אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"יאג ואדם": מסע קסום בנבכי הגוף והזמן

המופע החדש של להקת בת-שבע עם יצירות של אוהד נהרין ורועי אסף, הוא מיקרוסקופ בלתי נראה אך טורדני לחיים ולאדם שחי אותם

תגובות

רזולוציות עמוקות. "אדם" (צילום: גדי דגון)ערב הבכורה של להקת בת-שבע הפגיש יחד שתי עבודות מרתקות, שלמרות השוני הניכר ביניהן, מהדהדות זו לזו באופן שבו הן מזמינות את הצופה למסע פנימה אל הגוף, ואחורה אל זיכרונות העבר. בחלקו הראשון של הערב הוצגה היצירה "אדם" של הכוריאוגרף הצעיר רועי אסף שבוצעה על-ידי 12 מרקדני הלהקה, ובחלקו השני "יאג" מאת אוהד נהרין לשישה רקדנים. "אדם" מתפתחת כתהליך פירוק כמעט כירורגי של הגוף לחלקיו. בחלקה הראשון נכנסים הרקדנים בזה אחר זה, ובכל פעם אחד מהם מונה באנגלית רצף של איברים. מהלך זה נכנס לרזולוציות עמוקות: מצלעות, שכמות וברכיים דרך כליות, ורידים, חצוצרות, שיער ערווה, ועד היסוד - הבשר (flesh). ככל שהפעולה חוזרת על עצמה, מתברר שאין בהכרח עיקרון מארגן אחד: פעם הם מציינים את האיבר שנע בפועל ופעם את האיבר שהוא מקור התנועה. ברגעים מסוימים נדמה שאפילו מתגנבת נימה קומית המתייחסת למשמעות האיבר בהקשר הספציפי של הריקוד (כמו במקרה של החזרה העיקשת על "אצבעות רגליים").» יאג ואדם - לכל הפרטים» אוהד נהרין: "אני כמעט בוכה מאושר בגלל הרקדנים"» מדור במה - לכל הכתבות בין תנועה אינטנסיבית לרגעי נייחות. "אדם" (צילום: גדי דגון)המשפט המסיים של חלק זה, שנשמע מתוך הקלטה ונאמר על ידי הרקדנים בצעקות גם בסיום חלקה השני של העבודה, הופך להיות מעין קו רעיוני ליצירה כולה: "דמיינו אדם. זה יכול להיות כל אחד. אם הייתם יכולים לגעת בו פעם אחת, היכן הייתם נוגעים?". וכך, בדיוק מתודי של מדען, ממקם רועי אסף את הגופים של רקדני בת-שבע מתחת למיקרוסקופ בלתי נראה וחוקר את האופן שבו הם נוגעים - זה בזה, ברצפה, באוויר - תוך שהוא יוצר ניגודים מרתקים בין תנועה אינטנסיבית וכמעט כאוטית לרגעי נייחות, ובין מגע עדין ומנחם לנגיעות חושניות וחייתיות. החלק השלישי והמסיים של העבודה משלים את המהלך, כשבכל פעם נכנס רקדן ומתחיל לגעת ברקדן בודד העומד על הבמה ללא תזוזה. סצנה קטנה זו מפנה את תשומת הלב לאיברים בהם נוגעים ולאופי המגע עצמו, ונותנת תשובה חומרית ומזוקקת לשאלה שמהדהדת בין חלקי היצירה. וכך גם סצנת הסיום הפיוטית ביופייה, שבמסגרתה יוצרים הרקדנים מבנה נע שמזכיר שרשרת DNA שהולכת ומתפתלת בתוך עצמה. שכן, כשהשרשרת נפרמת וחלקיה נעלמים, נדמה כי על הבמה נותר הגנום שממנו יוצא אסף למסע בנבכי הגוף (הרוקד ובכלל) - רקדן ורקדנית, אדם ואישה.    זיכרונות רחוקים. "יאג" (צילום: גדי דגון)יצירתו של אוהד נהרין, "יאג", מתבססת על עבודה שנושאת את אותו שם מ-1996. למרות שהעבודה החדשה התפתחה במהלך שונה מהמקור, נהרין מסביר: "שמרתי על השם יאג מההידרשות לזכור מאיפה באנו ומהעובדה שזאת עבודה שמתכתבת עם זיכרונות רחוקים". ואכן, מה שבולט ביצירה הוא נוכחות של עבר שאינו קיים עוד, אך מקבל ביטוי חושי ומוחשי דרך פעולת ההיזכרות שקורמת עור וגידים מתוך הריקוד. כשנוצרה לפני שני עשורים, חרגה "יאג" באופייה מהיצירות המונומנטאליות של נהרין ("מבול", "קיר", "אנאפאזה" ועוד), שהתאפיינו בעושר ויזואלי ובדחיסות של מרכיבים. גם עכשיו נדמה כי יש בה קונקרטיזציה יחסית של דימויים ודמויות שאינה קיימת ביצירותיו האחרונות ("שדה 21", "החור" ו-"עבודה אחרונה"). זהו פורטרט בתנועה של משפחה שפעם "מאוד מאוד מאוד מאוד אהבה לרקוד", ככל הנראה עד שהכה בה המוות. הפרט הביוגרפי הזה, שמסופר על ידי כל אחד מששת הרקדנים (שמייצגים בצורה לא מחייבת או "סגורה" את הסב, זוג ההורים ושלושת ילדיהם), מבסס תחושת זמן מעניינת שכן ברור כי ה-"פעם" אבד מזמן והמשפחה כבר לא רוקדת. כפועל יוצא מכך, קטעי הריקוד יוצרים אפקט של שברי זיכרון שמתעוררים לחיים, כל פעם מתחושתו הסובייקטיבית של אחד מבני המשפחה. הדבר ניכר, למשל, בקטע שבו אחת הילדות שוכבת על אמה ונדמית כחולמת, בזמן שאחותה מפזרת על הבמה עוגיות מזל שנרמסות על ידי אחיה, אביה וסבה. התמונה הסוריאליסטית הזו מועצמת על ידי פס הקול שמגביר את צליל כתישת העוגיות לקיצוניות החושפת משהו עמוק על המצב התודעתי של ההיזכרות, שבה החוויה החושית - טעם, צליל או ריח - היא תמיד חדה ובלתי נשכחת.  

