עידו ריקלין כותב מחדש את "רוחות" של איבסן

איך לעבד מחזה של איבסן, האב־המייסד של התיאטרון המודרני, הריאליסטי והבורגני? אפשר לביים הפקה "מוזיאלית" או ליצור עיבוד עכשווי. ואפשר לעשות את מה שעשה עידו ריקלין

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ

המחזות של הנריק איבסן, האב־המייסד הגדול (שלא באשמתו) של התיאטרון המודרני, הריאליסטי והבורגני, שאת טבעו ניסה לשקף ולחשוף, הם אגוז קשה לפיצוח. המפורסמים שבהם – ו"רוחות" הוא ראש וראשון להם – מציגים לצופה אשליה של תמונת מציאות בזמן מסוים (זמנו של הכותב), על פרטיה ודקדוקיה. מי שניסה להעביר את העלילה מזמנה הכתוב, או לקצר (כי תסריטאי סדרות הטלוויזיה למדו הרבה מסבא איבסן וקהלם היום מתוחכם יותר) למד חיש מהר עד כמה מראית העין הריאליסטית היא מרקם אמנותי מורכב וצפוף, בו כל פרט מתפקד גם כחושף אקספוזיציה, גם מקדם עלילה, גם מאפיין וחושף דמויות וגם מתפקד כדימוי או סמל.

למי שמביים מחזה של איבסן, שגדולתו לכאורה אינה טעונה הוכחה, נותרו שתי אפשרויות: לביים הפקה "מוזיאלית", המתרחשת בזמן המחזה, ולהטיל יהבו על השחקנים והשחקניות. כשזה נעשה כראוי זה יכול - ואני יודע שכאן אני דינוזאור חסר תקנה - להיות נפלא. האפשרות השנייה היא לעבד, לשנות ולפעמים לאבד: למחוק שורות, תמונות ודמויות, לשנות עלילה, להפקיע את העלילה מהריאליזם הקטן.

עידו ריקלין, מעבד (למעשה כותב מחדש) ובמאי "רוחות" בתיאטרון באר שבע, הלך בדרך אחרת, בעיני חדשה ויוצאת דופן. שלא כמקובל בתכניות התיאטרון בארץ הוא מסביר שם מה הוא הולך לעשות, מראה באמצעות ההצגה איך הוא עושה את זה, וזה עושה את מלאכתי כמבקר במובן מסוים קלה יותר. אני לא צריך לנחש מה הוא מנסה לעשות. אני יכול לנסות להתרשם אם הצליח, ולשאול את עצמי (ואותו ואת צופיו) אם כיוונתי לדעתו. ולדעתם. אני לפחות יודע למה הוא בחר את המחזה הזה דווקא, ומה הוא מנסה להציג ולהשיג באמצעותו.

איבסן כתב על משפחה שאביה היה איש מושחת וחולה סיפיליס. אחרי מותו (מבלי שדבר המחלה היה ידוע ברבים) שומרת האם על מורשתו – בעידוד ותמיכה של כומר, ידיד המשפחה המרובע להחריד – כפי שעשתה בחייו, ומנסה לשמר את דמות האב גם בעיני הבן, אותו הרחיקה מהבית כדי לשמור עליו מפני השחיתות המוסרית. אלא שבעלילה של איבסן אי אפשר לטשטש שחיתות מוסרית בשם העמדת פנים חברתית, והעונש מגיע באמצעות מחלת המין שעברה לבן בכל זאת.

חלפו מאה שנים ויותר של מדע והדימוי התפורר. אפשר לרפא סיפיליס, ולא ייתכן שהוא יעבור מאב לבן מבלי שהאם תחלה אף היא, והאם אצל איבסן היא הרי גם קורבן, דמות שמוצאת עצמה נענשת על לא עוון בכפה (מלבד הכניעה למוסכמות). למשך כמה שנים איידס היה תחליף סביר לסיפיליס בתור דימוי, אבל זה עבר. אז מה עושים עם הדימוי המסופלס הזה? מוותרים על המחזה? חוזרים למוזיאון המוצג?

