רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפקט מירי רגב

מבקר "הארץ" חושש להמליץ על הצגות שאהב

ההצגות "לאורך כל הלילה" של תיאטרון תה"ל ו"Love the Juice" של תיאטרון קליפה עשויות להיתפש כחתרניות בעיני משרד התרבות, מה שגורם למבקרנו לחשוש מהמלצה עליהן מחשש שיזיק להן

תגובות
לאורך כך הלילה
אייל לנדסמן

לא פשוטים הם חיי מבקר התיאטרון, שבתוך עמו — ולא רק באולם התיאטרון — הוא יושב. לו עצמו יש, או לפחות הוא חושב שיש, חופש ביטוי. והוא גם יודע, כי שרת התרבות מירי רגב הכריזה מראש כל גבעה, ששום דבר לא מאיים על חופש הביטוי של התיאטרונים, ובלבד שלא ייפגע חופש אי־המימון של משרד התרבות. וכיוון שמבחינת השרה רגב וצאן מרעיתה (אין בביטוי זה כל כוונות נסתרות) בעלת המאה היא בעלת הדעה, לפני שאני ניגש לכתוב ביקורת על הצגה אני בודק תחילה אם התיאטרון בו היא מוצגת מקבל תמיכה כלשהי ממשרד התרבות.

אני יודע שאני פרנואיד, אבל זה לא אומר שלא רודפים כאן אנשי תיאטרון. הלא עצם הטענה שהתיאטרון הישראלי הנתמך מעלה ככלל, או בפרט, הצגות שיש בהן דעות ביקורתיות, או אפילו שנויות במחלוקת (טענה שהשרה ואנשיה משמיעים בביטחון מוחלט) היא מצג שווא, כי התיאטרון הרפרטוארי הישראלי שבוי קודם כל בידי מאות אלפי מנוייו וצופיו, ובעיקר משתדל לשרוד באיזון תקציבי (וזה כלל לא מונע ממנו לעשות הצגות מעולות, וגם גרועות). בעיקר אני חושש שמשפט תיאורי מביקורת שלי עשוי לגרום למלשינים מטעם עצמם או ארגונים המשוכנעים שאם הם ירצו ישמשו למסע ציד בעקבות ״אמנים דיסידנטים״, רחמנא ליצלן.

אחרי ההקדמה הזאת אני יכול סוף סוף להגיע לשתי ההצגות עליהן אני רוצה לכתוב. הראשונה היא ״לאורך כל הלילה״ מאת המחזאית האמריקאית שירלי לאורו, בעיבודה ובימויה של מאיה שעיה בתיאטרון תה״ל.

ראשית, בהמשך לפסקה ראשונה, חשוב לציין שתה״ל (תיאטרון הומו־לסבי, המפעל התיאטרוני האחרון שייסד גרי בילו ז״ל בחייו) נתמך כנראה אמנם על ידי משרד התרבות (יש לוגו שלו על התוכנייה), וגם על ידי עיריית תל אביב, וגם על ידי בית צבי, אבל חלק ניכר מהתמיכה בו היא מאנשים פרטיים (שמותיהם מצוינים בתוכנייה).

Love the Juice".
עידית הרמן

למה אני ממהר לציין את זה? כי ההצגה מספרת על הנשים הגרמניות שבגרו וחיו בימי התהוות המשטר הנאצי בגרמניה, במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה, ורואה בהן בעיקר קורבנות, בין אם תמימים או לא, במציאות חזקה מהן ששוחקת אותן. ואין בסיפור הזה קורבנות יהודיים (למרות שהנושא נזכר). זוהי הצגה הרואה את הנשים הגרמניות כקורבנות. זאת הצגה על התקופה הנאצית ללא יהודים, וללא אזכור היותם, והיותנו אנו כפועל יוצא, לעולם קורבנות. ואל תגידו לי שבמציאות של ישראל 2016 לא יהיה מי שיראה בעצם העלאת מחזה כזה כפירה בעיקר.

כדי לאזן את התמונה אני ממהר לציין שאין בהצגה ולו שמץ של רמז של השוואה לכאן ועכשיו. אם מתעוררות במהלכה השוואות בין אז לעכשיו ושם לכאן - והרי היא בסופו של דבר סיפור על התבהמות של דור – הרי כולן על אחריות הצופה.

המחזה של לאורי, שכותבת הרבה על נשים (וגם נשים, לא רק להט״בים, הן הרי קבוצה מדוכאת, גם אם אינה מיעוט, ולכן הן מהקבוצות שהתיאטרון הזה קיים כדי לתת להן קול) מתרכז בשלוש תלמידות בבית ספר גרמני, כולן בנות להורים נאמנים למשטר החדש. אנגליקה (אנסטסיה פיין) מולידה ילד לרופא שנקרא לחזית, והילד נלקח ממנה באכזריות מנהלתית במסגרת חיסול הנכים שהתחולל בגרמניה הנאצית. גרטשן (מיכל מאיר־דבירי) היא בת אצילים שמתאהבת בצועני, וכך נגזר גורלה האכזר. פרדריקה (אלכסה לרנר) היא התלמידה המצטיינת, שנופכת לשומרת מחנה מצטיינת. ויש גם מורה שהופכת למנהלת בית חולים או קצינה במחנה, והיא האנשת הסמכות החולנית הנאצית (לירון כרמיאל) ומנחה (נועה לפידות).

