"תרבות בפריפריה": בועט בעונג בבטן הרכה

בדומה למופע הקודם "מתקן 27", האמן אריאל ברונז ממשיך לבעוט בפרות הקדושות ומציג ביקורת המנערת את הסטריאוטיפ מהשיח הפוליטי. בין התרפקות על טאבו להתעמתות עם נושאים מודחקים, נותרת שאלה מהותית: האם הקהל מבין את הרבדים הרבים?

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

באו לכבוש את העיר הגדולה. "תרבות בפריפריה" (צילום: דין אהרוני)זה היה כנראה רק עניין של זמן עד שהשיח על פערי התרבות בין מרכז לפריפריה - ובעיקר הפוליטיות המובהקת של השיח והתיאטרליות המוקצנת של ביטוייו בפועל - יהפכו להיות חומר ביד היוצרים. מי שהרים את הכפפה הוא אריאל ברונז, שיצר וביים אירוע תיאטרון/פרפורמנס תלוי-מקום בשם "תרבות בפריפריה", המתקיים במוזיאון בית העיר (כיכר ביאליק בתל-אביב) בתוך תערוכת האמנות של זאב אנגלמאיר, "הארץ המובתחת". האירוע כולל שבעה מופעים שיצרו פרפורמרים אשר מוגדרים בתכנייה כסגל של "מרכז ביזאר לטאבו". וטאבו הוא אכן שם המשחק, הן ברמת הנושאים שעולים בעבודות (נכות, פדופיליה, שכול) והן ברמת הקונספט הכולל, ששואב את השראתו מתרבות ההפעלות במתנ"סים. המכלול הצבעוני והמתריס הזה מובא לקהל "באווירה טובה של שיעורי ערב וערב פנויים פנויות" (מתוך דבר רכזי המרכז בתכנייה).

» תרבות בפריפריה - לכל הפרטים
» מדור במה - לכל הכתבות
» איך הפך הפחד מגפילטע פיש לתערוכה?
»
"השחקנית": מרקחת בימתית מלאה בהחמצה
» העונה החמה: המדריך למופעי המחול של הקיץ

בדומה מאד ל"מתקן 27", המופע/תערוכה של תיאטרון קליפה שיצרו יחד ברונז ועידית הרמן, גם במקרה זה מדובר באירוע שמכוון להעניק חוויה תיאטרונית ואסתטית טוטאלית שמתחילה עוד לפני הכניסה למופעים עצמם: חלק בלתי נפרד מהאירוע הוא הפרפורמנס של שחקנים המגלמים מדריכי סיור ב-"מרכז ביזאר", ומציגים בצורה סטריאוטיפית את מנעד ההתנהגויות והאמירות של רכזי תרבות או צעירים מהפריפריה שהגיעו לכבוש את העיר הגדולה. ניתן למצוא ביניהם את אלירן מאשדוד (ברונז), אחד ממייסדי "מרכז ביזאר", שנאבק ללא הרף לשמוע את העדכונים במכשיר הקשר; חברתו אורטל (הרמן), ילידת גן יבנה, שמתלהבת מכך שהאווירה "נורא כמו בדרום" ושמירי רגב "מה זה מאמי!"; וגם מדריכה (איגי פרי פלג) שעוברת בין הקהל בתחילת הערב ומעודדת אותם לחתום על עצומה למען קידום התרבות בפריפריה.

מכלול צבעוני ומתריס. "תרבות בפריפריה" (צילום: דין אהרוני)

המופעים עצמם מוחצנים ומוגזמים בצורה ובתוכן, ומתעמתים חזיתית עם חלק מהפרות הקדושות ביותר של החברה הישראלית, אך דווקא המופרכות שלהם היא זו שגורמת לקהל לצחוק במבוכה (וגם לא במבוכה). המופע של חיה אשכול (קרנית בסון), למשל, הוא בעצם סדנת הכנה לשכול בשם "לשים לחיים" שמעבירה אם ששכלה את בנה בעמוד ענן. במסגרתה היא מזמינה את הצופים ללוש בצק "במתיקות, באדיבות, באהבה ועם חיוך", ליצור מתוכו את צלם האדם האהוב עליהם בעולם, ולהעניק לו "ידיים, רגליים, כומתה וגורמט". אשכול, שמופיעה בשמלת ערב מנצנצת ותסרוקת מוגבהת, מלווה לאורך ההפעלה בפלייבק של עוד וכינור (כולל ביצוע אינסטרומנטלי ל-"כשהלב בוכה"), ומסיימת אותה בהמלצה לשלב בין סדנת הכנה ללידה לסדנת הכנה לשכול.  