לא, אמר לעצמו ריקלין. הוא חקר ומצא שחיידק הסיפיליס נבזי יותר. אפשר לרפא אותו בשלב הסימפטומים הראשון המתבטא באיברי המין (אפשר היה גם בזמנו של איבסן, בעזרת כספית, לפני הפנצילין והאנטיביוטיקה). אלא שאם החיידק לא מתגלה בשלב המוקדם, הוא עשוי לקנן בגוף ולהתפרץ הרבה יותר מאוחר, במערכת העצבים ובמוח, ולגרום לקורבן חיי סבל ואין אונים. וכך מחזיר ריקלין את הדימוי למחזה וכותב אותו מחדש.

בהצגה שלו – וזה לא ספוילר; תפסיקו לצעוק. זו קלאסיקה, ראבק! – הלנה אלבינג, הקורבן הפתטי, המתפכחת מעיוורונה המוסרי מאוחר מדי, גם כן נדבקה במחלה. בעלילה שהועברה לסוף המאה העשרים, בנורבגיה ולא בישראל (כי זה צריך להיות קרוב לצופה, אבל לא קרוב מדי) הבעיה של קפטן אלבינג לא היתה מחלת המין בה לקה (הוא מת מאלכוהול, סמים ובסוף התקף לב), ובה הדביק את אשתו. שניהם נרפאו, אבל היא לא בדקה את הילד, שאצלו המחלה התפרצה רק בשלב השלישוני, שבו כבר באמת אין תקווה.

הבעיה בבית אלבינג – לפי ריקלין – היא שאלבינג היה גבר מתעלל, והלנה היתה אשה מוכה, שכדי לשמור על העמדת פנים מהוגנת, גם שלה, בנתה חווה אורגנית למופת, עשתה כסף, ועתה משקיעה את מה שירשה מבעלה, אבי צרותיה ובנה, בהקמת מוסד גמילה (ולא בית יתומים כמו במקור), ובכל זאת מנסה לשמור על עצמה ועל בנה. אבל מתברר, בהצגה של ריקלין, שהיא לא רק קורבן של החברה בה בחרה לחיות ושל אישיותה. היא גם משתפת פעולה הנושאת באחריות להתפרצות המגפה המוסרית בדור השני, והיא נותרת בסוף לפותה בחיבוק מוות עם בנה, לו נתנה חיים, וגם מוות (או שמש, כפי שנאמר בסיום המחזה). מעמד הפייטה בסוף ההצגה, של הבן הגוסס בזרועות אמו אינו מקרי.

כדי להיות נאמן למחזה על פרטיו עשה ריקלין משהו מדהים, שאני לא מצליח להיזכר שראיתי כמותו. הוא כתב את המחזה מחדש. הוא לא רק החליף שפה (בשנים האחרונות מקפידים לתרגם את איבסן מחדש מנורבגית; פרופ' גד קינר הוציא לאחרונה כרך של תרגומי איבסן מהמקור. "רוחות" איננו ביניהם). מחזה קלאסי מוכר לנו בדרך כלל על פי מלותיו שבספר. ריקלין הצליח, באופן מופלא, להחליף לא רק את הנורבגית בעברית, אלא כמעט את כל המלים. ובכל זאת הוא נשאר נאמן באופן כמעט "כלבי" לרוח המחזה, פרטיו ודקדוקיו. במלים אחרות, זה עדיין אותו מחזה, אבל במלים אחרות.

