אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ונצואלה": לרקוד בין מועקה לסכנה

היצירה החדשה של אוהד נהרין ולהקת בת-שבע נידמת כניסיון לפתוח פרק חדש, ועם זאת הצעקה והזעם עדיין שם

תגובות
אסקף

מתי הופך דילוג מאקט ילדותי של שמחה לג'סטה שטומנת בחובה יצרים, לחץ ואפילו אלימות? כיצד אותו טקסט או אותה תנועה יכולים להיות כל כך שונים, גם אם לכאורה הם זהים? איך עלינו לפרש, לחוש או להבין חזרה על סצנות שלמות אך לצלילי מוזיקה שונה? האם מדובר באותה סצנה? באותה כוריאוגרפיה? השאלות הללו, לצד הרבה אחרות, מוצבות על ידי אוהד נהרין ביצירה החדשה שלו ללהקת בת שבע "ונצואלה". היצירה, שמטבע הדברים חולקת לא מעט מאפיינים משותפים עם יצירותיו האחרונות של נהרין (ובעיקר "עבודה אחרונה" ו"שדה 21"), נדמתה לי דווקא כניסיון לפתוח פרק חדש, עמוק ואינטנסיבי יותר במסע האמנותי של הכוריאוגרף. המסע הזה נראה, כפי שאכתוב בהמשך, כתוצאה של צורך עמוק של נהרין לצעוק את הכאב וזעם שאצורים בתוכו אל מול המתרחש בישראל בשנים האחרונות.

» ונצואלה - לכל הפרטים
» עכבר במה
» הופעות מחול
» אוהד נהרין חוזר עם יצירה חדשה

» כיבוש, קללות וביקורת חברתית

אסקף

"ונצואלה" בנויה משני חלקים דומים - בחלק הראשון מבצעת את הכוריאוגרפיה הקבוצה הראשונה, לצלילי מוזיקה גרגוריאנית. לאחר 40 דקות מחשיכה הבמה והקבוצה השנייה מתחילה לבצע את היצירה, לצלילי כמה קטעי מוזיקה מתחלפים. ההכפלה הזאת היא הזמנה להביט בו זמנית על התנועה ועל הרקדן המבצע, ממש כאילו הייתה התנועה פרטיטורה שכל נגן יכול להעניק לה את הפרשנות שלו. נהרין מקפיד בשנים האחרונות לשתף את הרקדנים בתהליך היצירתי. פה, לצד קטעי סולו שנדמה שנוצרו על ידי (או עם) הרקדנים עצמם, התהליך היצירתי התרכז בפרשנות של התנועה, ואפשר לראות בכל פעם ניואנסים אחרים. אלה אפשרו להבין את התנועה מזווית שונה, וכמובן לקחת חלק בתהליך הפרשני ביחד עם הרקדנים.

לפחות "על הנייר", קטעים רבים בעבודה הם פשוטים מאוד מבחינה תנועתית. דוגמה מובהקת לכך היא קטע שבו חמש רקדניות רוכבות באיטיות על גבם של חמישה רקדנים, משל היו נסיכות הודיות שרוכבות על פילים בארץ אקזוטית. אך דווקא כאן, מול סצנה מונוטנית יחסית, הכוריאוגרפיה נתנה מקום, שקט ומנוח כדי להתבונן, באמת, באופן שבו מבשילה תנועה. במובן זה, ויותר מתמיד, נהרין נדמה לשף שמבין שאוכל טוב באמת הוא כזה שלוקח חומרי גלם מצוינים, נותן להם טאצ'ים קטנים ומגיש אותם. התלבושות שעיצבה ארי נקמורה משלימים את הרעיון הזה - מצד אחד יש בהם השראה מעולם הריקודים הסלוניים (שגם נוכח בכוריאוגרפיה), ומצד שני, הבחירה בצבע השחור האחיד, לא בולעת את התנועה.

אסקף
אסקף

ובתוך כל העדינות הזאת, בתוך כל המסע (ולמעשה המחקר) האמנותי-תנועתי של נהרין, "ונצואלה", כמו "עבודה אחרונה", היא יצירה שיש בה לא מעט אמירה פוליטית. זאת בולטת במקומות ברורים - כמו השימוש בדגלי מדינות, שכולם הורכבו מהצבעים שחור, אדום, ירוק ולבן - דהיינו דגלי הרשות הפלסטינית; או הבחירה בשירים דוגמת "Bullet in the Head" של "Rage Against the Machine" או בצליל של הארדי גארדי, שמלווה את כל היצירה, כמו מכונה שלא מניחה לשקוע בשלווה, ומעוררת תחושות של ספק מועקה ספק סכנה. נהרין אף פעם לא נותן למסר או האג'נדה הפוליטית לכסות את הכוריאוגרפיה, וגם ביצירה הנוכחית אין השתלטות של המסר על המדיום. אך הזעקה, זעקה של מי שחי במדינה שלוכדת את תושביה בתווך בין מועקה לסכנה, נשמעת היטב ב"ונצואלה", ולא רק על ידי הרקדנית שצורחת את נשמתה החוצה בסיום.

באשר לביצוע - רקדני בת שבע הם תמיד רקדנים מצוינים, מעניינים ומגלמים היטב את הרוח הנהרינית. במופע הנוכחי בלטו שניים - יעל בן עזר, ייבוא חדש יחסית מאנסמבל בת שבע, שהצליחה בשנה האחרונה להבשיל לרקדנית בוגרת, עם מנעד רחב של יכולות טכניות והבעתיות. לצידה, בילי בארי, יש רק להצטער שנהרין לא מעלה אותו על עקבים לעיתים יותר קרובות. יחד עם זאת, צריך לומר שהקבוצה הנוכחית של הלהקה הבוגרת אינה מהחזקות שידעה בת שבע בימי נהרין. חסרים בה "כוכבים", קרי רקדנים ששווה להגיע רק בשביל לראות אותם מבצעים את הכוריאוגרפיה הנפלאה הזאת. כי אחרי הכל, וגם כשהיא קשה ואניגמטית, "ונצואלה" היא עבודה שחייבים לראות, ממש כמו שנהרין היה חייב להראות אותה.

 ונצואלה - סוזן דלל 13.5

כתבות שאולי פספסתם

*#