"ברטוד ואגנס": שני מחזות במחיר אחד זה לא תמיד משתלם

כשבמרכזו בעל, אשה וסודות שצפים לעת זקנה, "ברטוד ואגנס" ניחן בחשיבה מקורית שחסרה כל כך בנוף הנושאים האקטואלים ה"חשובים" בתיאטרון הישראלי — אך זו גם מעט נפגמת בעיבוד הלא מאוזן לבמה

ננו שבתאי
ננו שבתאי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טיאנה קנליס אולייר ודב רייזר במחזה. המקוריות חשובה, אך לא מספיקה
ננו שבתאי
ננו שבתאי

הצפייה בהצגה "ברטוד ואגנס", שעולה בהבימה תחת המשבצת "מחזאות מקורית", מעלה שאלות הנוגעות למחזאות ישראלית, וכן כאלה הנוגעות בכתיבה דרמטית העולות מצפייה במחזה הספציפי. ראשית, אי אפשר שלא לברך על הבמה שניתנה למחזה המינורי וה"קטן" הזה, קטן במובן הזה שהוא עוסק ביחסים בין בני אדם, ולא מתהדר באף אצטלה של "נושא חשוב" כמו חזרה בתשובה, "הסכסוך", או כל נושא "רציני" אחר, שפעמים רבות נדמה שהתיאטרון מרגיש — בהתייחס למחזאות מקורית — שהוא מחויב לעבור תחת שערו ה"חשוב", ואף לשלם לו תוך כדי המעבר דמי חבר סימבוליים, על מנת להעביר סיפור דרמטי כלשהו.

"ברטוד ואגנס" הוא מחזה מסוג אחר, וזה כבר טוב. הוא מביא לבמה זוג אוהבים מבוגר, אגנס (שהיא אמנם ניצולת שואה), ובעלה המסור ברטוד. הדרמה החיצונית, לפחות בהתחלה, היא האם יצליח הזוג לצאת מביתו סוף סוף ולהגיע בזמן לארוחת ראש השנה הנערכת אצל הבת גליה. היציאה מהבית מתבררת כמשימה קשה, בגלל שצריך להביא הרבה דברים, למשל כבד קצוץ שאגנס הניחה בטוסטר אובן במקום במקרר, ועכשיו הוא שרוף. וכך אנו מתוודעים לבעיה, או לגרעין הדרמטי של הטקסט: מוחה של אגנס מידרדר, ונדמה שבערב זה מתפרצים אצלה באחת סימפטומים של אלצהיימר, המניעים את העלילה, שהיא עלילה רגשית, בפועל. נדמה שהמסגרת הדרמטית פה היא ברורה ומובהקת: דרך השיכחה הפתאומית שנפלה על הגיבורה, שיש בה גם פן נפשי של "הדחקה" הצופים מתוודעים לרבדים נפשיים נוספים, שהיו חבויים עד לאותו הערב, ולכמה סודות שמתגלים כעת. כך למשל, אגנס מתבלבלת לפרק זמן ממושך ושוכחת שבעלה ברטוד הוא בעלה ברטוד, וכעת היא פונה אליו כחבר של בעלה — צייר שכפי הנראה ניהלה איתו בעבר רומן ממושך ומרגש. כעת, למרבה הכעס וההלם, מסתבר לברטוד שנבגד, ושאגנס אינה האישה התמימה, הישרה והאוהבת שהוא דימה לעצמו כרעייתו כל השנים. כשהזוג מתעלס, אחרי תקופה ארוכה של הימנעות, המאורע המשמח מתברר כמאורע עצוב, אמביוולנטי לכל הפחות, כי אגנס שוכבת עם בעלה תחת ההכרה השגויה שהיא עם המאהב שלה.

הצצה ל"ברטוד ואגנס"

זהו אינו המאורע הדרמטי הראשי במחזה. למעשה אין פה מאורעות דרמטיים מרכזיים, אלא שהמחזה פורש, דרך שיכחת הגיבורה, רגעים שונים ורבים של דרמות אנושיות קטנות, כאלה שלא מובילות לשינויים חיצוניים, אלא מכוונות במודע ל"תובנות" כמו "מה זה משנה מה עשינו אם הכל נשכח". ברור לצופים שאיש לא יעזוב פה, גירושים לא יקרו. אנו נכנסים למעשה לעולם שבו כל שאלה תקבל תשובה קטנה ונחמדה, וכל ריב ייגמר בפיוס מתוק, גם אם מרירות או עצב כלשהו ילוו את הפתרון. האם זה טוב? האם זה רע? יישאל את עצמו צופה זה או אחר. ואולי רוב הצופים לא יישאלו כלל. זה אולי לא מקובל לומר בביקורת, אבל מדובר גם בעניין של טעם אישי, או איזה רף של הרגל אמנותי. ולכן אומר רק שלטעמי, האווירה במחזה, השאלות הדרמטיות, והתשובות שניתנות לאלו, הן מפויסות מידי, מינוריות מדי לנוכח החיים עצמם, שהם מורכבים ולעיתים קיצוניים יותר. ולכן, המחזה לא יערב לחיכו של מי שמורגל או מצפה לטעמים נועזים או מעניינים יותר מ"מתוק – עצוב".

