פולמוס "גורודיש": מה שמבקר התקשורת לא מבין בקשר לביקורת תיאטרון

כשעוסקים על הבמה במציאות אקטואלית, כמו במחזה "גורודיש" של הלל מיטלפונקט, אין מנוס מהדבר המאוס הזה, דעות, שכל כך מקלקל את ההנאה מאמנות. תשובה לעוזי בנזימן, שקרא לסדר את מבקרי התיאטרון בארץ וב"הארץ"

מיכאל הנדלזלץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ

עוזי בנזימן, עמית במערכת "הארץ" בעבר, ומאנשי "העין השביעית", כלב השמירה של העיתונות מטעם עצמה, קרא לסדר במאמרו (גלריה, 24.12, "כשמבקר התיאטרון לובש מדים") את מבקרי התרבות והתיאטרון בארץ וב"הארץ".

בנזימן מתייחס לשתי תופעות: התנגדותם של פרופסורים באוניברסיטת תל אביב, שהוא נוקב בשמם, להצגת תערוכת ציורים וצילומים של אמנים חובבים מתנחלי הר חברון באכסדרה של הספריה המרכזית באוניברסיטה; והעובדה שמבקרי תיאטרון שבשמם אינו נוקב תייגו את ההצגה "גורודיש" מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו, בתיאטרון הקאמרי, כ"חשובה". הוא רואה בשתי אלה סימן לתופעה המדאיגה אותו, כמי ששומר על טוהר המקלדת של עמיתיו מבקרי התרבות מפני הזדהמותה ב"אג'נדה", כלומר "סדר עדיפויות" או "דעה".

ולא בסתם זיהום מדובר: זה גרוע יותר מן הנפט בשמורה שבערבה, ה"אג'נדה" היא "פוליטית".

נתן דטנר ב"גורודיש". עימות חשוב עם עצמנוצילום: ז'ראר אלון

אם הבנתי נכון, בנזימן מצפה ממבקרי התרבות שיסתפקו בהבעת "אבחנות אמנותיות" ויכתבו "ממקום נייטרלי". זהו אותו מקום אוטופי בו כולנו רוצים לחיות. פרופ' מנחם לורברבוים שיצא נגד הצגת התערוכה של אמנים־חובבים ממקום גיאופוליטי מסוים באכסדרה של ספריית האוניברסיטה, שאיננה ככל הידוע גלריה לאמנות שהכרעותיה אמנותיות ומסחריות — ועמו מתפלמס בנזימן — התנגד להצגתה במקום שהוצגה (ולא לזכותם של האמנים ליצור ולהציג) כי, כדבריו, היא "אינה נעשית ממקום נייטרלי. הוא לא נייטרלי במובן שהמציאות הישראלית בהר חברון היא מציאות של כיבוש ושל כיבוש ביד קשה. יש הרבה מאוד כפריים, ובמיוחד כפריים ערבים פלסטינים, שרדופים שם ללא הפסקה. אי אפשר לבוא בתמימות לתערוכה מעין זו, מבחינת ההשתמעויות הפוליטיות שלה".

אני מניח שבנזימן, שעוסק בשנים האחרונות בביקורת התקשורת ובמטא־עיתונות, מכיר את האבחנה בין "מידע" ל"דעה": מקומה של האחת בעמודי החדשות ושל השנייה בעמודי הפובליציסטיקה, ופעם נהוג היה לתבוע שתהיה "חומת אש" הרמטית בין שתיהן. גם קיומה של חציצה מוחלטת כזאת היה סוג של אוטופיה, ומזה כמה עשורים הועמה אש החומה הזו. אבל גם כשזו עוד ניצבה על תילה, ביקורת התרבות היתה יוצא הדופן: דיווחים ביקורתיים על תופעות והופעות אמנותיות נכללו במדורי החדשות ולא במדורי הדעות, כי דעת המבקר היא זו שהיתה המידע שהעיתון (או כלי התקשורת האלקטרונית) הביא לקוראיו, צופיו, מאזיניו או משתמשיו. לכן אני כותב "אמש בתיאטרון" בעמודי החדשות של "הארץ" מזה כ–40 שנה.

גורודיש והנדלזלץ. איור: עמוס בידרמן

בנזימן לא התפלמס איתי ישירות, אבל הוא יצא נגד מבקרי תיאטרון שתיארו את הצגת "גורודיש" כ"חשובה". מודה בעובדות: כתבתי שזו "הצגה חשובה". בנזימן טוען כי "הצגה אמורה להיבחן לפי ערכה האמנותי, לא לפי הפונקציונליות המעשית הגלומה בה. המבקרים נראים כמי שמערבבים אמנות ופוליטיקה ומהללים את 'גורודיש' המחודש משום שההצגה משרתת את השקפת עולמם." לא מודה באשמה.

