"זירת מחול": שינויים בהרגלי השפה

רצף תנועות שיוצק לתוכו את מורכבות הנשק והמלחמה, בלרינה על קצות האצבעות בשדיים חשופים, ויצירת מחול אחת שמחלקת טיפים לזוגיות בריאה - הזירה הבין תחומית בירושלים בוחנת מחדש את גבולות השפה האמנותית

עידית סוסליק, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עידית סוסליק, עכבר העיר

גוף, זהות ונוכחות הן שלוש מילים שהדהדו לאורך חווית הצפיה בפסטיבל זירת מחול, שהתקיים זו השנה ה-16 כחלק מאירועי הזירה הבין-תחומית בירושלים, בניהולו האמנותי של הכוריאוגרף סהר עזימי. התכנית כללה שש עבודות בבכורה שהתגבשו במשך למעלה מחצי שנה בתוך ומתוך תנאי מעבדה. ברוח אופיה של ה-"זירה" כפלטפורמה של עשייה ניסיונית ואחרת, ניכר כי עיקרון מנחה בעבודות הוא בדיקה ושינוי של גבולות השפה האמנותית וערעור על צורותיה המקובלות. השנה קיבל המהלך החקרני נדבך נוסף: את תהליכי היצירה ליוו שלוש כותבות, והתוצאה היא חוברת טקסטים שמציעה "מפתחות" מתווכים לדימויים שמוצגים על הבמה. » זירת מחול 2016 - לכל הפרטים

הגוף שמעוצב על ידי סביבתו הוא דימוי מרכזי בעבודה "גוףנשק" של רז גלוזמן, הנפרשת כזרם תודעה של הגוף והנפש שחוו את שדה הקרב. רצף התנועות מורכב משברי מחוות של הוויה חיילית (זרוע שמכוונת כלי ירי או זחילה על הרצפה) שנדמה כי עברו הפשטה מסוימת, כך שלמרות המרחק והזמן, הן נותרו כשכבה עליונה ובלתי נראית על הגוף, או לחלופין - הטבעות שחרוטות בו עמוק כל כך עד שהפכו לחלק בלתי נפרד מתנועותיו גם בחיים שאחרי המלחמה. דימוי דומה עולה בעבודתה של יולי קובבסניאן, "on line", שמציפה שאלות על האפשרות לייצר אינטימיות אמיתית בעולם של תקשורת סקייפ. הגופים המוחשיים של הרקדניות (קובבסניאן ותמר בן כנען) נעים ללא הרף במרחב יחד עם "שכפולים" שלהן שנשמעים ונראים מתוך רמקולים ומסכי מחשב, ונראה כי הם הטמיעו לתוכם את מאפייניהם הפיזיים של העולם הטכנולוגי: ההליכה הבלתי פוסקת בקווים ישירים והתנוחה חוזרת של הזרועות שנדמה כי הן מחזיקות מסך או מחשב נייד - גם כשהן לא - יוצרת דימוי ברור של גוף-מכונה-אנושי.

גוף-מכונה-אנושי. "זירת מחול 2016" (צילום: יח"צ)