תחושת זמן מסקרנת. "יאג" (צילום: גדי דגון)תחושה זו מלווה את היצירה לכל אורכה וגם מעוררת שאלות על האופן שבו אדם משמר זיכרונות, והאם הנרטיב שהוא זוכר מעוגן במציאות כפי שאכן קרתה. בין קטעי ריקוד, שכשלעצמם נראים כמו חיבור בין שפת התנועה הייחודית של נהרין לפיסות של זיכרון תנועתי (צעדים של בלט, ריקודים סלוניים ועוד), נוצרים דימויים מוזרים וכמעט גרוטסקיים באופיים. למשל, האם שבסיום היצירה נראית כמו דמותו של האב לאחר שלבשה את כל בגדיו, או האב ששוכב עירום מתחת למעין דלת עץ ונראה כצוחק בתוך קברו. למרות הקדרות שבה, "יאג" מכילה מימד לא מבוטל של חיות, והניגוד הזה הוא סוד קסמה של היצירה. כמו ההקלטה שנשמעת לקראת הסיום, ובה מספרת ילדה קטנה על אהבתה לדברים חמוצים, כך גם הזיכרונות הנרקדים ללא הרף על ידי בני המשפחה משקפים איזו דינאמיקה של המשכיות, ובעיקר את הנחמה שמגולמת בפעולת ההיזכרות, שמצליחה (כמעט) לעורר לחיים, אפילו לרגע, עבר שחלף ואיננו עוד.יאג ואדם - סוזן דלל 26.4

*#