מכותבים על כלכלה (להבדיל מאלה הממלאים את תפקיד שר אוצר) מצפים שיבינו דבר או שניים בכלכלה; מן הכותבים על פוליטיקה או עיתונות (כמו בנזימן) מצפים שיתמחו באלה; אבל כולם רואים עצמם מומחים בתרבות, או במקרה הזה תיאטרון.

כשהצבא היה אליל

אם כך, הבה נראה איך ראה והבין בנזימן עצמו את "גורודיש" בישראל של 2014, כמי שחי בארץ הזאת, ומודע לעובדה שההצגה מבוססת על אירועי המציאות הישראלית בין 1967–1973, שהיא נכתבה והוצגה לראשונה ב–1993, שהזמן לא עמד מלכת מאז ושחלקנו — בנזימן ואני — עוד זוכרים מה היה ועוד מבינים מה קורה, אבל חלקנו האחר לא. שוחחתי לאחרונה עם סטודנטים למשחק, ועבורם גורודיש הוא דמות במחזה. כמו אדיפוס, או ריצ'רד השלישי.

על פי בנזימן, "מיטלפונקט נטל מצב קיים, ישראל של 2014/15, שכל השמאל מודע לו (הימין מתכחש לו) ושתל בתוכו את פרשת חייו של גורודיש משנת 1973. המחמירים עם מיטלפונקט יוכלו אף לטעון שהוא תפס טרמפ על המציאות הישראלית המוכרת והטליא עליה כמה אמירות ומסרים שאיש שמאל מצוי מזדהה אתם. מיטלפונקט לא ברא עולם סיפורי חדש, לא טווה עלילה עכשווית, לא יצר מרקם התרחשות משכנע שבתוכו שזורה באופן אמין בשורתו הפוליטית. לא, הוא הסתפק במִחזור מחזהו משנת 1993 כשהוא משפץ אותו קצת ומוסיף לו כמה מונולוגים שמהם נשקפת דעתו על התנהלותן של ההנהגות הישראליות לדורותיהן, ושבכל מקרה הן מסברות את אוזנו של השמאלן המצוי".

ממש קשה לדעת מאיזה צד להתחיל להתיר את פקעת הטעויות וההטעיות כאן. גם שייקספיר לא בנה עולם סיפורי חדש כשנטל עובדות ממאבקי שושלות לנקסטר ויורק וכתב את "ריצ'רד השלישי"; הוא לא טווה עלילה עכשווית, כי היה מודע לכך שהעלילה הזאת מתרחשת על הבמה ברגע ההצגה, וקשורה לחייו העכשוויים של הקהל שלו.

אבל בואו לא ניתלה באילן גבוה כמו שייקספיר: נכון שמיטלפונקט נטל עובדות מהמציאות והציגן לקהל, אבל הוא כן ברא עולם סיפורי חדש: למשל, בדמויות הבדויות המנסות לייסר את דמיונו של גורודיש הבדיוני — החייל שהיה צמוד לרשת הסוואה, התאבד והוצג באופן שקרי כחלל כדי לספק את רצונו של גורודיש להצטייר כמפקד קפדן ויעיל — או אום נאג'י, הדמות המייצגת את הגורל העיוור. זה אולי לא "מרקם התרחשויות משכנע" אבל אלה דימויים בימתיים שאמצעותם מתקשרת אמנות התיאטרון עם צופיה. אמינותו היא בהחלט שאלה מעניינת, אבל עיקר טענתי היא שגם ב–1993 לא היה מחזהו של מיטלפונקט שיחזור של מציאות עם טלאי אמירות פוליטיות המייצגות את דעתו הפוליטית.

בנזימן כותב שכיום מיטלפונקט "מיחזר" את מחזהו מ–1993 כשהוא משפץ אותו קצת ומוסיף כמה מונולוגים שמהם נשקפת דעתו על התנהלות ההנהגות הישראליות. כן, מה לעשות, כל העלאה מחודשת של מחזה שהועלה פעם יכולה להיקרא "מיחזור": כמה פעמים אפשר "למחזר" את "המלט", והמחזאי כבר לא כאן כדי לשפץ ולהוסיף? ואולי משהו השתנה מלפני עשרים שנה ומצדיק העלאה חוזרת של מחזה מסוים? ואולי שום דבר לא השתנה, למרות שכשהמחזה הועלה אז כדי להציג בפני הדור את מראה פניו, והדור ראה ולא התרשם?

