שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"אדמה דקה": חוויה תיאטרונית בוסרית ולא נחוצה

ב"אדמה דקה" עוסק יהושע סובול במצבה של המדינה דרך משבר בנישואים. המחזה נכתב מתוך כאב ובכנות, אלא שהמחזאי הוותיק רצה כל כך לדבר על "מצב האנושות" שלא נותר לו זמן להתעסק בזוטות כמו דמויות אמינות

ננו שבתאי
ננו שבתאי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מרינה שויף ואברום הורביץ ב"אדמה דקה". גם שחקנים כישרוניים כמותם קורסים
מרינה שויף ואברום הורביץ ב"אדמה דקה". גם שחקנים כישרוניים כמותם קורסיםצילום: דוד קפלן
ננו שבתאי
ננו שבתאי

במחזה "אדמה דקה" מנסה המחזאי הוותיק יהושע סובול לומר דבר מה בעל משמעות על מצב העולם המידרדר, ועל ארצנו בפרט. הוא עושה זאת דרך זוג במשבר נישואים: היא (מרינה שויף) שחקנית שקיבלה עכשיו הצעה לתפקיד ראשי ב"בית בובות" של איבסן, והוא, מהנדס נשק (אברום הורביץ) שנסע לקצה העולם, למדינה נחשלת כלשהי, כדי למכור את הסטארטאפ שלו — תוכנה מיירטת טילים, המשתלטת על מנגנון ההפעלה וגורמת לטיל לחזור למקום שיגורו ולהשמידו. בכך, הוא סבור ומקווה שהמציא דרך להביא דווקא שלום, באופן אבסורדי או אירוני (האירוניה היא למעשה של המחזאי).

אי אפשר להאשים את סובול בכך שהוא אינו בקיא בדרמה, ויודע לכתוב על פי חוקיה הבסיסיים. ההיפך הוא הנכון; סובול הוא מחזאי שעיקר אמנותו הוא לקחת נושא גדול, בעל חשיבות היסטורית, ולתקוף אותו באופן ממצה דרך דמויות אמינות, מכל זוויותיו: החברתיות, השכליות, האישיות־רגשיות, הפוליטיות והמוסריות ("ליל העשרים", "גטו" ועוד). לא תמיד הטיפול בנושא מקורי מאוד מבחינה טקסטואלית־אמנותית, אבל יש לו בהחלט אפקט והוא סוחף את הקהל, אולי בדומה לכתבת צבע מושקעת, מלאה בריבויי דעות, דגשים ותת־כותרות. סובול יודע היטב לקחת נושא גדול ו"לקפל" אותו כמתנה קטנה וצבעונית, קשורה בסרט.

אבל ב"אדמה דקה" הוא לא מצליח לעשות זאת, והסיבות והכשלים הבסיסיים של המחזה בולטים מאוד. נדמה שיש פה ניסיון מודע לכתוב מחזה יותר משוחרר, אפילו ניסיוני, אלא שמודעות של מחזאי לא מספיקה במבחן התוצאה הבימתית. המחזה נופל בחבטה עזה בין "שני הכיסאות". הכיסא הראשון הוא הרובד הריאליסטי, הבין־אישי — היחסים בין הזוג, והכיסא השני הוא הרובד הרעיוני, שמתבטא במונולוגים הארוכים, הכמעט מניפסטים של שתי הדמויות, הכורעות תחת הנטל הכבד שהפיל עליהן המחזאי, עם דעותיו ותחזיותיו הקודרות בדבר מצב האנושות. יחסי הזוג לא מצליחים לעבור כיחסים אמינים, בטח לא של זוג ותיק. המחזה בנוי משיחות טלפון טרנס־אטלנטיות של הזוג, ומתחילתו ועד סופו, הם נראים ונשמעים כזרים מוחלטים. ואמנם אחד הנושאים הוא מרחק בין בני זוג, אלא שגם כאשר קיים מרחק רגשי כזה, מוכר גם הוא, לכל זוג יש שפה שגורה (גם אם "שקרית"), המורכבת מניואנסים קטנים. לסובול כאילו לא היתה סבלנות לבנות את הדמויות באופן מפורט, וגם לא את השפה הפנימית הייחודית, כי הוא כל כך רצה לומר כבר את מה שיש לו לומר על "מצב האנושות".

הבחירה במחזה "בית בובות", למשל, ובדמותה של נורה, המסרבת להמשיך להיות האשה הקטנה היא בחירה כל כך אוטומטית, כללית ולכן גם סתמית. כך גם בהמשך, כשהשחקנית "מתפכחת" מחלום האמנות כדרך חיים, כשהיא מגלה שהבמאי רק רוצה למכור, והופך את "בית בובות" למחזמר עם סוף טוב. אי אפשר לבנות דמות "שחקנית" סטריאוטיפית כל כך, ולהציג את עולם האמנות באופן כה כללי, גם אם בעיני סובול ובעיניי רבים הוא נמצא בפשיטת רגל. במקביל, כמובן, גם דמות ה"גבר" — שלא יכול להראות חולשה, והוא כמובן עוסק בנשק ומלחמה — היא דמות גנרית וכללית מדי, וכך גם "הבן", שמדברים עליו, אבל איכשהו קשה להאמין בקיומו.

