בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יומיים באמסטרדם ומתנה: הבכורות הנהדרות של "אורפאו" ו"כמעיין המתגבר"

שתי בכורות שעוד יהדהדו בפסטיבלים נפלו עלי ביומיים לא מתוכננים באמסטרדם: "אורפאו" של מונטוורדי בהפקה כל אירופית, ועיבודו יוצא הדופן של איבו ון הובה ההולנדי ל"כמעיין המתגבר" של איין ראנד

2תגובות

בדרך לביקור משפחתי בהולנד נוצרו לי יומיים פנויים באמסטרדם. לא שצריך עיסוקים מתוכננים באמסטרדם, עיר מסבירת פנים לתיירים ומשרה אווירה של ריחוף נעים, אבל המצפון המקצועי בכל זאת הציק לי, וביררתי, בלי ציפיות מוגזמות, מה קורה בערבים.

ודווקא בשיחות אקראי עם חברים גיליתי שהגעתי לעיר התעלות ביומיים מצוינים למבקר תיאטרון. ביום הנחיתה שלי התקיימה בבית האופרה ההולנדי (ממש ממול למלון בו הייתי; אני בכל זאת קצת מתכנן מראש) הבכורה ל״אורפאו״ מאת מונטוורדי. זו הפקה משותפת לבית האופרה ההולנדי, לתיאטר דה־וויל של לוקסמבורג, לפסטיבל ברגן, לאופרה של ליל, בהשתתפות קונסורט הבארוק של פרייבורג והקונסורט הקולי של ברלין. זאת המציאות של הפקות תרבות אירופאיות, בעיקר בתחומים שואבי משאבים כמו אופרה. אבל הגורם המעניין בהפקה הזאת לא היו הגופים המפיקים והאנסמבלים, אלא הבמאית והכוריאוגרפית סשה וולץ, שרקדני להקתה ״סשה וולץ ואורחים״ היו הגוף המבצע העיקרי, לצד סולנים־זמרים שגם הם הפליאו לרקוד.

Monika Rittershaus

״אורפאו״ של מונטוורדי, לליברית של אלסנדרו סטריג׳יו, היא אבן דרך בתולדות אמנות האופרה, שכן היא נחשבת לראשונה ששיתפה מוזיקה כלית וקולית, ועלילה דרמטית המוצגת בתנועה ומלים על במה. עצם שמה של האמנות הזאת נולד כאן. זה לא רק ״קנטטה״, יצירה מושרת, ולא רק ״סונטה״, יצירה בצלילים ללא קול אנושי שר. זה הכל ביחד, היינו ״יצירה״: זאת המשמעות המילולית המקורית למלה האיטלקית ״אופרה״.

ואיזו עלילה יאה לאופרה הראשונה יותר מסיפור על מוזיקאי ששובה את הטבע, ואת לב אהובתו, באמצעות המוזיקה, מאבד אותה למוות בגלל נחש (הגורם לאורידיקה לעבור מגן העדן של החיים לשאול), ומצליח לחלץ אותה מהמוות בזכות המוזיקה, כדי לאבד אותה שוב בגלל שהביט לאחור, בניגוד לאיסור מפורש (אשת לוט מוסרת ד״ש).

אבל לא רק זאת: הפרולוג כולו הוא הופעתה של המוזיקה — הזמרת אנה לוצ׳יה ריכטר — שבמהלך האופרה שרה גם את אורידיקה. וכשהמסך נפתח, נחשף לעיני הקהל מבנה של שער גדול מעץ בהיר שמשמאלו תזמורת בארוק: כלי מיתר ונשיפה מעץ, צ׳מבלו. בצד השני, שני טאורבו (כלי מיתר עתיקים וגדולים), כלי הקשה וארבעה טרומבונים. המנצח פבלו הראס־קסאדו שלט על המתרחש מצ׳מבלו (או שמא סוג של עוגב) מן השורה הראשונה בקהל, בין שתי התזמורות.