גד מינץ (גל וולינץ), אושיית רשת ומייסד הסוכנות הבינלאומית "Notkidding" ללוחמה בפדופיליה, מעביר קורס מזורז על שיטות הפעולה של הפדופיל. לאורך ההרצאה המודגמת הוא מסתייע באשתו-שנראית-כמו-בתו, חנה'לה (מיכל גיל) בעלת הצמות והשמלה הפרחונית, שמחלקת לנוכחים שתייה, ביסלי ובמבה. התכנים האינפורמטיביים של ההרצאה (כמו אבחנה הזויה במיוחד בין הפדופיל הפריפריאלי שהוא "יותר בוסרי" לעומת זה התל-אביבי שהוא אינטלקטואל), מלווים בהקרנה של תמונות דוגמנות ופרסומת של ילדות צעירות, אך את תשומת הלב מושכים בעיקר היחסים התמוהים בין מינץ לחנה'לה, שמסתיימים בקטע מטריד במיוחד שבו הוא מחליף לה את התחתונים אחרי ש-"ברח לה" במהלך ריקודם המשותף.    

מובלעת פריפריאלית. "תרבות בפריפריה" (צילום: דין אהרוני)

לצד שלל הדמויות הססגוניות והמוחצנות בולטת רונה סופר שמגלמת את עצמה - בחורה בעלת נכות פיזית (וגם קולית), שמארחת את הצופים בחדר מיטות לבן ומזמינה מתנדב/ת לשיחה במיטה. סופר מסבירה לקהל שבגלל שהחברה נוטה לתייג את הנכה כא-מיני, היא היתה צריכה ללמוד לאהוב את הצלקות שלה ולהבין שהגוף שלה יכול לענג אותה. דרך המפגש האינטימי שמתקיים בזמן אמת מציפה סופר גם את נרטיב הנכות בחברה הישראלית: את המופע היא פותחת בסיפור פציעתה בפיגוע בדיזנגוף, אך עד מהרה מתוודה כי נפצעה בתאונת דרכים. לדבריה, קיימת הירארכיה של נכויות, ולעומת נכי צה"ל ההרואיים (והמתוקצבים), הרי שנכות כתוצאה מתאונת דרכים היא "הפריפריה של הנכים" (ראוי להדגיש כי רונה סופר היא דמות מוכרת בקהילות מסוימת ועבודתה מושכת אליה גם בעלי נכויות, שחשוב עד הכרחי להנגיש עבורם את התנועה בכל המופעים המוצגים).  

החלק המסיים של האירוע הוא תחרות כישרונות מבטיחים שבה מתחרים שלושה מבצעים, ומקבלים משוב מפאנל שופטים (הכולל דמויות מוכרות מהסצנה התל-אביבית, כמו העיתונאי והסופר דודי בוסי, הצלם ארל'ה הצמצם הבוער וחיים ויטלי כהן, הבעלים של מועדון 'התחת') שמורכב מקלישאות של תכניות ריאליטי ופעילויות תרבות להמונים: "אחי, ממש השתפרת, עשית דרך משבוע שעבר", "זה מזכיר לי את ערוץ 2 הניסיוני" או "היה כאן הכל, את כל החוויה הישראלית קומפלט". הכישרון הנבחר זוכה בסיום הערב בנסיעה לפריפריה ובכרטיס רב קו במתנה.

חפלה ביזארית. "תרבות בפריפריה" (צילום: דין אהרוני)

"תרבות בפריפריה" מותיר את הצופה עם הצפה של תחושות ומחשבות שונות. בעיה אחת היא שהחלוקה לקבוצות צפייה בתחילת הערב אינה מאפשרת לראות את כל המופעים, ולכן מראש גוזרת על הקהל צפייה חלקית. עולה גם תהייה עקרונית באשר למידת הקומוניקטיבית של האירוע - האם קהל שאינו חלק מסצנת האמנות והפרינג' המקומית יבין את מכלול הרבדים הביקורתיים שבו, והאם קהל מהפריפריה יוכל לצפות בו מבלי להיפגע מהאופן בו הוא מוצג (ובאותה נשימה, חשוב להדגיש, כי ישנה תחושה שהמופע לועג בו-זמנית גם להתבוננות התל-אביבית על כל מה שמחוץ ל-"בועה"). למרות זאת, קשה שלא להעריך את ברונז על הניסיון המרשים (ויש לומר גם מלא תעוזה בזמנים מאתגרים אלה) ליצור מובלעת פריפריאלית במרכז תל-אביב שהיא עולם ומלואו של דימויים, קלישאות וטקסים שכולנו מכירים כישראלים. יתרה מזאת, נראה שבאירוע הזה מגיש ברונז לקהל הישראלי תכנית פעולה שהיא בגדר תגובה אפשרית לשיח הציבורי על יחסי מרכז-פריפריה, ומראה שלרעש וצלצולים פוליטיים אפשר לענות ברעש וצלצולים אמנותיים.   

תרבות בפריפריה - בית העיר 19.7

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