הסיפורים עצמם, המשולבים זה בזה תוך קפיצות בזמן קדימה ואחורה, מצמררים, כמובן. ממה שקראתי ברשת, במחזה המקורי יש מקום כלשהו לאגדות האחים גרים. בעיבוד של שעיה הכל מתרחש בקברט גרמני של שנות השלושים. תחשבו על מועדון ״קיט־קט״ של המחזמר ״קברט״. השחקניות לבושות כמעט לכל האורך במחוכים וביריות, כאילו מוכנות כל רגע לפרוץ במחול ארוטי, כשהן נכנסות ויוצאות אל סיפוריהן שוברי הלב ומטריפי הדעת.

לאורך כל הלילה
אייל לנדסמן

וכאן, בעיני, חולשת העיבוד וההצגה. כי מה שנחוץ כאן, אם זה יכול וצריך לשכנע, הוא סוג של ״סליזיות״, שבמסגרתה המגרה־דוחה ממוקמות הדרמות האישיות. ואילו כל בנות הלהקה בהצגה הזאת, שכל אחת מהן משכנעת בסיפור האישי שלה, אמנם נראות ולבושות נכון, אך כולן מקרינות משהו של ״ילדות טובות ירושלים״.

אפשר, כמובן, להתרשם מן הסיפורים האישיים עצמם, ולדסקס עד מחר האם לנשים האלה היתה אפשרות לנהוג אחרת, ובאיזה מידה הן עצמן אחראיות על גורלן. ואפשר לשאול האם ההצגה הזאת הועלתה רק כדי לספר על גורלן של דמויות מסוימות, או שהיא הועלתה כדי שנחשוב על גורלנו אנו בחברה בה אנו חיים, או איך היינו נוהגים במקומן. או איך הן היו נוהגות במקומנו. אבל אפשר גם לא לשאול את כל השאלות האלה.

ארבעה ימים אחר כך ביקרתי באולם הקטן של תיאטרון ״קליפה״ (יש לוגו של משרד התרבות ועירית תל אביב ומפעל הפיס על התכניה) כדי לראות את ה״פרפורמנס״ של המחזאי־שחקן־במאי־רקדן־מאמן כושר לילדים עד גיל שש, אריאל ברונז, שכותרתו היא "Love the Juice".

זוהי הצגת יחיד בה ברונז, בדמות עצמו, בחליפה לבנה, עולה לבמה ומספר שבדרך חזרה מהפגנה שמאלנית בירושלים, עם חברו הפלסטיני, ובמהלך התעלסות פרועה בבית קברות – היתה לו התגלות, ומאז היה לציוני נלהב שכל מטרתו לספר על נפלאות מדינת ישראל בעולם, ולהעלות אליה יהודים. מה שהוא מציג לנו, הקהל, הוא המופע הציוני הגדול שלו. ה-Juice הוא גם מיץ התפוזים (ומה ציוני יותר מזה; ברונז חותך בסכין וסוחט במסחטה תפוזים בלהט מסיונרי חורך), וגם כמובן המלה Jews, יהודים, באנגלית. את רוב המופע הוא עובר בחצאית קצרצרה וגוף כמעט עירום (החלקים האסטרטגיים מוסתרים; אל חשש). הוא משתף קהל, מלהיב אותו, מורח על גופו בוץ מים המלח, עוטה תכשיטים, מענטז בריקודי בטן, שואג ״כפיים״ בעצמה מצמררת, מחלק דגלונים לקהל לנופף בהם, ולבסוף פורץ לכביש (רחוב הרכבת הסואן) עוטה דגל ישראל גדול ורודף אחרי מכוניות.

זוהי פרודיה בגדול על קלישאות ציוניות, שנעשית ברצינות מפלצתית. כלומר, הטענה שזו פרודיה היא שלי ושלי בלבד. אפשר בהחלט לטעון שזה הלהט המיסיונרי הנכון, המאמין באמונה שלמה ולוהטת בנפלאותיה של המדינה הקטנה שלנו, המוקפת אויבים, שכל רצונה רק לקבץ לתוכה את כל יהודיה. המיומנות הגופנית, הלהט המשיחי והרצינות התהומית והמוטרפת של ברונז – משעשעים ומרשימים. ומי שרוצה לטעון שזה חתרני, שיוכיח.

כיוון שאני קצת חושש שבעצם התיאור שלי אני עלול להזיק להצגות האלה, שנעשו במלא הרצון הטוב והמיומנויות הלא מעטות של עושיהן, בכך שאוציא זאבים רעים מיער הדעות הקדומות, אמהר להדגיש משהו מאוד חשוב, לידיעת האוהבים לצנזר. אלה הצגות שמתרחשות בחללים קטנים, ואין קהל שמגיע אליהן במקרה, וצופים שיכולים להציץ ולהיפגע. הצופים הבאים להצגות האלה יודעים למה הם באים. הם המשוכנעים שבאים להצגות האלה כדי לשרוק באפלה יחד עם היוצרים.

והתיאטרון הישראלי הרפרטוארי ממשיך להעלות הצגות, חלקן הלא קטן טובות ומרתקות (או שאני מתרכך עם הגיל). לידיעת שרת התרבות: הדבר האחרון שמפניו צריך להגן על הקהל הישראלי הוא התיאטרון הישראלי. הנתמך או הלא נתמך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות