עידית סוסליק, עכבר העיר
עידית סוסליק, עכבר העיר

רקדן מתחיל לנוע בשקט מוחלט, תנועתו הולכת ומתעצמת עד שהיא הופכת למפץ של גלגולים, קפיצות והתרסקויות על הרצפה שמלוות בנשימות חזקות ואנחות של מאמץ. מתוך ההתרחשות האינטנסיבית הוא פונה פתאום לקהל: "כמעט שכחתי להציג את עצמי. קוראים לי דרור, אני בן 27, ואני רקדן. תמיד הייתי רקדן. עבדתי בהמון עבודות שונות, אבל תמיד הייתי רקדן. אני זז מהר, אני מתוחכם, גמיש ותופס קומבינציות מהר. ויש לי גוף מהמם. אבל יש שתי איכויות שמעולם לא הצלחתי לסגל לעצמי. אני לא רך ולא קליל. ואני לא יודע למה".

"לא רך ולא קליל", עבודת הסולו של דרור ליברמן, היא מחול-פרפורמנס אוטוביוגרפי. ליברמן לא מגלם דמות אלא ניצב מול הקהל בתור עצמו; הוא אובייקט הסיפור וגם המבצע שלו. דרך שילוב בין טקסט, תנועה, מחוות תיאטרליות ואקרובטיקה הוא חושף את הצלקות שהותירה בו ילדותו, כבן היחיד במשפחה דתית-מתנחלת-מרובת-ילדים שבחר ללכת בדרך אחרת, ולהחליף אמונה באמנות.

» לא רך ולא קליל - לכל הפרטיםכביסה מסתובבת. "לא רך ולא קליל" (צילום: דין אהרוני)משפחתו של ליברמן היא נעדר-נוכח בעבודה, כלומר היא לא נמצאת פיזית, אך צרובה בכל תנועה שלו. היא זאת שהטביעה בגופו פעולות ושירים שצפים ועולים כמעין "זיכרון שרירי": ברגע אחד, שנדמה לטקס היטהרות שמתרחש בעבר הרחוק, ליברמן שופך על עצמו מים ומתמסר לשירה ענוגה של מזמור דתי. אבל המשפחה מתגלה גם כמי שגרמה לו לנוע בצורה לא רכה ולא קלילה, "להתאבד" על התנועה ממקום הישרדותי. "ואלה שמות!" מכריז ליברמן, ומתחיל למנות בשם ובמחווה מייצגת את כל אחד עשר אחיו ואחיותיו. בהמשך הוא יוצר ריקוד שלם מכל המחוות ומבצע "ספירת מלאי" דומה של כל אחייניו. "ודרור?", הוא שואל ומסתובב סביב עצמו, "דרור?... אני היחיד שלא נשוי ושאין לו ילדים בכל העדר הזה". 

עבור ליברמן, הריקוד הוא צורה של דיבור, והדיבור הוא סוג של מחול; אין הפרדה או היררכיה ביניהם. מה שמשתנה לאורך המופע הוא היחס בין הפעולות: הן משרתות זו את זו, למשל, כאשר הוא מספר שעבד בקק"ל (מבצע תנועה של עידור אדמה), כברמן (מחזיק את ידו כאילו נושא מגש משקאות) וכמורה (עומד בצורה סמכותית). ברגעים אחרים דווקא נוצר פער בין הנרטיב המסופר להתרחשות הפיזית: ליברמן מתאר את הקשר עם אביו כ"אהבה כזאת בלי תנאים" בזמן שהוא מסתער באגרסיביות על עמוד קיר באולם. הניסיונות החוזרים להגיע כמה שיותר גבוה הופכים לדימוי קונקרטי לאב קשה כמו בטון ולבן שמנסה פעם אחר פעם לממש את רף הציפיות ונכשל. אמונה באמנות. "לא רך ולא קליל" (צילום: דין אהרוני)ישנם גם רגעים שבהם התנועה הופכת לפיוטית באמת: קטע מובהק כזה הוא הרגע שבו מתאר ליברמן את שגרת הכביסות הבלתי נגמרת בבית, שהיתה גם הזמן היחיד שבו ניסו כל הילדים לדבר עם אם המשפחה. "אף פעם לא הגיע תורי," הוא מספר, "כי אני תמיד רציתי לדבר איתה לבד". מתוך אינרציה בלתי פוסקת של גלגולים על הרצפה, שבסיומה ליברמן אף צועק "שמישהו יעצור כבר את הלופ!", עולה תחושה חזקה שהתנועה המעגלית לא רק מייצגת את חווייתו של הילד שמגולגל כל הזמן אל סוף התור אלא גם מהווה דימוי לכביסה המסתובבת שניצבה כחיץ בין הילדים לאמם. עיסוקו של ליברמן באוטוביוגרפיה לא נותר במימד הפרטי בלבד אלא מראה עד כמה האישי הוא פוליטי. המופע עמוס בסמלים דתיים ולאומיים שמפורקים בכל רגע נתון: על רקע ביצוע של שלמה ארצי לשיר "דרור" (שכתב אהוד מנור) המתאר נסיעה לירושלים, מתעמת ליברמן עם עיר הקודש - "בקריות יש יותר דרור מאצלך, ירושלים. דרור בירושלים זה אוקסימורון!". וכך, מתוך רצון למימוש הדרור (האדם והתחושה), הוא מבצע מחוות ארוטיות ובוטות מאד ולמעשה מחייה מחדש את מסע ההוללות שערך כדי לטמא את קדושת העיר, ובעיקר להשתחרר מההוויה החונקת "של שמירת נגיעה, של כאבי ביצים". לא במקרה הוא גם מסיים את עבודתו בהתכתבות אישית עם אחד-מי-יודע ("אחד-עשר אחים", "עשרה זה מספר השקלים שיש לי בחשבון העו"ש..."), אך כשהוא מגיע לאחד - קולו נאלם.   שאול טשרניחובסקי כתב, כי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", ועבודתו הנוגעת ללב של דרור ליברמן מוכיחה עד כמה הפסיפס התרבותי של הארץ הזאת, והמשפחה שבה גדל, לא רק חרוטים עמוק בנפשו אלא גם מוטבעים בשריריו, בעורו ובתנועותיו כמו מחול שדים שאינו נותן מנוח. את התשובה לשאלה של הוריו - "מה זאת המשיכה הזאת אל הקצוות, אל הכאב, אל הגוף שלך?" - מספק המופע בעצם היותו. זהו מרחב מוגן של היזכרות בכאב וחיטוט בצלקות, שרק באמצעותו אפשר באמת להירפא ולהרפות.  

לא רך ולא קליל - תיאטרון קליפה, כוריאוגרפיה: דרור ליברמן 30.1

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