אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"סיפור הפרברים": שמישהו ינמיך את הווליום

משי קליינשטיין מצטיינת, רונה לי שמעון גונבת את ההצגה והכוריאוגרפיה של אביחי חכם היא הומאז' מרגש לג'רום רובינס. בכל זאת, ההפקה של הקאמרי היא צעקנית, נטולת עדינות ונעדרת דרמה אמיתית

תגובות
רונן אקרמן

במערכה השנייה של "סיפור הפרברים", שמוצג כעת בגרסה חדשה בקאמרי, יש דואט אחד שהיה שקול לדעתי לכל השאר, וגרם מספיק אושר בכדי לכפר על רגעים מוחמצים רבים אחרים בהפקה הנוכחית. זה לא אחד מהדואטים של גיבורי המחזמר, טוני ומריה: מדובר בדו-שיח הנסער בין מריה (משי קליינשטיין) לאניטה (רונה לי שמעון) בשיר "a boy like that", שבתרגומו היצירתי המשובח של אלי ביז'אווי נקרא "בחור כזה". זה היה ביצוע כה נפלא עד שהוא כמעט התעלה על זה החרוט בזיכרון מהסרט של רוברט וייז וג'רום רובינס. במידה מסוימת, עם חומר גלם (או נפץ) כל כך גדוש וסוער כמו "סיפור הפרברים", רגע כזה הוא התקווה הגדולה ביותר של כל עיבוד חדש. כלומר להתעלות על הסרט המוכר והאהוב או להבדיל לגרום לקהל שעוד לא מכיר אותו לרוץ לצפות בו לראשונה.

» סיפור הפרברים - לכל הפרטים
» בשיר ובזמרה: מחזות הזמר המבטיחים של השנה
» אמריקה זה כאן: הצצה ראשונה ל"סיפור הפרברים"

אבל  למרבה הצער הדואט המרגש היה בבחינת יוצא מהכלל, ובשאר הזמן ידו של הסרט על העליונה, משתי סיבות עיקריות: בסרט השחקנים לא צועקים, ולא דחוף להם לסיים את הסצנה ולעבור ל"נאמבר" הבא. יותר מדי פעמים בהפקה הנוכחית נדמה היה שבונים על זה שאנחנו כבר מכירים את הסיפור, כבר ראינו את הסרט, ולכן אין צורך באמת לבנות רגע דרמטי - למשל (זהירות ספויילר) לתת לרגל של טוני ההרוג לרחף עוד שנייה באוויר לפני שאחד מהבחורים מהמחנה האויב ייגש וירים אותה, ובכך יסמן את סופה של שרשרת הנקמה והקרבות. או להבדיל, במסיבת הריקודים במשחק הקרוסלה, כשבחור מה"ג'טס" מוצא את עצמו לפתע מול בחורה מה"שארקס", ומתלבט לרגע לפני שהוא מושיט את ידו לחברה הקבועה שלו, ובכך שובר את הכלים ואת המשחק והבמה הופכת לזירת ממבו סוער בין המחנות היריבים.  על במת הקאמרי לא היה כלל מקום או עניין ברגעים של אי ודאות, היסוס, עדינות. כתוצאה מכך הרבה משמעויות, תנודות ומהפכים דרמטיים הלכו לחלוטין לאיבוד. האם רגעים דרמטיים שאי אפשר להחצין אותם בתנועה ו/או בצעקות הם עניין כמעט מוקצה מבחינת הבמאי? האם זה החשש שהקהל עלול, חלילה, להתבלבל או להשתעמם? כי הקהל הרי רוצה למחוא כפיים ולהתלהב, עוד לפני שנגמר השיר, כי מריה וטוני שרו כל כך יפה והגיעו לכל הצלילים הגבוהים. צריך להספיק להגיע לשיא תוך דקה וחצי כי עוד רגע חותכים לפרסומות. מה, לא?