הגבולות המטשטשים בין גופים וזהויות מוצגים בעבודתה של איילה פרנקל, "אליה (2Her)", שמציגה דינאמיקה משתנה בין שתי פרפורמריות (פרנקל ונועה שביט). כל אחת היא עולם שלם של תנועות והבעות, לפרקים אינטנסיביות ותזזיתיות ולפרקים איטיות ומרוכזות לחלוטין בתוך עצמן. אך השתיים גם יוצרות "ביחד" פיזי וכוריאוגרפי - מגע אינטנסיבי בין גוף לגוף ואיברים שמסתבכים זה בתוך זה - שלא ברור אם הוא יזום או בלתי נמנע (או גם וגם). אינטרקציה זו חושפת מנעד רחב של רגשות סותרים שהמעברים ביניהם מטושטשים ומתעתעים: חיבוק שמרגיש כחניקה, ערסול שנדמה ללפיתה, אלימות שמתמזגת עם רוך. בעבודתם של עדי שילדן וניר וידן, "אי הנחת של יצורים מכונפים", גם כן נבנים יחסים בין שני המבצעים, שתחילה נראים כשני פרטים מובחנים שפשוט נעים באותו חלל, כל אחד בקצב ייחודי משלו. אך ברגע שמוסרת מהגוף כסותו החיצונית (חולצה שקודם לובשת עדי ואחר כך ניר) נדמה כי שני הגופים מגיעים לאיזו "נקודת אפס" משוחררת ושוויונית, שמאפשרת להם להקשר ולהסתנכרן זה לזו קצבית ותנועתית. כשרגש פוגש תנועה. "זירת מחול 2016" (צילום: יח"צ)

עבודתה של אורין יוחנן, "I-Dare-u", חושפת סיפור אישי דרך המפגש בין הגוף לחומר פלסטי. בתוך עולם חזותי מוקפד של צבעי גועש שחורים וניירות לבנים מציגה יוחנן את חווייתה כ-"miss fit" (צירוף שהיא רושמת על נייר), ככל הנראה מאכזבת הסביבה מכך שנולדה בת. אך בו זמנית, מתגלה גם תעוזתה להיות ולנוע אחרת. במהלך העבודה גופה עובר טרנספורמציות שונות, והיא הופכת לרבת פנים וממדים: היא דמות גנרית עטויה במסכת נייר לבנה ומסתובבת ללא הפסקה, או אישה שלוקחת על עצמה פעולה גברית סטריאוטיפית ויורה בפראות באקדח נייר. וברגע יפהפה במיוחד נראית יוחנן כדימוי משובש של בלרינה על קצות האצבעות ששדיה חשופים ופיה פולט שרשרת בלתי נגמרת של נייר לבן. עבודתם של דיוויד קרן ותמר לם, "Because We Love You", מציגה גם כן מרחב עמוס בחפצים, מלל ודמויות בדיוניות, שמתוכו מתגבש סיפורם של צמד היוצרים, זוג בחיים ועל הבמה. במהלך העבודה, שמוסברת על ידם תוך כדי שהיא נוצרת, נחשפים מימדים של זוגיות בהקשרים שונים שמתמזגים זה בזה: דיוויד שמספר על הדימוי הרומנטי של הבלרינה והנסיך שמתבוננים אל האופק בבלט הקלאסי, תמר שמציעה לקהל טיפים לזוגיות בריאה, ובעיקר דיוויד ותמר שהולכים, מזיזים, מניפים, גוררים ורוקדים את עצמם, ובדרך שייחודית רק להם.

עשייה נסיונית אחרת. "זירת מחול 2016" (צילום: יח"צ)כטיבם של פסטיבלים המציגים בכורות, גם בזירת מחול ניכר פער מסוים בין העבודות - חלקן מגובשות יותר מאחרות וככאלה, מציגות מהלכים רעיוניים וכוראוגרפיים שהם כבר מדויקים ובשלים. יחד עם זאת, במסגרת כמו זירת מחול שמציבה בראש האג'נדה שלה את הצלילה פנימה אל עומקו של תהליך היצירה, נראה כי התוצר הסופי אינו הפרמטר היחיד שלפיו נמדד ערכה של עבודה. ואכן קשה להישאר אדישים לטוטאליות שקיימת בכל העבודות הן ברמת הביצוע, שמתמסר כמעט באבדון מוחלט אל הרגע הבימתי, והן בהתמקמות הנחושה והמחויבת של היוצרים בעמדת חוקרי השפה, הדימויים והכלים של המדיום שבאמצעותו הם מביאים את עצמם לידי ביטוי.    זירת מחול 2016 - בית מזיא 12-13.7

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