Monika Rittershaus

העלילה המוכרת נפרשה לפני הקהל, החל מהפרולוג של המוזיקה המספרת על יכולתה להבעיר אהבה ולצנן לב חם מדי, כשהזמרת גם מתנועעת להפליא, ורקדנית מחוללת במקביל לה, עם תנועה חוזרת של חזה מובלט קדימה וזרועות מושלכות־מונפות למעלה ולאחור. צלילי הבארוק המעודנים והרכים משתלבים־מתחרים על הצליל הגס יותר, אולי קדום ופגאני יותר, של הנגנים מימין.

בחלקה השני של האופרה החליק השער מטה ויצר משטח תנועה בהיר וענק בין שתי התזמורות, ושם יצרו הרקדנים עם ענפים בידיהם את החורשה שבה הוכשה אורידיקה, ואחר כך, על אותו משטח, חתר אורפאוס דרך נהר השכחה והוביל את אורידיקה חזרה אל ארץ החיים, כשהפוריות, כמו שחשד שיקרה, גוזלות אותה ממנו ברגע האחרון. למזלו הופיע לקראת הסוף אפולו, מלווה בארבעה טרומבונים, והעלה את אורפאוס האומלל אליו לשמים, לחגוג יחדיו את המוזיקה. ובמהלך האופרה — וגם על רקע הקרנות וידיאו ששיוו לבמה עומק ויופי — נעו קבוצות הנגנים על הבמה מצד לצד ויצרו הרמוניה מיוחדת במינה של צליל, צבע, קול, תמונה, תנועה, מוות, חיים ומוזיקה. ואת כל זה התמזל לי לראות בהתגשמות הראשונה שלו על הבמה.

על מצב העיתונות

למחרת, גיליתי בשיחה עם מבקרת תיאטרון הולנדית, נפתח בתיאטרון העירוני באמסטרדם ״פסטיבל התיאטרון ההולנדי״ — תחרות של ההצגות הטובות ביותר השנה בהולנד. והערב הראשון בפסטיבל, מבחינתי השני והאחרון בעיר, נפתח בעיבודו של הבמאי ההולנדי איבו ון הובה ל״כמעיין המתגבר״ של אין ראנד. אחר כך הופיעה ״קבוצת התיאטרון של אמסטרדם״ אותה מנהל ון הובה.

ון הובה מרבה לעבד יצירות לבמה. ראיתי את גירסתו התיאטרונית לסרטי אנטוניוני, והוא עיבד לבמה גם את סרטי ברגמן. כשהוא מעבד סרטים, חומר הגלם שלו — הוא מדגיש — הוא התסריט, לא הסרט. וכשהוא מתמודד עם עלילת ספר, נקודת המוצא שלו — ושל שותפו לחיים וליצירה, המעצב שאחראי גם על התאורה, יאן וורסוויולד — היא החלל התיאטרוני שנוצר. וחלל העבודה של ון הובה, שותפו ושחקניו הוא אכן מיוחד: זוהי קוביה שחורה וגדולה שכאילו הורכבה מאחורי בניין התיאטרון העירוני של אמסטרדם. בכ-55% משטח הקובייה הם מושבי הקהל, בטריבונה ששורתה האחרונה (שם ישבתי) קרובה לתקרה. שאר החלל הוא שטח המשחק, שאינו מוגבה, ואין בו למעשה קלעים: הכל חשוף. בעומק הבמה מערכת כלים מוזיקליים ואלקטרוניים שמייצרים פסקול חי של מוזיקת רקע, המולה עירונית של חיים וטבע.

Jan Versweyveld

״כמעיין המתגבר״ הוא סיפור על אשה בעולם של ארכיטקטים גברים. תילי תילים נכתבו על הרעיונות של המחברת אין ראנד, על האינדיבידואל הנאמן לעצמו (הווארד רוארק, שיכול בתנאים מסוימים להיות סוג של היטלר, וגם דומיניק, האשה המשוחררת שמתמסרת לגבר שבו בחרה) מול אלה שרוצים לרצות אחרים.

