אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"Sounds like yourself": מונולוג של איש מאוהב

רקדנים רצים, קופאים במקום וצורחים, הם רק חלק ממכלול העבודה החדשה של להקת פרסקו והיוצר מיכאל גטמן, המתגלה כיצירה תובענית, כאוטית ומהפנטת שנשארת עם הצופה זמן רב לאחר סיום המופע

תגובות

תנועה פראית. "Sounds like yourself" (צילום: אייל לנדסמן)שלוש עשרה שנה אחרי שהכוריאוגרף יורם כרמי הקים את להקת "פרסקו", עבורה יצר עד כה באופן בלעדי, הוא החליט לפתוח את שעריה לראשונה ליוצר אורח. התוצאה היא "Sounds Like Yourself", יצירתו המרתקת של מיכאל גטמן, רקדן לשעבר בלהקות בת-שבע ואמנדה מילר, ויוצר עצמאי שעבודותיו מוצגות בארץ ובחו"ל.

הבחירה של כרמי בגטמן היא לא דבר מובן מאליו. במובנים רבים שניהם מייצגים ניגודים סגנוניים: כרמי הוא אסתטיקן מובהק; השפה התנועתית שלו מאופיינת בקווי גוף נקיים, טכניקה מודגשת ומבנים כוריאוגרפיים מוקפדים.  גטמן, לעומת זאת, אתגר את רקדני "פרסקו" עם תנועה פראית, מחוספסת, נטולת עכבות ואלימה לפרקים. ובכל זאת יש נקודת חיבור - גטמן לא ויתר לחלוטין על שימוש במוזיקה קלאסית והשראות מעולם הספרות/ האמנות, אלמנטים שכרמי נוהג לעבוד איתם ביצירותיו.

» Sounds like yourself - לכל הפרטים» הפסקול החדש של יורם כרמי» "אגם הברבורים": בזכות הפרימה בלרינה» "סיפור הפרברים": שמישהו ינמיך את הווליוםעולם רגשי. "Sounds like yourself" (צילום: אייל לנדסמן)את עבודתו יצר גטמן לפי מכתבי האהבה של הסופר הנרי מילר לסופרת הפמיניסטית אנאיס נין, ומכתביו של הסופר והמחזאי אוסקר ווילד למאהבו הצעיר, לורד אלפרד דאגלס. קרעי משפטים ופיסקאות מהמכתבים, יחד עם טקסטים נוספים (כולל דברים שכתב גטמן עצמו), שזורים זה בזה והופכים למונולוג ארוך שמבצע/מקריא על הבמה רקדן הלהקה, מיהיר גרובר, בשפה האנגלית. כך הופך הטקסט לאלמנט מרכזי ביצירה ולפסקול המלווה אותה. 

שילוב טקסט במחול הוא מגמה שהתבססה כבר בשנות ה-60 וה-70, כחלק מההתנסויות הרדיקליות של יוצרי קבוצת ג'דסון בניו יורק, שביקשו, בין השאר, לשחרר את התנועה מהתלות המסורתית במוזיקה. גם הכוריאוגרפית הגרמנייה פינה באוש הרבתה לעבוד עם טקסטים, אך ממוטיבציה אחרת: דרך דיבור על גופם חשפו רקדניה את האופן שבו חוויות החיים מטביעות חותם פיזי וקונקרטי בגוף. יוצרים עכשוויים רבים כמו ויליאם פורסיית' האמריקאי שעובד בגרמניה, וים ואנדקייבוס הבלגי והלהקה הבריטית DV8, שימרו את מורשתה של באוש ומציגים יחסי התאמה או ניגוד בין תנועה לטקסט שאינם רק צורניים, אלא טוענים במתח דרמטי, ובעיקר - יוצרים את התהודה הרגשית של היצירה כולה.  

גם ביצירתו של מיכאל גטמן, הטקסט בונה עולם רגשי וחווייתי שלם. אפקט זה נוצר הרבה בזכות גרובר, שלא רק מתמסר בצורה מצמררת למצב הנפשי העולה מן המכתבים - בליל של עצבות, תקווה, זעם, רוך ואפילו אכזריות - אלא מבטא אותו בשינויים טונאליים ומשחקים עם המצלול של המילים.  בליל של עצבות. "Sounds like yourself" (צילום: אייל לנדסמן)את הטירוף הרגשי של הטקסט תרגם גטמן לכוריאוגרפיה כאוטית - רקדנים רצים, נופלים, קופאים במקום, צורחים. קטעי סולו, דואט, טריו ויוינסון זולגים זה לזה בלי שום חוקיות נראית לעין, כחלק ממהלך של היפרדות והתלכדות שחוזר על עצמו, שבמסגרתו נדמים הרקדנים לשלוחות של ישות אחת או תודעה אחת. ברגע יפהפה במיוחד, כאשר נדמה כי גרובר סופר שוב ושוב שניות ודקות (מהרגע שראה את אהובו/אהובתו, או עד שיראה אותו/אותה שוב?), מתחילים הרקדנים לצעוד על הבמה במבנה שעד מהרה הופך לשעון שמחוגיו רצים בלי הפסקה. טלטלת הנפש מועצמת גם על-ידי הטיפול המושכל במרכיבי היצירה הנוספים: עיצוב פס הקול (גל הוכברג) כולל צלילים אלקטרוניים צורמים שמלבים רגעי כעס ועלבון, לצד קטעים מיצירות של באך, מאהלר ומוזיקה של ביורק, שמבליחים לבמה וממלאים אותה בתוגה או תשוקה (עדינה וגם מתפרצת). התאורה היפהפייה (עומר שיזף) יוצרת תנודות מפעימות בין רגעי אינטימיות לחשיפת-יתר של אור מסנוור.

ויש גם הברקת בימוי. בכל מופע מוזמן צופה שנבחר באקראי לשבת בכיסא שממוקם על הבמה כשגבו לקהל. ההחלטה המעניינת הזאת מצליחה ליצור מצב כמעט בלתי אפשרי של קיבעון ותלישות המתקיימים בו-זמנית: מצד אחד, היא הופכת את הצופה שנבחר למושא הטקסט שנאמר, וכך מציבה אותו כעוגן בתוך הכאוס. מצד שני היא מבטיחה ששום ביצוע של היצירה לעולם לא יהיה זהה, משום שמשמעות הטקסט והאופן בו הוא נחווה, משתנה לחלוטין בהתאם למינו של הצופה ומידת התגובה שלו לנאמר ולמתרחש על הבמה.

"Sounds Like Yourself" היא יצירה תובענית ולא בהכרח קלה לצפייה, אך יש לה אפקט מהפנט שנותר עם הצופה הרבה אחרי שהוא יוצא מהאולם. מלבד הביצוע המרשים של רקדני "פרסקו", קשה שלא להשתאות מהאופן שבו הצליח מיכאל גטמן ליצור ביטוי כוריאוגרפי מזוקק לתודעתו של אדם שחווה אהבה טוטאלית כל כך, שחרגה מגבולות הגוף והרגש והפכה למצב קיומי. Sounds like yourself - סוזן דלל 5.3

*#