הבונבוניירה והצלי

נדמה שאף המחזאית עצמה חשה באיכות המעט פושרת של הדרמה, ולכן מצאה לעצמה פתרון מסוים, בחלקו השני של המחזה. וכך, נכנסת לפתע בסערה הבת גליה, שהוריה נעדרו לבסוף מסעודת החג המשפחתית. הבת באה רק כדי להביא שאריות מרק, אבל מוצאת את עצמה בלב הבלגן (הלא מאוד מבולגן) שבבית הוריה. פה כאילו מתחיל מחזה חדש ואחר לגמרי: מתברר שהבת היתה בעבר אנורקסית, שיש לה יחסים מרוחקים וקשים עם האם, ופתאום הופך המחזה למין דרמה פסיכולוגית. סוג הפיוט העדין שהיה נוכח מאוד בחלקו הראשון של המחזה נעלם לטובת טקסט בוטה יותר ואווירה ישראלית מאוד, שמחליפה את האירופאיות המעודנת שאפיינה את החלק הראשון (משפטים בצרפתית ומני מחוות מיושנות).

למרבה הצער, המעבר הזה לא עובד. אין מקום וזמן כבר לפתח דרמה חדשה, והעיסוק בנושא האנורקסיה, למשל, נותר אקראי ושטחי בעל כורחו. בכלל, הניסיון ליצור בזמן הקצר שנותר להצגה דרמה משפחתית חדשה ומשולש יחסים, הוא פשוט טעות של דרמטורגיה. הוא אינו קוהרנטי למה שקרה על הבמה עד כה, ולבטח לא מצליח להביא תהליך דרמטי, אלא רק רפרוף וסימון של דרמה בהילוך מהיר. זאת מין הלחמה מיותרת של שני מחזות, והחלק השני פוגם במידה רבה בחן ובעדינות המאפיינת את החלק הראשון.

מתוך "ברטוד ואגנס". המחזה לא יערב לחיכו של מי שמורגל לטעמים נועזיםצילום: ז'ראר אלון

לגבי המשחק: האווירה המתוקה של החלק הראשון עוברת היטב דרך השחקנים המיומנים טטיאנה קנליס אולייר כאגנס, ודב רייזר כברטוד. הם משחקים בחן אלגנטי, ומבטאים היטב מצבים נפשיים. יחד עם זאת, טווח ההבעה שלהם מוגבל לטווח שנתנה להם המחזאית. באיזשהו שלב המתיקות הזאת ממצה את עצמה, מבחינה רגשית ומבחינה אסתטית.

אם מקבילים את המחזה לעולם הקולינריה, אפשר לומר שהחלק הראשון הוא כמו בונבוניירה. מתוקה, ללא ספק. מקושטת ויפה, ללא ספק. אבל גם קצת מיושנת, ואולי מתוקה מידי. והחלק השני הוא כמו מנה של צלי בשר שבושל בטורבו, והומלח יתר על המידה. היה צורך לעשות פה עבודה דרמטורגית טובה יותר, ולפי חושיי – אולי להפחית דווקא בעבודת הדרמטורגיה ולתת למחזאית לכתוב כדרכה וטעמה, שניכרים במיטבם בחלק הראשון. שכן ללא ספק הכותבת, נועה לזר קינן, היא בעלת כשרון.

"ברטוד ואגנס". דרמות אנושיות קטנות שלא מובילות לשינויים חיצונייםצילום: ז'ראר אלון

יש במחזה כמה רגעים מקסימים, ובעיקר חשיבה מקורית, עדינה וייחודית: דבר שחסר כל כך במחזאות הישראלית המקובלת כקונצנזוס, המאופיינת פעמים רבות על ידי שבלוניות, וכאמור, תשלום מתמיד ומיותר לנושאים אקטואליים "חשובים". כולי תקווה שהמחזה הבא של לזר יהיה אחיד והרמוני יותר, בנושא ובניסוח, ויביא את הייחוד שלה ככותבת באופן מהודק ומובהק יותר.

"ברטוד ואגנס", תיאטרון הבימה. מחזה: נועה לזר קינן, בימוי: דפנה זילברג, תפאורה: שי אהרון, תלבושות: ארנה ברנט שמעוני, דרמטורגיה: שחר פנקס, מוזיקה: אהוד פרידמן, תאורה: דניה זמר, משחק: טטיאנה קנליס אולייר, דב רייזר, מיקי פלג רוטשטיין

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