורט וייל בארבע שפות (אנגלית, צרפתית, גרמנית ועברית) והקסימה בקולה ובאישיותה.

ובאשר לתיאטרון שנסגר (ואת תולדות הקמתו, התפתחותו וסגירתו מן הראוי ללמוד בשיעורי ניהול תרבות), אני ממשיך להרהר במונולוג של גלילאו (כלומר של ברכט, איש שידע פרק על עשיית תיאטרון בתנאים מאולצים): "אפילו סוחר צמר צריך לדאוג למשהו מעבר לרווחים שלו. הוא צריך להבטיח שהמסחר בצמר יימשך גם בדורות הבאים. מדען שדואג לדורות הבאים חייב להיות אמיץ. נכון לעכשיו, רוב האוכלוסיה תועה בערפל של אמונות טפלות ודיעות קדומות. ומי מַתְעֶה אותם לשם? האדונים, העשירים, אנשי הדת. כי הערפל הזה מסתיר מההמונים את האינטרס של בעלי הכוח. אנחנו, המדענים, באנו לפזר את הערפל, וזרענו סימני שאלה וספק. זה מפחיד את אנשי ההון והשלטון. הם רוצים לגרוף את הפירות של המדע, אבל מפחדים מסימני השאלה. לכן הם משתיקים אותנו בכיבודים ובאיומים. אנחנו חלשים, אנחנו נכנעים ללחץ.

“אבל כשהמדענים משתפים פעולה עם בעלי השררה, ומתרכזים רק ברכישת ידע לשם ידע, המדע הופך לנכה מסורס. אנחנו נהיה חבורה של גמדים יצירתיים, שמוכרים את עצמם לכל המרבה במחיר. יותר מזה, סַארְטִי, הגעתי למסקנה שאני אף פעם לא הייתי בסכנה של ממש. במשך כמה שנים היה לי כוח בדיוק כמו לשלטונות, אבל אני העמדתי את הידע שלי לשירותם, שישתמשו בו, או יחביאו אותו, או יורידו אותו לזנות - לפי הצרכים שלהם. אדם שעשה את מה שאני עשיתי - המדע מקיא אותו מקירבו".

במקום "מדע" תקראו "אמנות", או אפילו "תיאטרון".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