ועם זאת, יש במחזה משפטים יפים מדי פעם, וניכר שהוא נכתב מתוך כאב וכנות. יש בו משהו חשוף, והוא מנסה לומר משהו על זוגיות, ועל הצורך שלנו, בני האדם, לריב כל הזמן, מתוך איזו פחד מאינטימיות, מתוך אמביציה מופרזת, המונעת מאיתנו להעמיק, להשלים, או פשוט, כמו שכתוב בספרי הניו אייג': "להיות".

שויף והורביץ ב"אדמה דקה". מצליחים לבטא הכמיהה לקירבה וכאב הכרוך בכישלון
שויף והורביץ ב"אדמה דקה". מצליחים לבטא הכמיהה לקירבה וכאב הכרוך בכישלוןצילום: דוד קפלן

השחקנים מצליחים לבטא את הכמיהה לקירבה ואת הכאב הכרוך בכישלון, אבל בשלב מסוים זה ממש נמאס. כי זאת למעשה הפעולה הדרמטית היחידה שלהם, והיא גורפת מדי, ולא מעוגנת בכלום: עלילה אין פה, ההתחלה והסוף כמעט זהים, ושינויים רגשיים או מגוון פעולות דרמטיות גם אין. רצף כזה, מונוכרומטי כל כך, אולי היה יכול לעבוד בפרוזה, אבל לא על במה, שזקוקה לשינויים ולעוגן פיזי מובהק יותר.

על הכשלים האלה נוסף, למרבה הצער, בימוי שרק מדגיש את חסרונות המחזה. הבמה מחולקת לאזור הנשי, בארץ, והאזור הגברי, הרחוק. אבל שום חלל לא מאופיין בפני עצמו, וכל אובייקט נדמה או כמקרי לחלוטין או כבעל משמעות סימבולית בולטת מדי, עד כדי כך שהיא פשוט מביכה. בשלב די מוקדם החליטה הבמאית אלמה וייך חושן לפרוץ את גבולות החללים, אבל זה נעשה באופן מגושם. באמצע הבמה ניצב מין ארגז עליו כתוב Fragile (כמה סמלי!), והגבר והאשה נפגשים שם, אך משחקים כאילו הם לא רואים זה את זו.

מתוך ההצגה. מודעות של מחזאי לא מספיקה במבחן התוצאה הבימתית
מתוך ההצגה. מודעות של מחזאי לא מספיקה במבחן התוצאה הבימתיתצילום: דוד קפלן

בשאר הזמן הם נעים, אבודים בחלל. האשה מתעסקת במזוודות, מוציאה ומכניסה בגדים. לשם מה? האם היא חושבת לנסוע אליו? האם היא עצמה חזרה מאיפשהו?

אין שום סיבה לשוטטות הזאת, ולשום מחווה פיזית אין ולו הנימוק הדרמטי הקלוש ביותר. סיפור הילדים המומחז באמצע הוא אלגוריה פשטנית וגם חסרת חן, הן מבחינת טקסט והן בביצוע המרושל והסתמי. העובדה שהשחקנים מחויבים להחזיק את מכשיר הטלפון צמוד לאוזן לא עוזרת להם. זה מסורבל ומיותר. אי אפשר היה לחשוב על מוסכמה בימתית שתשחרר אותם מהעול הזה? כשעובדים בפרינג' ואין אמצעים לתפאורה טובה אפשר וצריך למצוא פתרונות מעניינים דרך הדמיון, במקום להדגיש את דלות החומר על ידי גיבוב מזוודות מיותר זה.

עם הטקסט הכללי מדי (שגם כטקסט עיוני או ספרותי הוא לא מקורי או מרגש מספיק) והבימוי הגולמי, ההצגה "אדמה דקה" היא חוויה תיאטרונית בוסרית ולא נחוצה. השחקנים, אברום הורביץ ומרינה שויף מלאים ברגש, כמו לחפות על מה שאין פה. אבל הבעת הפנים המיוסרת של שויף, למשל, נמאסת כבר אחרי רבע שעה. חוסר בעלילה, שינויים דרמטיים, או אפילו פעולה פיזית קונקרטית אחת להיאחז בה, גורמים גם לשחקנים כישרוניים כמותם, לקרוס ולהיבלע באדמה הזאת, שהיא אכן דקה מדי.

"אדמה דקה", תיאטרון תמונע. מחזה: יהושע סובול; בימוי: אלמה וייך חושן; תאורה: מתן פרמינגר; חלל ותלבושות: אריאל טל ארביב; מוזיקה: אורי אפרת; כוריאוגרפיה: סתיו מרין; משחק: אברום הורוביץ ומרינה שויף

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