בנזימן כותב כי גורודיש היה דמות "אפלה" וכי "ניתן היה לכתוב עליו מחזה פסיכולוגי שמתרכז בו ובאישיותו המסוכסכת". יכול להיות שגורודיש היה דווקא דמות בהירה, עם נקודות ורודות, וניתן היה לכתוב עליה גם פארסה אבסורדית. בנזימן היה מעדיף שהתיאטרון יעסוק בפסיכולוגיה ובאישיות, כי כשעוסקים במציאות אקטואלית או מההיסטוריה הקרובה על הבמה אין מנוס מהדבר המאוס הזה, דעות, שכל כך מקלקל את ההנאה מהאמנות.

מיטלפונקט כתב את המחזה על "משהו", לא רק על גורודיש. הוא כתב על החברה שבה הוא חי לאורך זמן, חברה שבה גורודיש על פי העדויות, חלקן סותרות, של מי שחיו בסביבתו לאורך זמן, עלה לגדולה וצלל לתהום. חברה שהיתה עיוורת למציאות, התייחסה לצבא כמו אל אליל והאמינה למנהיגיה. חברה שקיבלה את כל סימני האזהרה ולא ראתה, ועדיין לא רואה. בנזימן מצפה ממבקר התיאטרון להתעלם מכל אלה, ולעסוק רק באיכות המשחק או בעיצוב התפאורה?

הצגת "גורודיש" חשובה בעיני מפני שהיא מעמתת אותנו כחברה עם עצמנו, ועושה את זה מתוך פרספקטיבה קרובה. היא חשובה כי התיאטרון הישראלי בשנים האחרונות נמנע מעיסוק ישיר ומורכב כזה עם המציאות הפוליטית המיידית.

יותר חשובה מעצמה

אינני מדבר בשמם של המבקרים האחרים. אבל בנזימן, שמקפיד עם עמיתיו, מצטט חלקי דברים כדי להציג את האג'נדה שלו עצמו. כתבתי כי "גורודיש" היא בעיני "הצגה יותר חשובה מעצמה". כתבתי במפורש למה היא חשובה: "מפני שהיא גורמת לכך שבסיומה יש רצון וצורך להישאר בקרב צופים אחרים ולהמשיך להתחלק במחשבות וברגשות שהתעוררו בשל נושאיה, עד כדי כך שנדמה שאיכותה האמנותית ופרטי עשייתה, כמו הכתיבה, העיצוב, הבימוי, המשחק, התאורה והפסקול, חשובים פחות ממנה".

כלומר, אני מודע בדיוק בביקורת שלי לתהייה שמעלה בנזימן. יותר ממחצית הביקורת שלי עוסקת באיכויות האמנותיות של הצגה. אבל "חשיבות" היא לא רק מה שאומרים שהוא "חשוב". תחשבו על זה רגע: משהו "חשוב" כי חושבים עליו. והצגה שנושאיה הם החיים שלנו כאן ויחסינו כאן — ויחסי מנהיגינו ומפקדינו אל עצמם, אלינו ובינם ובין עצמם – היא חשובה מכדי שנגביל את עצמנו לעיסוק באיכויות האסתטיות של ייצוגם.

בנזימן מתריס כלפי המבקרים כי הם "מתרשמים מכמה פסוקים שמטיח אפשטיין (עוזרו של גורודיש במחזה) בהנהגה הישראלית על שהיא מתעלמת מאיתותי הערבים ובקבעונה מעדיפה שפיכות דמים על הסדר". אינני מתבייש בהשקפת עולמי ואינני מסתיר אותה. ניתן להבין מביקורת התיאטרון הזאת שלי מה היא. ובכל זאת, את הערכתי על חשיבות ההצגה ומידת השפעתה — ובעניין זה אני סקפטי מאוד — אני מסייג בהתניה. על המונולוג שבו רואה בנזימן את הסיבה היחידה לתמיכת המבקרים בהצגה, התואמת את דעותיהם, אני כותב כי הוא "מתקבל במחיאות כפיים, ובצדק. אך אם אלה מחיאות כפיים של הסכמה לתוקפה של תמונת המצב הזו, הרי הקהל שהיה באולם הקאמרי חייב לצאת וללכת להצביע, כדי לשנות את המצב, ואולי להציל את חייו, וחיי המדינה". בנזימן קרא ולא הבין? או אולי קרא והעדיף להתעלם, כי זה לא מתאים לאג'נדה שלו כמבקר העיתונות?

אם להמשיך את קו המחשבה של בנזימן, הוא היה מצפה ממני, אילו היינו חיים ברומא לפני כ–2000 שנה, לשמוע את נירון קיסר מנגן כשרומא סביבו בוערת, ולכתוב אך ורק על איכות נגינתו, בעוד לו עצמו מותר לשאול מי הצית את האש ולמה אף אחד לא מכבה אותה. או שאולי הצורך לצלצל למכבי האש חושף אג'נדה?

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