אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הזאבים": הרוויזיוניסטים עושים את העבודה

בלי חדות אנליטית, תפאורה מיוחדת או סצנוגרפיה מזהירה, מצליחה ההצגה של הלל מיטלפונקט לשמור על איזון ואמינות, ולתפוס את הקהל הודות למחויבות הטוטלית של השחקנים

תגובות
ז'ראר אלון

הלל מיטלפונקט הפך במהלך העשורים האחרונים למחזאי המרכזי, הפורה, וכנראה גם המצליח של התיאטרון הישראלי. מחזותיו, שאת רובם המוחלט הוא מביים בעצמו, מתבססים בדרך על כלל על זיווג בין שאלות מוסר או פרשיות היסטוריות טעונות לעלילה מלודרמטית קולחת ולא מעמיקה במיוחד, שלרוב מנטרלת את העוקץ של היצירה והופכת אותה לבידור בורגני במסווה של "תיאטרון חשוב". אלא שבין שלושים ומשהו המחזות שכתב מסתתרים גם כמה פנינים של ממש, שנראה כאילו נוצרו ברגעים של השראה יוצאת דופן והוציאו ממחברם איכויות נדירות. כזאת הייתה "מאמי", אופרת הרוק הפולחנית מ-1986. כזה היה גם "גורודיש", האפוס ההיסטורי-פוליטי רחב היריעה מ-1993, שחודש לפני שנה בהפקה משובחת. יתכן מאוד שגם "הזאבים", יצירתו החדשה של מיטלפונקט בקאמרי, תיזכר כרגע ייחודי שכזה. בניגוד לדוגמאות הקודמות, כאן הייחודיות פחות גלויה לעין.

» הזאבים - לכל הפרטים

מדובר לכאורה באותו שילוב מוכר בין מלודרמה משפחתית מצחיקה-עצובה, לבין אותו גיוס של ההיסטוריה לטובת מניפולציה רגשית. זהו מחזה ריאליסטי, מהז'אנר ה"כתוב היטב", שעיקר כוחו הוא בדיאלוג, לא בסצנוגרפיה מזהירה או המצאות בימתיות יוצאות דופן. אלא שהפעם האיזון בין המלודרמטי לטראגי נשמר באופן מדויק, המציאות הבימתית שומרת על אמינות ודיוק יוצאי דופן, הבדיחות אינן מרגישות כפויות. "הזאבים" היא הצגה שתופסת אותך מהרגעים הראשונים בחיים האותנטיים שמפעפעים בעורקיה, במחויבות של השחקנים ובהשראה האמיתית שבוקעת ממנה. על כן, נהניתי מ"הזאבים" יותר מכל הצגה מקומית אחרת שראיתי בזמן האחרון.

ז'ראר אלון

עלילת "הזאבים" מתרחשת ב-1978, שנה אחרי המהפך ועליית הליכוד לשלטון. זאבה (תיקי דיין), היא רוויזיוניסטית ותיקה, שחטפה בחייה הרבה מכות גם ממפאיניקים וגם מחבריה לתנועה, שמאשימים אותה בפרשייה מסתורית מהעבר. חזרתו המפתיעה מארצות הברית של נריק (דן שפירא), בנה המוצלח, מובילה את זאבה לניסיון לעצב את חייו בהתאם לשאיפותיה הנסתרות. זאת במחיר התנכרות לבנה השני, הפחות מוצלח, דב (אלון דהן). אמנם אין ב"הזאבים" עומק וחדות אנליטית, שמאפיינים דרמות גדולות באמת, אך מיטלפונקט מפצה על כך בעיצוב מיומן מאוד של הדמויות ומרקם החיים שלהם. נכון, ההצגה הייתה מצטיינת אף יותר אילו היוצר שלה היה מרגיע קצת את המניפולציה רגשית ואת המלודרמה המתפקעת ומעצב באופן יותר מחושב את הצד הסאטירי המרתק, שרומז רמז עבה מאוד לעבר משפחת המלוכה הנוכחית בישראל, ועדיין, קשה להתעלם מהאפקטיביות של התוצאה. מיטלפונקט הבמאי יודע להשתמש בטקסט, כדי ליצור על הבמה מערכת רבת ניואנסים, אותנטית ואנושית.

ז'ראר אלון

אין ספק, שחלק ניכר מהזכויות על כך מגיעות לצוות השחקנים המשובח של ההפקה, שכל אחד מהם תורם את חלקו להצלחה. יוסי קאנץ ויצחק חזקיה, שחקנים ותיקים ואמינים תמיד, עושים את שלהם במחויבות ובמקצוענות מעוררת הערכה. תמר קינן חיננית ומשכנעת בתפקיד יאירה, אהובתו לשעבר של נריק. אלון דהן מצליח להיות עצוב, מצחיק ואנושי מאוד בתפקיד האח הלא מוצלח. דן שפירא מבצע באופן משכנע מאוד את תפקיד נריק המצליחן החלקלק, הפוזל לפוליטיקה. כולם טובים, ועדיין, ההצגה הזאת שייכת לתיקי דיין. האופן שבו דיין נועצת את שיניה בתפקיד זאבה הוא משהו שצריך לראות כדי להאמין. היא לא משחקת, אלא חיה את האישה הזאת במחויבות מוחלטת וטוטאלית, על רגישותה, ארסיותה, אטימותה ועוצמתה. המילים של מיטלפונקט נובעות ממנה כאילו המציאה אותן ברגע שאמרה אותן. אין רגע של מלאכותיות בנוכחותה. דיין מוכיחה כאן שוב, ואולי יותר מאי פעם, שהיא יורשת ראויה לשחקניות הגדולות של הדור הקודם, שהלכו לעולמן בשנים האחרונות – אורנה פורת, חנה מרון, זהרירה חריפאי ואחרות. לא נותר אלא לומר לה בראבו. 

הזאבים - תיאטרון הקאמרי, במאי: הלל מיטלפונקט 28.7

*#