כן, זו הצגה עם הרבה מלים ופרטים, אבל הגיע הזמן שהצופים יתרגלו לשמוע מלים על הבמה, ולא להיות שבויים ב"אקשן". המחזה הועבר לזמננו, ולכן השפה בת זמננו: מדברים בה גם על "העצמה". וזה מחולל פלאים בדמויות: הלנה אלבינג היא לא עוד הקורבן הנענש על לא עוול בכפה, אלא אשה חזקה, שניסתה לשרוד במציאות שנכפתה עליה, ומגלה שהיא־היא אחראית יותר מכל על מה שקורה עתה לה ולבנה. ושירי גולן מסתערת על התפקיד של "האשה במכנסיים" (תלבושות: אורן דר) שההצגה היא חשבון הנפש שלה ושל הרוחות שלה. היא והצופים מבינים שהיו לה את היכולות האדירות להציל את עצמה ואת בנה, אך היא נכנעה לרוח הזמן והמקום. גולן מעוררת התפעלות והזדהות לא כי "היא לא עושה חשבון לאף אחד". להיפך, היא עושה חשבון ומבינה שבסוף אין לה להלין אלא על עצמה.

זה גם מעניק דגש אחר לדמותו של אוסבלד (אותו מגלם באופן משכנע ונוגע ללב תום חגי): לא רק קורבן תמים, אלא צעיר זועם שעולמו מתרסק עליו, והוא בורח למקום מבטחים רק כדי לגלות ששם מקור ההרס. הוא לא רק כואב וסובל. הוא מתריס וזועם ולא מתפשר, ובסוף משיג את רצונו: להיגאל מייסוריו בזרועות מי שהעניקה לו חיים, ותיאלץ ליטול אותם ממנו.

הכומר מנדרס, אמיר קריאף, הוא לא רק הדוגמט הדתי היבשושי. ריקלין מייצר עבורו רובד מניעים נוסף במשולש היחסים שלו עם הזוג אלבינג, ומחלץ אותו מהיותו קריקטורה. הסיבה לכך שהבניין החדש לא היה מבוטח היא לא טמטום דתי (שהיום לא היה מתקבל כאמין אצל אחרון האתאיסטים), אלא סתם השתהות בירוקרטית סבירה. הוא אנושי, חלש, אמין, לא מגוחך ונפוח.

סמל הדקדנס והשחיתות בימי איבסן היתה פריז, ורגינה המשרתת ליהגה בצרפתית שבורה. אצל ריקלין זו ניו יורק (העיבוד נעשה לפני שגילינו את מועדון הברגהיין ומחירי המילקי בברלין, ואני משוכנע שריקלין היה עומד בפיתוי הזה של צחוק קל) ורגינה - ענבר דנון הצעירה והנמרצת - שהיא כאן "עוזרת אישית", מקשקשת באנגלית. "אביה" (כשתראו את ההצגה תבינו את המרכאות; מגלם אותו היטב ניר מנקי) הנגר השיכור והתחמן הפך כאן לקבלן, תחמן לא פחות.

המחזה של איבסן מתרחש בתוך הבית. ההצגה של ריקלין מתרחשת בגן שבחוץ, על דק עץ אופנתי שסביבו חצץ (עיצוב במה: סבטלנה ברגר) וברקע מסך עליו אמורה להיות מוקרנת המסכת המציגה את חיי אלבינג, ופסל שאמור להיחשף. בקטעי המצגת (עליהם חתומים ג'ראר וקרן אלון) שגברת אלבינג בודקת, אנחנו רואים את דמותו של אלבינג ביופיו המטעה – גלי רשף תרם כאן את מראהו הנורדי החיוני – ואת הידרדרותו, וגם את שריפת בית העץ שנבנה לזכרו.

לקהלים בימינו – בעולם ובארץ – אין סבלנות. לא למלים, לא לפרטים, לא לניואנסים. מלמדים אותנו לדרוש הפתעות, דברים ברורים ובוטים שלא מחייבים מאמץ, הכול כדי לרצות את הקהל והקופה. התיאטרון של ריקלין הוא עשייה מתוך הרבה מחשבה תחילה, בדקדקנות, מבלי להבליט את האגו של הבמאי ומתוך מאמץ להיות נאמן בראש ובראשונה למחזה על פרטיו ודקדוקיו ורוחו (אך לאו דווקא מילותיו), לשחקנים ואז לעצמו. זהו דבר די נדיר אצלנו, ולכן מעורר כל כך את התפעלותי. ואני מקווה שכיוונתי לדעתו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