אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מפיסטו": דרושה התעלות תיאטרלית

למרות הנושא החשוב והאקטואלי, תפאורה מבריקה וצוות שחקנים משובח ועמוס כשרון, עבודתו החדשה של הבמאי עמרי ניצן לא מתרוממת - ומתגלה כחביבה ולא יותר

תגובות

דמויות קריקטוריות. "מפיסטו" (צילום: ז'ראר אלון)אחת התכונות שאפיינו את תיאטרון הקאמרי לאורך השנים, יותר ממוסדות רפרטואריים אחרים בתחום התיאטרון, היא ההתכתבות המתמשכת שלו עם האקטואליה הישראלית. העניין התחיל כבר ב-1948, כאשר במקביל למלחמת העצמאות, העלו שם את "הוא הלך בשדות" המיתולוגי של משה שמיר, ששרטט את דמות הגיבור הישראלי הלוחם הנקרע בין חובתו למשפחה לחובתו לחברה. אחר-כך, ב- 1970, היה לנו את "מלכת אמבטיה", הקברט הסטירי הבועט של חנוך לוין שתקע סיכה בבלון האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים.» מפיסטו - לוח הצגות» הרכבת הקלה, גרסת הבמאי שציטט» "אישה בורחת מבשורה": ללכת לאיבוד בתרגום» איתי טיראן: "לא התכוונתי להיות שחקן". ראיון27 שנה אחר-כך, עסק "רצח" של אותו לוין במעגל האלימות הבלתי פוסק בין ערבים ויהודים בארץ ישראל בשיא גל הטרור וגסיסתו של תהליך השלום. ואלה רק הדוגמאות הבולטות כמובן. מהבחינה הזאת, "מפיסטו", העבודה החדשה של עמרי ניצן, היא המשך טבעי למסורת מרשימה, אולי אפילו מפוארת, של תיאטרון קשור למציאות. במסווה שקוף למדי של סיפור על תרבות תחת מתקפה בגרמניה הנאצית והתקרנפותו ההדרגתית של אמן, שמעדיף את טובתו האישית על האמת והצדק, ניצן מבקש להציב מראה בפני חברה שמגלה נטיות פשיסטיות מדאיגות, ודורשת מאמניה ללכת בתלם הפטריוטיזם הבלתי המסתייג. יש משהו יפה בבחירה להתפלמס עם שרת התרבות וחבריה דרך הצגה גדולה ומושקעת בתיאטרון המצליח בישראל. מצד שני, יש כאן שתי בעיות מצערות אך גלויות לעין: 1) עם כל הכבוד להבלחות האקטואליות פה ושם, רוב הזמן, הקאמרי הוא תיאטרון שמתמסר לגמרי לדרישת "לחם ושעשועים" של רגב, ומעסיק את עצמו בבידור אסקפיסטי להמונים ולא בהצבת מראה נוקבת מול החברה; 2) "מפיסטו" היא לא הצגה מספיק טובה.חסרת השראה. "מפיסטו" (צילום: ז'ראר אלון)הבעיה המרכזית של "מפיסטו" היא המחזה. מלאכת העיבוד לספרו של קלאוס מאן הופקדה בידי הלל מיטלפונקט, כנראה בזכות ההצלחה של "גורודיש" המחודש והמשובח באמת שלו. מיטלפונקט מספר את סיפורו של שחקן בתיאטרון פרובינציאלי (איתי טיראן), שעל רקע עליית הנאצים לשלטון והטיהור שהם מבצעים בתרבות הגרמנית, זונח מאחור את אמונותיו האותנטיות ובוגד בחבריו, לטובת התקדמות בקריירה. מיטלפונקט רקח מרחב דרמטי פשטני למדי, שמהלכיו העלילתיים צפויים ודמויותיו קריקטוריות לרוב, עם "טובים" ו"רעים" מובהקים מדי. אפילו הדיאלוגים, שמהווים לרוב את הצד החזק של מיטלפונקט המחזאי, חסרים ברק ומגויסים מדי לטובת העברת הרעיונות האידיאולוגיים, החשובים לכשעצמם, ולא לעיצוב הדרמה. הכשל של המחזה משפיע על כלל מרכיבי ההפקה, ששומרים על רמה מקצועית נאותה, אבל חסרים השראה או התלהבות נראית לעין. עמרי ניצן ביים באיפוק, עם כמה רגעים בימתיים מרשימים כהרגלו, אך לא הצליח להוציא מאף שחקן על הבמה הופעה מצוינת באמת. מי שיצפה לשחזור הניצוצות שאפיינו את "יהודים רעים", ההפקה הקודמת שלו, צפוי להתאכזב. אפילו איתי טיראן, שגם התפקידים המפוספסים שלו עד היום התאפיינו בבחירות נועזות ומסקרנות, מגיש כאן את הסתמי בתפקידיו. אפשר להניח שמכיוון שמדובר בדמות של שחקן, טיראן ניסה להיות כמה שיותר קרוב לעצמו ולכן לא העניק לדמות אפיון ממשי, אך התוצאה המתקבלת היא שטוחה. נכון, טיראן הוא עדיין שחקן אדיר וכריזמטי, וזה ניכר על הבמה, אך ממנו אנחנו רגילים לצפות להרבה יותר. גם שאר השחקנים - רובם חברים בלתי רשמיים בקבוצה שהתגבשה בשנים האחרונות סביב טיראן - עושים עבודה ראויה, אך לא הרבה יותר מזה. תוצאה שטוחה. "מפיסטו" (צילום: ז'ראר אלון)דודו ניב חביב ומרושע בתפקיד ראש הממשלה הנאצי, אלי גורנשטיין חביב בארבע הדמויות הקריקטוריות למדי שהוא מגלם, גיל ויינברג חביב בתפקיד שחקן נאצי מגמגם, הלנה ירלובה חביבה בתפקיד שחקנית לסבית, שגם היא מגלה גמישות מפתיעה במסכות שהיא עוטה על עצמה. כולם חביבים וזהו. אין להם באמת במה להיאחז, כדי לעשות עבודה טובה באמת. התפאורה של רוני תורן, שמדמה את מאחורי הקלעים של התיאטרון, היא מושקעת ויפה, כולל רצפה דמוית עץ (!), אבל גם היא מתקשה להבריק. דווקא בתלבושות של פולינה אדמוב יש כמה הברקות, כמו למשל השילוב ההדרגתי של צבעי האדום והשחור בבגדי הדמויות, כדי לבשר את עליית הנאציזם. בסופו של דבר, אי אפשר לומר ש"מפיסטו" היא הצגה לא טובה. הושקעו בה הרבה מאמצים וכישרון, של כמה מאנשי המקצוע הטובים בתיאטרון הישראלי, והדבר ניכר ומעורר הערכה. עם זאת, אף אחד ממרכיביה אינו מצליח להתעלות מעבר לסביר. וזה חבל, גם בגלל חשיבות האמירה שההצגה נושאת בתוכה.

מפיסטו - תיאטרון הקאמרי, בימוי: עמרי ניצן 16.3

*#