אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מקבת": יופי בימתי שמתעלה על המקור

הפרשנות של הבמאי הצרפתי ז'אן-קלוד אוברה לטרגדיה הגדולה של שייקספיר, היא שילוב נפלא בין שירה ומשחק, שמצליח לספק פן פסיכולוגי מעניין ולהביא מהלך בימתי מהודק לצופים המרותקים

תגובות

הפקה מתוחכמת. "מקבת" (צילום: יוסי צבקר)בתוך עונה חלשה באופרה הישראלית, במסגרתה חוו הצופים אכזבות ברמות שונות של חומרה פעם אחרי פעם, "מקבת" של ורדי, בבימויו של ז'אן-קלוד אוברה הצרפתי, מתבלטת מאוד לטובה. זוהי הפקה מרשימה ביותר ממובן אחד, שהולכת ומשתבחת ככל שהיא מתקדמת. גם ברגעיה הפחות טובים, עדיין מתקיימת בה מציאות בימתית חיה ונושמת, שאפשר להאמין לה ולהזדהות איתה. מזמן לא חווינו את התחושה הזאת באופרה שלנו, ולכן טוב שההנהלה החליטה להעלות אותה מחדש, לאחר שעלתה בבכורה לפני 16 שנה.» מקבת - לכל הפרטיםאמנם "מקבת" אינה נחשבת לאחת האופרות הגדולות של ורדי, אך בעיניי מדובר ביצירה מצוינת. לאו דווקא בגלל אריות בלתי נשכחות ושיאים מוזיקליים יוצאי דופן, אף על פי שיש בה גם כמה כאלה, אלא קודם כל בגלל הפרשנות המבריקה של ורדי וכותב הליברית שלו פרנצ'סקו מריה פיאווה לטרגדיה הגדולה של שייקספיר. יש בגרסה האופראית של "מקבת" כמה וכמה מהלכים מצוינים שמנקים ואפילו משדרגים את המקור. השימוש במקהלה בתפקיד המכשפות וגם של הרוצחים, שהופכים כאן לציבור שלם במקום ליחידים וכך בעצם מכניסים לתוך "מקבת" את העם הסקוטי שנלחם ברודן, הוא הבחירה המרתקת והאפקטיבית ביותר. גם האופן שבו ורדי ופיאווה ממקדים את עלילת המחזה במערכת היחסים "הביתית" בין מקבת לליידי מקבת, תוך כדי דילול דמויות המשנה וויתור על רוב סצנות האלימות, מוסיפים לה פן פסיכולוגי מעניין מאוד. כך הופכת "מקבת" לאחת האופרות התיאטרליות ביותר, שבה אין אף רגע מת על הבמה וכל מהלך בימתי ארוג היטב לתוך הדרמה הגדולה.אין אף רגע מת. "מקבת" (צילום: יוסי צבקר)הבימוי של ז'אן-קלוד אוברה מצליח לבטא היטב את יתרונותיה התיאטרליים של האופרה הזאת. בסיועו של מעצב התפאורה והתלבושות קני מקללן ומעצב התאורה הישראלי במבי, אוברה מצליח ליצור הפקה מתוחכמת, נקייה באסתטיקה שלה ונטולת קיטש אופראי מיותר. לעיתים הוא אפילו מצליח להוסיף לעסק נגיעות פרשניות משלו, כמו למשל שימוש מעניין במוטיב הכתר. הוא גם מצליח להעמיד כמה וכמה תמונות בימתיות יפות. מעט חבל רק, שבמקרה הזה הצד המוזיקלי של ההפקה לא תמיד מתעלה לרמת זה התיאטרלי. כבר מתחילת הערב ניכר רפיון מסוים בעבודת התזמורת תחת שרביטו של עמנואל ז'ואל-הורנק הצרפתי. דווקא בגלל ששמענו לא פעם איך תזמורת ראשון לציון יכולה להישמע בהובלת מנצחים מצוינים באמת, עבודתו של ז'ואל-הורנק מאכזבת. הפקה נטולת קיטש אופראי. "מקבת" (צילום: יוסי צבקר)גם עבודת הסולנים אינה מעוררת התפעלות רוב הזמן. לוצ'יו גאלו בתפקיד מקבת ומריה פיה פישיטלי בתפקיד הליידי עושים עבודה יפה בכל הנוגע לעיצוב הדרמטי של תפקידיהם, אך לקולותיהם לוקח זמן לתפוס תאוצה, ורק לקראת הסוף שירתם מצליחה להרשים. הביצוע הקולי הכי יפה בהפקה הזאת שייך דווקא לגסטון ריברו בתפקיד מקדף, שהפציץ באריה נהדרת לקראת סוף המופע. באופן מעניין, וכנגזרת מטבעה המיוחד של היצירה הזאת, נראה ש"מקבת" שייכת קודם כל למקהלת האופרה הישראלית תחת ניצוחו של איתן שמייסר. לא זכורה לי הפקה אחרת של האופרה, שבה המקהלה קיבלה כל כך הרבה מחיאות כפיים לאורך המופע, אף יותר מהסולנים. אכן מדובר בהישג יפה מאוד של שילוב בין שירה ומשחק, ששומר על אמינות ואפילו אלגנטיות מפתיעה לאורך כל הערב. גם הכוריאוגרפיה החיננית של יורם כרמי מעניקה ל"מקבת" הנוכחית מנה נוספת של יופי בימתי.מקבת - בית האופרה, בימוי: ז'אן קלוד  17.5

*#