"השחקנית": מרקחת בימתית מלאה בהחמצה

הנושא מעורר ציפיות, השחקנים עושים עבודה נהדרת והעיצוב הבימתי מרשים, אבל משהו בהצגה החדשה של המחזאי גור קורן, שנעה בין המלודרמה לקומדיה, חסר את אותו עוקץ פנימי חיוני

מרט פרחומובסקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
השחקנית
מרט פרחומובסקי, עכבר העיר

יש משהו מרענן ויוצא דופן ב"השחקנית", ההצגה החדשה של תיאטרון בית ליסין, שמצליחה לעורר ציפיות מוקדמות יותר מהתוצרת הממוצעת של הבמות המקומיות. מדובר בסיפור שמתרחש על רקע התיאטרון הישראלי בשלהי ימי המנדט הבריטי, ומשלב בין עלילה בדיונית מלודרמטית במהותה של השחקנית הכושלת שלומית יאנובסקי לבין השתעשעות קומית עם אירועים ודמויות מפתח תרבותיות של התקופה, דוגמת שושנה דמארי, משה ואלין, חנה מרון ונתן אלתרמן. המחזאי גור קורן, שמצא סוף סוף את דרכו ללב המיינסטרים הישראלי עם הלהיט "המוגבלים" בשנה שעברה, מלהטט עם הטון המורכב של הסיפור שכתב במיומנות ראויה, ומחדיר אליו מידה יפה של שנינות ומחשבה פרועה יותר מהמקובל במקומותינו. למרות זאת, ובניגוד ל"המוגבלים", התחושה שמלווה את ההצגה, בבימויו המהוקצע של גלעד קמחי, היא שהפראות והחדות הטמונות בחומר הזה, נמהלו בהרבה מים כדי לקרב אותה אל הקהל הרחב. בסופו של דבר, אנחנו נשארים עם הצגה חביבה, אך רחוקה מלמצות את נתוניה הבסיסיים המבטיחים.

» השחקנית - לכל הפרטים
»
מדור במה - לכל הכתבות
» העונה החמה: המדריך למופעי המחול של הקיץ

המחזה מגולל את סיפורה של שלומית יאנובסקי (נטע גרטי), שחקנית כושלת בתיאטרון לי-לה-לו, שמגוייסת בשנת 1947 על-ידי אחיה איש האצ"ל אהרון (נדב נייטס), כדי לפתות את הקצין הבריטי אדם שינוול (לירון ברנס) ולאפשר להם לחטוף אותו. אלא ששלומית דווקא מפתחת חיבה לקצין השרמנטי, מה גם שמסתבר לה שהוא עתיד להקים בקרוב בארץ תיאטרון חדש, שבו היא אמורה לשחק תפקיד נחשק במיוחד. ככל שהרומן בין שלומית לאדם מעמיק, כך מתגבר הקונפליקט בין מחויבותה המשפחתית והאזרחית לבין אהבתה. האכזבה שמלווה את הצפייה ב"השחקנית" נובעת במידה רבה דווקא מהבנת הפוטנציאל וההבנה הברורה לגבי מה היא הייתה יכולה להיות על רקע נתוניה הבסיסיים השאפתניים. השילוב הנדיר והמעניין בין המלודרמה התקופתית לקומדיה הפרועה, השימוש המוקצן באייקונים התרבותיים של התקופה, האמירה המבצבצת פה ושם על המתח בין הבידור לאמנות בתיאטרון הישראלי – כל אלה עושים קולות של יצירה חשובה, משמעותית, שבאמת, כפי שנאמר במחזה, מעניקה משמעות נוספת לחיים. 

הבעיה היא שבמבחן התוצאה השילוב בין המלודרמה לקומדיה נעדר רוב הזמן את המודעות העצמית הנדרשת ומאבד מעוקצו ככל שההצגה מתקדמת; השימוש באייקונים התרבותיים הולך שוב ושוב לבדיחות קלות מדי מבלי לנצל באמת את הדמויות המסקרנות האלו, וגם האמירה המעניינת על בידור מול אמנות מתמוססת בסופו של דבר בתוך מרקחת בימתית, שהיא בסופו של דבר לחלוטין בידור. אז נכון, מדובר בבידור ראוי, משעשע רוב הזמן, שמבויים ומופק באופן מיומן, אלא שהתחושה היא שלהצגה הזאת היו נתונים להיות הרבה יותר חדה, הרבה יותר פרועה, הרבה יותר משמעותית. במצבה הנוכחי הפשרה והוויתור ניכרים בה יתר על המידה.

אנשי המקצוע שמצליחים להתבלט בהצגה הם ערן עצמון, שעיצב תפאורה מרשימה שמשלבת בין תחושת מאחורי הקלעים של תיאטרון ישן לשימוש עכשווי מוצלח בוידאו של יואב כהן, המאפשרת מעברים חלקים ומתוחכמים בין סצנות "גדולות" להתרחשויות אינטימיות. אורנה סמורגונסקי עיצבה תלבושות תקופתיות יפות מאוד, שמשלבות בין מונוכרומטיות לצבעוניות של קומיקס. אורי מורג משלים את האריזה האסתטית היפה של ההצגה בתאורה דרמטית ועשויה בטעם. נטע גרטי מבצעת באופן מחויב ומשכנע את תפקיד השחקנית, וגם לירון ברנס, שממעט לשחקן מאז פרישתו מתיאטרון החאן, הוא כריזמטי כרגיל בתפקיד הקצין הבריטי, אף על פי שמרגישים שהתפקיד נכתב במקור לשחקן צעיר יותר ופער הגילאים בין השניים אינו זוכה להתייחסות הראויה. מי שבמובהק גנוב את ההצגה כאן הוא נדב נייטס בתפקיד איש האצ"ל, שמצליח להיות משעשע, ילדותי, אבל גם מאיים ולא צפוי. מדובר בתפקיד מרתק, אחד הטובים של נייטס מהשנים האחרונות. עופר רוטנברג עושה עבודה מרשימה ומהוקצעת מאוד בתפקידי המשנה של החייל הבריטי התוקפני, של המחזר הקיבוצניק אחר שלומית, ושל בן זוגה הרגעי לבמה. שי אגוזי משעשע כנתן אלתרמן, למרות מוגבלותו של התפקיד. 

השחקנית - מוזיאון ארץ ישראל, במאי: גלעד קמחי 16.7

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