מלכוד 22
כן, כוכב נולד גם כאן: למשי קליינשטיין יש קול פעמונים צלול ונפלא. כן, גם לעידו רוזנברג (טוני) יש קול יפה. ברגעים הבודדים שבהם הוא לא צעק או צחקק וגיחך ללא הרף אפשר היה גם להיווכח בזה. אבל משום מה מישהו (כלומר, ככל הנראה, הבמאי צדי צרפתי) החליט שהכל צריך להתנהל טיפה מהר מדי, ולכן לא היה זמן לעצב דקויות של נרטיב, או אפילו קווים בסיסיים ביותר של דמות ודיאלוג. כנראה משום כך ריף, מנהיג הג'טס, הוא בגרסה הזאת בחור צווחן על גבול ההיסטרי, וטוני לעומת זאת קיבל מאפיינים נוקשים כמעט (וכלל לא רומנטיים) של מי ש"חותך עניינים" מהר: הוא רוצה את מריה עכשיו ומיד, הוא מגיע למפגש ומיד מתערב בין ריף וברנרדו ומיד קובע איך יתנהל הקרב,  והוא, כאמור, צוחק כמעט כמו בהתקף שיהוק כביטוי לאהבתו ואושרו. דואט החתונה האינטימי של טוני ומריה הפך בגרסת ה"פסט-פורוורד" הזאת לכמעט גס. 

וזה באמת המלכוד עם המוזיקה הזאת, ולמעשה גם מה שכל כך גאוני בה (ובמידה מסוימת, אותה תופעה מתרחשת בכוריאוגרפיה – זאת המקורית של ג'רום רובינס וזו של אביחי חכם, שהלכה בעקבותיה בדייקנות פעמים רבות, והייתה מרהיבה לא פחות). מדובר במוזיקה ובתנועה מודרניים למהדרין, דהיינו – יש בהם מחוות גופניות או מלודיות שהן כמעט "לא טבעיות", במובן הזה שאם הן מבוצעות מחוץ להקשר הנרטיבי והרגשי שלהן הן עלולות להישמע כמעט כמו צרימה א-טונאלית. היופי הכובש והגאונות טמונים בכך שבתוך ההקשר הבימתי הנכון רגעים כמו הדואט בין מריה לאניטה שהוזכר לעיל הם לגמרי קליטים ומרגשים אף שלמעשה מדובר במוזיקה מורכבת מאוד וכלל לא קלילה או נוחה באוזן. אבל הדואט הזה הוא כאמור רגע יחסית נדיר בהפקה הנוכחית, וחבל.

הכישרונות כולם שם, הכוריאוגרפיה מצליחה רוב הזמן להשאיר אותנו בתחושה שהצעירים בסיפור טעונים באנרגיות חיים עצומות, כל הזמן על סף פיצוץ, תפקידי המשנה כמצופה כמעט גונבים את ההצגה (רונה לי שמעון וגלעד שמואלי מצוינים, במיוחד ב"אמריקה", שהיה מענג גם בזכות התרגום הקולע) והשירים נפלאים כתמיד. אבל הצרה היא שבקאמרי לא יודעים ללחוש, ומפחדים מעדינות. הרגש כבר בא מוכן, מוגש כמו על מגש ישר לאוזן, פול ווליום, ובגרסה מזורזת כאילו אין לנו באמת עניין בעלילה. "אם תלחש / כמו תפילה היא נוגעת", טוני שר לאחר פגישתו הראשונה עם מריה. אפעס, לא ממש, לא הפעם.    

ופרט נוסף קטן, אולי, אבל מציק: כל הצוות הטכני שמאחורי הקלעים, כמעט, עלה לבמה להשתחוות בסיום המופע. כולם, פרט למי שבלעדיהם לא ניתן היה לקיים הערב שום דבר, אפילו לא לדקה אחת: המנצח ונגני התזמורת, שעשו עבודה נהדרת בסך הכל. הם המשיכו לנגן, המסכנים, גם בזמן ההשתחוויה, ממקום מחבואם העלום מאחורי הבמה או מתחתיה – כלומר, אנחנו משערים שהם אלה שניגנו ולא פלייבק. כאמור, לא ראינו אותם.

בלי סלבס
מכונת יחסי ציבור משומנת עבדה על שיווק "סיפור הפרברים". בניגוד להפקות אחרות הימרו בקאמרי על שמות פחות מוכרים (למעט אולי משי קליינשטיין, שהיא אכן משב רוח רענן וכישרון מתפרץ, ורונה לי שמעון, שהתפקיד הנוכחית מחק סופית כל קשר בינה לבין ריאליטי), סיכון גדול ומוערך בהתחשב בתקציב הרב שנדרש להפקה. בכך נשאר המחזמר עצמו ככוכב הראשי, מה שכנראה היה גם הגורם לווליום הרם שאפיין את ההפקה הזאת. בין שמתוך רצון עז להרשים ובין שמתוך יראת כבוד לגרסה המקורית, ההפקה החדשה שכחה את ליבו של המחזמר. 

סיפור הפרברים - תיאטרון הקאמרי, בימוי: צדי צרפתי 29.2

*#