על הבמה ניצבים שלושה שולחנות שרטוט: האחד ממשרדו של גיי פרנקון, הארכיטקט המצליח, אביה של דומיניק היפה (שהיא מבקרת ארכיטקטורה), שאליו מלקק את דרכו פיטר קיטינג, הבונה בתים שמתחנפים למוסכמות. השני, ממשרדו של הנרי קמרון, ארכיטקט עקשן ולא מצליח שאצלו בא לעבוד רוארק לאחר שסולק מלימודיו. והשלישי, במרכז, הוא שולחן ארוך שבו עובדים לחילופין קיטינג המצליח ורוארק הנאבק על זכותו לבנות מתוך נאמנות לעצמו.

במחצית עומק הבמה ניצב מסך גדול. מצלמת וידיאו קולטת מלמעלה את הארכיטקטים מעל שולחן השרטוט: הדף, הראש הרכון, הידיים המשרטטות, מוחקות, מתקנות, ממציאות ופוסלות. התמונה מוקרנת על המסך. הצופה רואה את ההתרחשות משתי נקודות מבט היוצרות דיסאוריינטציה: מה אני בעצם רואה. הדמויות האחרות נעות בין ההתרחשות להקרנתה ומחריפות את אי הוודאות.

בין דומיניק לרוארק נוצר קשר ייצרי, חייתי, הרסני וכובל. כשהוא הולך לעבוד במכרה לאחר כישלונו כארכיטקט, היא מאתרת אותו, והוא כמעט — למעשה בפועל — אונס אותה. אנחנו רואים את זה קורה כשהיא רוכנת על השולחן והוא מאחוריה. במקביל אנחנו רואים את התמונה מוקרנת על המסך. מאוחר יותר מוקרנת על המסך תמונת סדין מקומט. דומיניק (הלינה ריין, אחת הגברות הראשונות של התיאטרון ההולנדי, יפהפיה גבוהה עם רגליים ארוכות מאוד על עקבים גבוהים מאוד) עולה לבמה, מתפשטת לגמרי, הולכת אל מאחורי מסך הווידיאו ואנחנו רואים אותה עומדת על הסדין. רוארק (רמזי נאסר, היחיד שתקריב פניו נראה על המסך, כשהוא מגיב בהבעותיו לדברי האחרים) עולה על הבמה עירום אף הוא, מצטרף לדומיניק על הסדין, ותמונת האהבה שם חוזרת כמה פעמים, כמין פולחן התקרבות בין השניים.

אני מתאר את זה כדי להמחיש את החוויה הוויזואלית הייחודית הזאת, שכוללת גם הזדהות וגם התפעלות מן המבנה המורכב שאמצעיו גלויים לקהל. וכל זה לא בא על חשבון הבהרת העלילה והמאבק הרעיוני העצום ביסודה. הטקסט גם נאמר וגם מוקרן בכתוביות במעלה הבמה, בהולנדית ואנגלית. אני ממליץ לכל מי שרוצה להבין משהו על העיתונות בימינו לדפדף לפרק על המו״ל גיל ויננד: ספק אם נאמרו בימינו דברים כה נכוחים על כוחה וחולשתה של עיתונות הפונה לקהל (ראנד כתבה אותם ב–1943. 12 מו״לים דחו את ספרה אז).

אני לא יודע אם זו היתה הצגה ״טובה״ או ״רעה״, אם היא נאמנה לספר. אני רק יכול להעיד על יותר מארבע שעות של חוויה אינטלקטואלית, רגשית ואסתטית, מין מסע שחוויתי עם כמה מאות אנשים בעולם דמיוני ומוחשי מאוד.

שתי בכורות אירופאיות שמן הסתם עוד יסיירו בפסטיבלים באירופה, ביומיים לא מתוכננים. מי יכול היה לבקש יותר?

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו