רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעגנון ועד לוין: תאוות בשרים אופראית

החיבור בין "האדונית והרוכל" של עגנון ל"שיץ" של חנוך לוין יוצר מופע אופראי מוצלח שעוסק בבשר כמוטיב מרכזי. אך בעוד הלחן של יוני רכטר מפאר את הטקסט המקורי, הליברית של צרויה להב הפכה את הסיפור העגנוני לפשטני

תגובות

ורק עגנון נשאר בחוץ. "האדונית והרוכל" (צילום: יוסי צבקר)בין "הפגר המתוק" של האדונית ל"תוּחֶס-פִילֶה" של שפרכצי:  בשר, בשר ועוד בשר. התאווה לבשר, הגוף האנושי כבשר, בשר תותחים, בשר פיגולים – קשה להחמיץ את ה"לייט-מוטיב" שקושר בין שתי האופרות המקוריות החדשות שעולות עכשיו בבכורה עולמית באופרה הישראלית, "האדונית והרוכל" של חיים פרמונט ו"שיץ" של יוני רכטר. הראשונה נכתבה לליברית של צרויה להב על פי סיפורו הידוע של ש"י עגנון, והשנייה משתמשת כלשונו בטקסט המזהיר של המחזה שכתב חנוך לוין ב-1974, בעריכתו הנבונה של מולי מלצר. הבמאי עידו ריקלין זיהה נכון את מה שמחבר בין שני הטקסטים השונים כל כך, והוא מקפיד בדרכים מגוונות, יצירתיות ומרתקות מאוד, לקשור בין שתי האופרות שמועלות בזו אחר זו. אבל לא פחות מהזרקור שמפנה הבמאי לגרגרנות החזירית שעומדת בבסיס שתי היצירות, מאלף לחשוב מדוע נמשכו שני המלחינים לטקסטים האלה ולזעקה המסוימת שעולה מהם דווקא עכשיו. » עגנון עד לוין - לכל הפרטיםבמעבר מעגנון ללוין מותיר ריקלין על הבמה את "חורבות העולם הישן", כפי שהוא כותב בתכנייה, כדי לרמוז על הקשר שבין היהודי-הקורבן-המפוטם של האופרה הראשונה ליהודי-הטורף של האופרה האקטואלית יותר. שהרי בני משפחת שיץ "המפטמים עצמם עד גועל" הם אכן צאצאיו המובהקים של הרוכל היהודי הגלותי, וחייהם עגמומיים ועלובים לא פחות מחייו ומחיי האדונית שלו, שגם היא זועקת בשלב מסוים, ממש כמו דמויותיו של חנוך לוין, "הכול עלוב! שממה נצחית... פוי!". אבל בעוד שהטקסט על פי עגנון סובל ממונוכרומטיות מסוימת, פורץ מהמחזה של לוין הר געש של מחאה "טבעונית" אקטואלית, שמוסיפה עוד דלק לארס הביקורתי מאוד ממילא. לוין, כידוע, הוא לא נחמד ולא נעים. הטקסט הגאוני כתמיד הוא פרובוקטיבי, גס, מכאיב, מצחיק בטירוף וגם עצוב עד מוות. וקשה לדעת אם להתעצב או לשמוח על כך שבאקלים התרבותי הנוכחי, כמעט אף מלה שהושמעה על הבמה – ורכטר בחר לא פעם להביא גם חלק מהטקסט בדיבור רגיל – כבר אינה מובנת מאליה, אולי אפילו כבר לא לגיטימית. המחזה הזה, במלים אחרות, הוא מועמד טבעי ל"שלילת חופש המימון" ממשרד התרבות, והגילוי שהוא גם מלא בסלידה בוטה כל כך מזלילת הבשר רק מרחיב ומעמיק את הבעבוע המחאתי שבו. "פֶפֶכְץ: אני לא מבין מה חסר לשְׁפְּרָכְצִי בתי שאף אחד לא רוצה לקחת אותה? הרי זו ממש מציאה. הכל בשר, בשר נקי, עצמות אין בכלל. ומאיזה צד שאתה לא ניגש - יש. יש. אתה אוהב שוק - יש לך שוק. אוהב בשר חזה - קח בשר חזה. לשון - הנה לשון. כליות רצית - הכליות לפניך. והכל רך וטרי ונמס לך בין הידיים".

בעבוע מחאתי. "שיץ" (צילום: יוסי צבקר)

רכטר, המלחין הפופולרי האהוב, שזו האופרה הראשונה שהוא כותב, בחר להלחין את לוין בעירוב של סגנונות. לעתים האופרה נשמעת כמו מיוזיקל קליל וערב-לאוזן, לעתים היא גולשת למחוזות מורכבים יותר של מוזיקה בת-זמננו, וההרכב הווקאלי – המצוין – הוא אמנם קאמרי אבל בכל זאת גדול יותר מזה שבאופרה התובענית של פרמונט, שיש בה רק שני סולנים הנדרשים לשיר כמעט ללא הפסקה. אצל רכטר יש יותר אוויר, יותר קטעי קישור אינסטרומנטליים, והטקסט – מה לעשות – פשוט טוב יותר. ומעבר לזה: הבחירה בלוין כבסיס טקסטואלי לאופרה היא בחירה מבריקה ומתבקשת. מתבקשת, משום שהסרקאזם של לוין עובד בדיוק על קו התפר שבין הפאתוס לעליבות, בין חלומות זוהר "אופראיים" לגסות היומיומית של אכילת בשר וישיבה על האסלה – אחד מהרהיטים המרכזיים על הבמה (ושוב פפכץ, ביושבו עליה: "עד היום אכלתי לפחות שש-מאות פרות, איפה הפרות? היה יכול להיות לי היום עדר"), ומימושו של הצימוד הזה בין הפאתוס לעליבות באמצעות המדיום האופראי רק מעצים אותו, כפי שהוא מאתגר – כראוי – את המדיום עצמו. וזו גם בחירה מבריקה, משום שאחרי הסיבוב הראשון, המגוחך והגרוטסקי, מגיע סיבוב נוסף, והוא טראגי באמת. וברגע הזה שבו הגרון מתכווץ מאימה ומצער הופכת לפתע הזמרה האופראית הבומבסטית לביטוי המדויק ביותר והעמוק ביותר של הזעקה על חיי הבשר הזולים, המתבזבזים. בין פאתוס לעליבות. "שיץ" (צילום: יוסי צבקר)הבחירה הטקסטואלית של חיים פרמונט גם היא לכאורה מתבקשת: מעשייה גותית, אפלה, תמונת מראה מושלמת – כפי שמציין פרמונט עצמו – ל"טירתו של כחול הזקן". אבל הצימוד בין שתי האופרות פועל לטעמי בכל זאת, ועל אף הקישורים המרתקים ביניהן, לרעתה של הראשונה. המוזיקה, א-טונאלית ומתוחכמת אבל קליטה להפליא רוב הזמן, שניתן לזהות בה ללא קושי קטעי ריקוד ודנדון כנסייתי של פעמונים ורמזים "יהודיים", צריכה בכל זאת להחזיק מתח כמעט בלתי פוסק סביב היחסים האפלים-משהו בין האדונית לרוכל בבית שבתוך היער. המתח הזה, והציר הבלעדי שסביבו סובבת העלילה, יוצרים חדגוניות רגשית, שעוד מועצמת בשל המיזוגניות ה"קלאסית" של המעשייה על האישה-הטורפנית, וכן – צריך לומר זאת – בשל פשטנותו של הטקסט, שעוּקר ממרבית רבדיו המקוריים. צא ולמד מכאן, אם לנסח זאת באופן פסידו-עגנוני, מה גדולה השפעתו של הליברית בתהליך ההלחנה. מה רבותא בשימוש בסיפור של עגנון? לא השלד העלילתי (שניתן לסכם אותו בשניים-שלושה משפטים) הוא שהופך את עגנון לעגנון, אלא קודם כל המרקם הלשוני והתחבירי המשוכלל, המעודן, המרומז. הניגון של השפה, האירוניה המפורסמת, הרשעות והחמלה. בלעדיהם אנחנו נשארים עם אמירות מפורשות מדי, מביכות ברגשנותן, וגותיקה מיושנת (ונוסף על הכול גם לאומית-דידקטית) שהשאירה – לפחות אותי – די אדישה. אז האישה היא לילית טורפנית ומסוכנת, והגבר הוא יהודי נעבעך שלא מסוגל לבשל לעצמו ולא מסוגל לקחת את רגליו ולעזוב את סיר הבשר האירופאי ואת המיטה הזוגית גם אחרי שהאדונית מסבירה לו, ברחל-בתך-הקטנה, ש"דם אנשים אני שותה ובשר אנשים אני אוכלת". הוא זועק: "אני שונא אותך", אבל לא עוזב את הלני, ואנחנו אמורים לשמוע בהכרזת השנאה הזאת בליל מורכב של רגשות: תשוקה, חולשה וגם אהבה, אולי. אני לא שמעתי. גותיקה מיושנת. "האדונית והרוכל" (צילום: יוסי צבקר)ולמרות הכול, כדאי להיות קשובים מאוד גם בחלקו הראשון של הערב הזה, כי שני הסולנים – ובמיוחד גיא מנהיים בקולו הנפלא – נותנים ביצוע דרמטי ומוזיקלי מעולה, והבימוי של ריקלין עושה שימוש מרתק בשלושה שחקנים-רקדנים שהם ספק-כלבים ספק-בעלים-מתים ספק "אביזרי במה". בחלק הזה של הערב הם נדרשו לתפקד כרקדנים לכל דבר, ולא תמיד ביצעו את מלאכתם באלגנטיות ובניקיון הנדרש, לטעמי. אבל אותם שלושה בחורים שבו והופיעו, הפעם במדים כמו-צבאיים ובהופעה "ישראלית טיפוסית", דהיינו מאצ'ואיסטית וזחוחה, גם באופרה השנייה, וכאן כבר נראו לגמרי באלמנט שלהם. שלל השימושים בשלישייה הזאת בחלק הזה – כשולחן, ככיסא ומה לא – ובכלל התנועה על הבמה, כמו גם התפאורה, היו משכנעים בהרבה. ליהוק קולע וביצוע מצוין של כל הסולנים, ובראשם יעל לויטה בתפקיד שפרכצי, הפכו את האופרה של רכטר-את-לוין לחגיגה של ממש – וכאמור, כזאת שנתקעת בסוף בגרון, כמו שצריך. סולנים נפלאים. "האדונית והרוכל" (צילום: יוסי צבקר)אם לסכם, בכל זאת, בשורה מתוך עגנון, מתוך דברי האדונית הלואטת על אוזנו של הרוכל – "שמח פִּגְרִי המתוק על כל מה שניתן לך ואל תשאל שאלות" – נדמה שכל הערב הזה מבקש להתריע באוזננו כי הגיע השעה לקום ולהתנער גם מחיי הבשר ומהחיים כבשר וגם מהמלצות שכאלה.

עגנון עד לוין - בית האופרה, בימוי: עידו ריקלין 3.7

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(story) : true